בפוסקים כתבו להתיר בכמה תנאים, א’ שמדובר בנעליים שאין בהם רצועות קשירה, עכ”פ באזור בסיס הרגל, תנאי ב’ שמדובר בחיפוי בד שאין רגילות בהם ברחובות בלי נעל חיצונית, שכן נעלי חוץ אינם כבוד הציבור, תנאי ג’ שיש צורך גדול לכך כגון חולי, וכמו במקרה שלך, וכן י”א שאפילו בנעליים גבוהים ללא רצועות למטה צריך שלא יהיו מעור.
ותנאי נוסף הזכירו פוסקים שמדובר באדם שכבר מוכר בעירו לפחות שלושים יום כבעל מוגבלויות ברגל ושלכן אינו יכול להסיר נעליו שלא יסתכלו בו העם בברכה.
[וההקפדה על שיהיה דוקא רגיל בעירו, במקום צורך גדול אפשר להקל גם בלא זה, מכיון שהמשמעות הרווחת בפוסקים שא”צ לחוש לזה כשהנעליים אינם אסורות.
(לגבי רגיל בעירו שהפשטות שא”צ, עיין ש”ע ומ”ב וכה”ח שנראה מדבריהם שבנעלים כשרות (לשיטות שמועיל) לא חשו)].
ראוי מאוד שיהיו גבוהים עד אזור הברך, ומ”מ הקפדה זו על נעליים גבוהות אינה לעיכובא כשמקפיד בשאר הדברים (כ”ה לפי החשבון בטעם איסור נעל דסגי בשאר התנאים דלעיל ודוק).
(ראה או”ח קכח, ה ומ”ב וכה”ח ואחרונים המובאים בפסקי תשובות שם).
לגבי השאלה האם יש ענין במקרה זה להקפיד לא לעלות הדוכן היכן שנמצא ארון קודש אלא רק על ריצפת בית הכנסת, הנה אמנם היתר זה לגופו ולעצמו, נזכר בתשובות קצת מהאחרונים לישא כפיים בנעל בלא לעלות על הדוכן, ואמנם היתר זה קלוש לעצמו בכהן עם נעליים, אבל מאידך אם הכהן יקפיד על שאר ההקפדות שכתבתי בתשו’ הקודמת אז אין צריך להקפיד על הקפדה הזו, וכמובן שאם רוצה להקפיד בזה יתכן שזה יותר טוב, למרות שכהן רגיל כן נזכר בפוסקים שיש ענין שיהיה על הדוכן.
(לעניין ההיתר הזה עי’ ציץ אליעזר ושאר פוסקים שהובאו במקורות דלעיל).
במקרה שכל הכהנים על הדוכן וכהן אחד על הקרקע שגורם לחוסר נעימות ומבוכה לכהן ולמתפללים אז יעלה על הדוכן.
(וכמו שנתבאר שאין צריך להקפיד בנידון דידן על חומרא זו, בפרט שמבוכה בכהן בעת ברכת כהנים מהווה שוב בעיה מצד ההלכה, שכן אסור לכהן לבלוט באופנים מסויימים כדי שלא יהיו העם מסתכלין בו, ובפרט שמרוויח הידור גם במה שעולה על הדוכן בצורת הברכת כהנים שהיא על דוכן כמ”ש הפוסקים, ולא שיוכל להרויח הידור רק במקרה שיישאר על הקרקע אלא שגם אם יעלה ירויח הידור אחר, ודי למבין).
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.