כ' הרמ"א יו"ד סי' קכז ס"ג, קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין, מכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור עכ"ל.
ויעוי' ברמ"א לעיל מינה מה שדן על עד אחד גדול דבכללות דיניו נזכר שבאופן שמעיד לאסור על דבר שאפשר לבררו יש לו נאמנות יותר (באופנים שלולא כן לא היה נאמן כמבואר שם).
ולפ"ז בקטן ג"כ נראה דיש יותר לחוש לפי הענין בקטן שאומר שנקרע חוט הערוב כיון שהוא דבר שאפשר לבררו, ובמקרה שאפשר לברר יש יותר רגלים לדבר לעתים קרובות ויותר דומה לאופן שנקט הרמ"א שיש לסמוך עליו לאסור עכ"פ לחייב בירור.
אע"פ שקטן ביותר כגון שיודע שאינו מבין או שעדיין לא הורגל להקפיד שלא לשנות בדיבורו יתכן שיהיה לפעמים אפשר להקל לפי הענין אפי' בזה שהוא דבר ששייך לבררו.
וכדברי הרמ"א הנ"ל כ"כ גם המחבר ביו"ד סו"ס מח קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו עכ"ל, ור"ל דבדברים אלו של טרפיות צריך יותר חריפות כדי להיות בקי בהם כדי לידע לכוון בהם עדותו.
אולם במקור הדברים ברשב"א בתשובה סי' רד [שציינו לו בט"ז ובביהגר"א שם] משמע דדוקא בנידון המדובר שם שכיון שנמצא מחט רגליים לדבר ומ"מ גם דברי הרמ"א הנ"ל בסי' קכז הם ג"כ מהרשב"א בתשובה שם, ובפנים הרשב"א נזכר יותר מזה דגם בדיני ממונות מצינו לפעמים נאמנות של קטן כמו שהביא דבריו בב"י בסי' מח ובגליון מהר"ש אייגר עי"ש מה שהוסיף על זה, הלכך אין שום הכרח שהמחבר חולק על הרמ"א בזה, שהרי גם הרשב"א שהוא מקורו של המחבר מסכים לדין שהזכיר הרמ"א בסי' קכז.
[ולגוף קושייתו של המהר"ש אייגר על הרשב"א עי"ש בפנים דבריו, הנה לפו"ר אינו קשה כ"כ דהא גם נאמנות בגדלו מה שראה בקטנו הוא מצד שיש לקטן איזו נאמנות דלולא זה שיש לו נאמנות כל דהוא לא היה נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו דהרי כל ידיעתו רק מכח דעת שהיה לו בקטנותו, אם כי כאשר דנים מצד חשד לשקר במזיד יש עדיפות לגדול המעיד מה שראה בקטנו שכן בזה אין חשד שישקר במזיד ולכן שפיר הוסיף מהר"ש אייגר מה שהוסיף, אבל מעצם מה שטועה בראייתו בדדמי בזה כבר ראיית הרשב"א טובה, וזה הביא הרשב"א לראי' שמצינו איזה צד נאמנות לקטן אפי' בדיני ממונות, רק דאכתי אינה ראי' גמורה לניד"ד דכאן יש חשש שקר שזה אין במקרה של הרשב"א, ולכן הוצרך מהר"ש אייגר להוסיף הראיה שהביא לענין דיני ממונות].
ויש להוסיף דבנקרע החוט של העירוב שהוא בידו של הקטן, דבפוסקים מצינו (לגבי אופנים מסויימים להתיר שלולא שהוא בידו לא היה נאמן) דבאופן שהוא בידו של הקטן יש יותר נאמנות באופן כללי לקטן, עי' ברמ"א ונו"כ בסי' קכז שם ובחכמת אדם כלל עב סט"ז.
ובמהר"ש אייגר בס"ס מח הביא בשם שו"ת צמח צדק הקדמון סי' צא דהיכא שהקטן אינו נאמן גם דבר שהורה בו חכם אינו, ור"ל שאין צריך להחמיר בזה כלל אפי' ליר"ש, ויל"ע באיזה אופן מיירי שאינו יוצר אפי' ספק קל שיר"ש לא יצטרך להחמיר, ואולי בקטן ביותר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אבל לא נראה שלזה הכונה.
וראיתי אחד מהמחברים שציין למש"כ הש"ך בסי' קטו סקי"ב בשם האיסור והיתר דנאמנות קטן הוא מבן ט' שנים ושכ"כ התורת חטאת ובחיבורו ד"מ ובט"ז שם, אבל אין הנידון בהכרח דומה לראיה דשם הנידון מצד מאיזה גיל חשיב מירתת לגבי גוי, וזה אינו בהכרח הנידון לדין נאמנות דאפשר דנאמנות גרידא בלי שהגוי מירתת בפניהם שייך כבר קודם לכן, ויל"ע.
וכן מבואר בש"ך סי' קיח סקל"ג דמירתת הם גדרים אחרים מנאמנות דנקט שם שאע"פ שקטן אינו נאמן בדאורייתא להתיר (עכ"פ בחלק מהאופנים) מ"מ במירתת מהני משום שיש לזה גדרים אחרים, ואע"ג דכאן הוא לאידך גיסא להאמין לקטן יותר בנאמנות בגיל שעדיין אינו נאמן במירתת, מ"מ יש מקום לטעון דאינו שייך זה לזה דהם סברות שונות, דבמירתת שייך בעיקר בגיל וכאן שייך בחכמה.
ובתשלום התשובה יש לציין דיש סברא דאיבדרא בבי מדרשא לומר דבנקרע עירוב א"צ להודיע כיון דהו"ל מתעסק לענין הוצאה דאינו מתכוון להוציא מרשות לרשות ואמנם לא בדקתי אמיתת מקור סברא זו אבל יש לציין דסברא זו צ"ב מנ"ל לחדש דבר כזה, דהרי הוא מתכוון למעשה שעושה ולא אכפת ליה בגדרי הדין אם מוגדר מקום זה כהוצאה או לא, וכעין מי שסבור טריפה הרג והרג בריא דלא חשיב מתעסק, מלבד מה שא"א לסמוך על עירוב כשלא מודיעים שנקרע (שהוא שכיח מאוד).
מק"ט התשובה הוא: 121189 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121189