הנה בטור יורה דעה סימן שט כתב, בכור בזמן הזה אין לו היתר אלא ע”י מום ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות אינם רשאים וכו’.
וכתב ע”ז הבית יוסף, כן דקדק הרא”ש בסוף בכורות (ה’ פדיון הבן סי’ ב) ובפ”ק דע”ז (סי’ יג) וכתב שכן הורה רבינו מאיר ז”ל, היינו המהר”ם מרוטנבורג.
ובאמת כן איתא לפנינו בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן רט”ז, וז”ל, על הבכור שנמכר לגוי בכסף כדברי רש”י [בכורות ג, ב ד”ה קנין גמור ועוד], ולא משיכה כדברי ר”ת [ספר הישר חידושים סי’ תרצג ועוד], אם יש תקנה להקל בו להכניסו לכיפה להאכילו שעורים ותבקע כריסו או שום צד היתר אחר.
אני לא קבלתי שיהא היתר בדבר.
דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה [יג, א] אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש תעקר, ואיזהו עקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה, הני מילי בשאר קדשים שאין להם לפרנסה היתר על ידי מום, אבל בכור דקדושתו מאיליו ויש לו פרנסה לאוכלו במומו לא שרינן לכונסו לכיפה.
וכן בחידושי אגודה מסכת בכורות פ”ט כתב וז”ל, איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה.
פירש ר”י בבכור בזמן הזה לא שרינן למיעבד הכי לא מבעיא לישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצו לקבלו ואפילו יותר משלשים יום בדקה וחמשי’ יו’ בגסה דהא דתנן [לעיל כ”ו ע”ב] עד מתי חיי’ ליטפל בה היינו אפילו בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני במשנה בהדיא אלא אפילו קבלו כהן לא שרינן לכהן לכונסו לכיפה כיון דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים, אבל מקדיש אפילו נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה משליך הדמים לאיבוד עכ”ל.
וכן פסק בשו”ע יורה דעה סימן שט ס”א, בכור, בזמן הזה, אין בו היתר אלא על ידי מום.
ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכנסו לכיפה עד שימות מעצמו, אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום עכ”ל, וציין בביאור הגר”א ס”ק ב, תוס’ נ”ג א’ ד”ה ואיזהו כו’ והרא”ש סוף בכורות ע”כ.
והטעם כתב הט”ז ס”ק א, משום הפסד קדשים שהרי יש לו היתר ע”י נפילת מום כ”כ הרא”ש עכ”ל.
והוסיף בנודע ביהודה חיו”ד סימן פ”א לפ”ז בספק בכור שאפילו במומו אין צריך ליתנו לכהן כי המע”ה רשאי לכנסו לכיפה אך הגאון מוהר”ם פישלש ז”ל נחלק עליו וחזר בו המחבר והודה לדבריו לאסור הכנסה לכיפה אפילו בספק בכור ע”ש בסימן פ”ב ופ”ג.
והובא כ”ז בפתחי תשובה יורה דעה סימן שט, והמנ”ח דלקמן כתב [על דבריו דלהלן], ולפ”ז נראה דגם ס’ בכור אעפ”י דאין נותנו לכהן מ”מ כיון דראוי לאכול במומו לבעלים הוי בזיון קדשים.
[וכן ציין לדבריו של הנוב”י, ועיין בת’ חתם סופר ס”ס שי”ד וס”ס שי”ח מ”ש בזה].
אכן בספר החינוך מצוה יח כתב וז”ל, וענין המצוה, בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר הרי זה קודש.
וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח והם אוכלים הבשר בירושלים.
ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום.
ובחוצה לארץ שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים.
ומהן שאמרו שממתין לו לעולם, ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, דכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב [דברים ט”ו, כ”ב] [תאכלנו] הטמא והטהור (יאכלנו) [יחדיו] כצבי וכאיל.
וכן כתב הרמב”ן זכרונו לברכה בהלכות בכורות שלו [סוף פרק ה’] עכ”ל החינוך.
ומבואר בדבריו דעכ”פ בחו”ל נועל דלת בפניו והוא מת, וזהו דלא ככל הנך דעות דלעיל.
ויעויין עוד שם במנ”ח, סק”ד שכתב על דברי החינוך וז”ל, ובח”ל וכו’.
לאו דוקא ח”ל אלא בזה”ז כיון שאין מקדש אפילו בא”י וז”פ.
ומ”ש נועל דלת בפניו נראה דס”ל דחיוב הוא לנעול דלת וע’ בע”ז י”ג ע”ב ד”ה נועל הקשו אמאי לא הצריכו לנעול דלת בבכור בזה”ז וע”ש מה שתירצו ומבואר מד’ דאין חיוב, וע’ במרדכי הביא דעת הרא”ם דכתב דמוכח דמותר לנעול דלת ע”ש והמפרשים דס”ל ממתין וכו’ ס”ל דאסור לנע”ד.
ואח”ז הביא עוד הדעות האוסרות דלעיל וז”ל, וע’ תוס’ בכורות כ”ה וברא”ש בכורות סוף המס’ ובט”ז דסובר ג”כ דאסור לנע”ד ל”מ ישראל ודאי אסור דצריך לקיים מצות נתינה לכהן אלא אפילו הכהן אסור מחמת בזיון קדשים והפסד קדשים דכל הקדשים כיון דצריכים פדיון והפדיון יפול לים המלח ע”כ נועל דלת אבל כאן אם יפול בו מום יאכלנו במום אסור להפסיד והוא בזיון קדשים ג”כ עכ”ל.
היוצא מכ”ז דלישראל אסור לכנוס אותו לכיפה כיון שצריך לקיים מצות נתינה, וגם לכהן קי”ל דאסור כיון שאם יפול בו מום יוכל לשוחטו ולאוכלו ונמצא שמפסיד את הבכור, ולענין ספק בכור שא”צ ליתנו לכהן מסקנת האחרונים ג”כ לאסור בזה.
מק"ט התשובה הוא: 7928 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7928
