האם מותר לאכול מוצרים העשויים מתות שדה

מקורות:

יסוד הנידון על הטחינה מתבסס על נידון הפוסקים (מחלוקת התרוה”ד והפר”ח והגר”א והרע”א), האם ההיתר לטחון פירות שלא על דעת להתירם הוא רק כשיש בהם חשש ספק לתולעים או אף בודאי, וראה במאמרו של הגר”צ ובר מבד”ץ שארית ישראל (קובץ הליכות שדה 143) באריכות הדעות בזה.

ואגב אורחא, מה שהקשה שם על הגר”א והפר”ח המתירים טחינה כדרכו מן הראשונים שביטול לכתחילה אסור גם כשאין מתכוון לבטל לכתחילה, י”ל בפשיטות דההיתר הוא רק בצירוף שכך הוא הדרך כדמשמע בל’ הירושלמי שהביאו, והוא על דרך רוק דורסו לפי תומו [עי’ שבת קכא ע”ב וברש”י], שכל שעושה כדרכו אין אנו טוענים כנגדו שלא יעשה הדבר כיון שמועיל לבטל איסור דכל שעושה כדרכו הרשות בידו לטעון שאינו עושה מעשה ביטול, והנידון ברשב”א ור”ן [ע”ז יב ע”ב] וש”ע וט”ז [צט ז] ונקה”כ שם, על שכר ביין הוא דבר שאינו הדרך של כו”ע, ואם נימא כן יתכן שיהיה נפק”מ לענין כתותים ורימונים שאין הדרך של כולי עלמא לטוחנם [שבת קמג ע”ב] דבזה גם להפר”ח וסייעתו יהיה אסור, ומ”מ בלאו הכי כ’ הגרצ”ו שם דלא קיי”ל כהפר”ח.

ועי’ במאמר בית ההוראה דהישר והטוב ז תשס”ט, מה שהרחיב כיד ה’ הטובה בנידון של ביטול לכתחילה בניד”ד והביא דעות הפוסקים בזה, והביא שם עוד דעת הפמ”ג והנוב”י בזה, וסתירה לכאורה בפמ”ג, ועוד לענין הנידון דגם להדעות שמותר לטחון רק בספק איסור יהיה מותר רק בספק איסור דרבנן אבל לא בספק איסור דאורייתא, ומסקנתו להתיר לטחון אחר השטיפה שהאחוז לתולעים אינו גדול כשהטחינה אינה נעשית ע”מ להתיר הפרי עי”ש.

ומ”מ יש לעיין דמאחר דלהש”ך צריך לבדוק מלבד הטחינה וכשא”א לבדוק נאסר כמ”ש בסי’ פד סקל”ט וכן כ”כ שם בשם המהרש”ל, וכ”כ הפר”ח שם סקל”ט, וכן כתב עוד הש”ך שם סק”מ דדוקא בריחיא דאפרכסת היכא דאפשר שיכולים לברוח וכ”כ הפר”ח שם סק”מ, א”כ למה הכריע כהרע”א לפוטרו מבדיקה.

ועי’ במאמרו של הגר”א רובין מבד”ץ מהדרין (בקובץ בית הלל תשס”ז כד-כה) שהרחיב הרבה בדין זה בדין ובמציאות, ושם חידש להחמיר ולחייב בדיקה גם בזן בדוק מכיון שהוא חלק ממין נגוע, ודבריו מחודשים ואינם מוסכמים על הכל כמ”ש שם, ולכן סתמתי בתחילת הדברים שזן בדוק הוא עדיף, וכמדומה שגם לענין עלי חממה שמחמיר שם בהם ג”כ מצד שהם מין הנגוע, מ”מ בפועל נוהגים שאין צריך בדיקה גמורה אלא רק שטיפה מתולעים.

יש השגחות שההוראה הרשמית שלהם ללקוחות היא לטחון את התותים לשם התרתם באכילה, וצ”ע מנין ההיתר לזה דהצד השווה בנידון בכל האחרונים דלעיל, בספק ובודאי, בדאורייתא ובדרבנן, באפשר לתולעים לחמוק ובאי אפשר, הצד השווה בכל הנידונים הוא שהטחינה היא לא לשם התרת הדבר באכילה, כמש”ש בט”ז פד, כ וכ”ה בתורת חטאת מו י, וכ”ה להדי’ במקור הדברים בתה”ד קיד וקעא, ובשלמא אם קונה מיץ תות שבזה הטחינה היא לשם הפיכת הדבר למיץ, אבל אם הטחינה נעשית מראש רק משום שיודע שאין לו היתר בלא טחינה מה ההיתר בזה, וכנראה שמצרפים כאן עוד דעות לענין ביטול לכתחילה בספק דרבנן, אלא שאינו מובן לע”ע דהרי להלכה למעשה קי”ל דבדרבנן גרידא אין היתר כזה.