במשנ”ב סי’ תעב סק”ז הזכיר שראשו מוטה לצד שמאל (ואין הכונה ראש גופו דלא משמע כן וגם בהמשך הסק כתב המשנ”ב כר תחת ראשו ושם ודאי הכונה ראשו ממש), ועי’ בלשון הפמ”ג שם בא”א סק”ה או מטה על צדו במטה וכר א’ תחת ראשו ע”כ.
וכן הוא בלקט יושר עמ’ פד הביא מנהג בעל התה”ד שהטה ראשו (אם כי מדבריו אין ראיה ברורה דשם נקט לקולא דמשמע בהסיבה קלה, ובשכיחא כתבתי לבאר שיטתו בזה למה הקל בהסיבה כל דהוא, אבל יש מקום לומר דכ”ש להמחמירים בהסיבה דבעי’ ראשו דבכלל מאתים מנה), וכן בחוט שני פי”ז סק”ו ציין לדברי הלקט יושר הנ”ל, וכן הובא מנהג הגרי”ש אלישיב (עי’ אבני ישפה ח”ד סי’ סו ענף ג בשמו).
וכן יעוי’ ברש”ש (סוכה ג) שכתב וז”ל, דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשווה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה עכ”ל, ומבואר מדבריו בביאור צורת ההסיבה ג”כ דהראש כלול בהסיבה.
ויש להעיר עוד דלכאורה חששא דשמא יקדים קנה לוושט (עי’ פסחים קח) לא שייך אם מטה גופו לצד שמאל וראשו לצד ימין וצל”ע, ואולי יש ליישב דמ”מ חששו שמא יטה ראשו עם גופו.
וראיתי מי שהקשה דבכמה לשונות בראשונים גבי הסיבה נזכר שההסיבה על גופו או על עצמו ולא נזכר להדיא ראשו ואיני רואה בזה קושי’ כ”כ דיש לומר דלא נחתו לפרט כל אבר ואבר לגופו.
ובפניני קה”י ח”א עמ’ ק משמע דמי שידוע לו שמנהג אבותיו בלא הסבת הראש יכול להמשיך במנהג זה אף דבמשנ”ב משמע שהסיבה היא גם בראש, ויתכן שצירף בזה גם הסוברים דאין חיוב הסיבה בזמנינו, ומ”מ לפי מה שנתבאר אינו חידוש של המשנ”ב בלבד ולא מצאתי חולק בהדיא.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 76
מק"ט התשובה הוא: 125505 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125505