השלמה לענין התשו’ על סגולה לזכרון בשמן

לענין השאלה מ”ט לא נהגו גם ביין כ”כ לזכרון כמו בשמן והוסיף השואל לשאול גם לענין הריח שהזכירו חז”ל שמחכים, אפשר שיש בזה כמה טעמים למה לא הרבו כ”כ בריח, (מלבד מה דבריח אפשר שלא נזכר כ”כ כמו בשמן).
טעם ראשון יש לומר בזה דמכיון שדימוהו ליין כמאמרם חמרא וריחני פקחן א”כ רק מיעוטו יפה ולא רובו, ולכך לא דמי לשמן דמשמע שיכול שמרבה בשמן אין בזה הפסד.
טעם שני יש לומר דמאחר ויש הנאה בריח הלכך טוב שלא להרבות יותר מידי בהכנסת מעדנים לתוך גופו, כמש”כ התוס’ (כתובות קד ע”א) בשם המדרש, ועיין ילקוט שמעוני (ואתחנן רמז תתל), ועי’ עוד בשבת קמז ע”ב, ויש לומר דלכך לא רצו להרבות בבשמים, ואע”ג דאמרינן בסוף פרק כיצד מברכין שהנשמה נהנית ממנו עיין ברש”י פ”ב דחגיגה די”ל שהנשמה הכוונה לנשימה ואין הכוונה שאין בה הנאה כלל לאדם וממילא הוי בכלל ריבוי מעדנים, דסו”ס נהנה מהנאה שאינה תלמוד תורה.
טעם שלישי יש לומר דבמסכת ברכות (מג ע”ב) אמרינן גבי השמן שריחו טוב דטח אותו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בראש הכותל, וחזינן דאין להרבות בהנחת בשמים לתלמיד חכם, ואע”ג דאמרינן לאחר מכן בגמ’ שעל בשרו מותר ועל שערו ספק דבבשרו הוא כדי להעביר זוהמא מ”מ אם מניחו על הראש דמי בזה לבגדיו כיון שהוא חיצוני ואינו מקום זיעה כ”כ וגם מיירי בשמן חשוב, וזה כבר מוכח מהגמ’ דיש אופן כזה שאין מניחים שמן אפי’ שאינו על בגדיו ולא על שערו, והלכך יש לומר דמכיון שדרך נשים היה לכך אם היה צלוחית של פלייטון כמבואר במתני’ פ”ו דשבת, ממילא לא היה מנהג תלמידי חכמים לעשות כן, ולכך לא נזכר ריח לצד השמן זית לענין מה שנהגו להרבות בו.