במנחות כא ע”א אמרי’ יכול תבונהו וכו’ ומשמע שאין למלוח יותר מידי, ומאידך גיסא יש מקום לומר דרק א”צ יותר מידי אבל לא שיש בזה חסרון, ומאידך גיסא יש לטעון דכל מה שמיותר הוא כמעלה דבר זר שלא לשם עצים (ואפי’ הי’ לשם עצים שוב אינו שייך לדין מלח וגם לא קי”ל כר”א במעלה לשם עצים), ובגמ’ שם אי’ וכן לקדירה ופרש”י דלמליחת בשר חולין מן הדם א”צ יותר, ואולי יש ללמוד דגם לקדשים א”צ יותר, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דאדרבה דוקא לקדירה א”צ אבל כאן מה שאין צריך הוא מיותר, וברמב”ם פ”ה מהל’ איסו”מ הי”א השמיט דין זה שלא יביא מלח מרובה, אולם אפשר דהכל כלול בדבריו דכיון שצריך כדרך המליחה ממילא לא יביא מלח מרובה, ובזבחים אי’ בן יונה שאין בראשו כזית ומלח משלימו לכזית ואם נימא דכזית הוא שיעור גדול אינו מצוי כ”כ אלא אם מניח מלח הרבה מאוד אם לא דנימא דגם בני היונה נתקטנו וכמובן שזה דחוק מאוד.
ושו”ר באיזהו מקומן על הגמ’ שם בשם הערוך [נדפס על הגליון] מפרש יכול יתן בו טעם כבינה דס”ד הכא שיתן כל דהו מלח כדי להבין שיש בו טעם מלח, וכן מפרש היראים (סי’ תנ”א), והסמ”ג (לאוין קל”ז) בשם ר”ת (כנסת הראשונים אות ע”ה) עכ”ד, ולפ”ז נמצא דהרמב”ם לא פסק אלא המסקנא לפי’ הערוך דלא בא לאפוקי ממליחה יותר מידי.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 113
מק"ט התשובה הוא: 147462 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/147462