כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר”ן (ט: ד”ה א”ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים (קידושין מט:) אבל רבינו כתב בסימן תל”ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת רבינו ירוחם (נ”ה ח”א לח ע”ג) עכ”ל.
ומבואר דלא לכל הדברים נאמר דבשב”ל אינן דברים.
וכן בתרומה מהני מחשבה (ועי’ שו”ת רע”א מהדו”ק סי’ ל’).
ויתכן דלגבי כל מידי דכלפי שמיא לא חשו לומר דבשב”ל, כיון דכלפי שמיא לא שייך שלא נתבררה כונתו, משא”כ גבי קנינים שצריך חברת בנ”א והבנת בנ”א בשביל זה, ממילא לא שייך להקנות דברים מא’ לחבירו ע”פ הלב, ומ”מ מה דחייל כלפי שמיא כשאינו נוגע אלא כלפי שמיא, ורק בעקיפין היה נוגע לחבירו, בזה י”ל דלא פלגינן כ”כ והכל לפי הענין.
וכמו שכתב שם הבית יוסף בשם הר”ן (פסחים א.
ד”ה ומהו) בזה”ל, ותו דבגמרא (ז.
) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר ליה כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ”ל.
ומבואר דאע”ג דלסתם הפקר לא מהני ביטול כזה, מ”מ לביטול חמץ שמקיים בזה מצות השבתה מהני, ומה שכתב דמהני משום דעשאו הכתוב וכו’, לכאורה כדי להכשיר השבתה בלב עדיין צריך לבוא לזה למ”ש כאן, דאל”כ הרי דברים שבלב אינן דברים.
ויתכן שהוא גזה”כ כאן שמועיל דברים שבלב כמו שדרשו הל’ יחשב על מחשבה.
מק"ט התשובה הוא: 8098 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/8098
