הנה עצם הכנסת עגילים לאוזן הוא כמעט מפורש במשנה בפ”ו דשבת להתיר דתנן פורפת על האבן וכו’ ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת וכו’, ולגבי הכנסה לאוזן תנן שם הבנות קטנות יוצאות בחוטין וכו’ ולא נזכר שם שום הגבלה בזה, וכן בשו”ע או”ח סי’ שג ס”ח אי’ אבל יוצאה בנזמי האוזן, ולא נזכר שם שום הגבלה בזה, ובאמת אין שום טעם ברור לאסור בהכנסת עגיל לאוזן אם כבר יש נקב.
ובמקרה שיש חשש שיצא דם על ידי ההכנסה לאוזן הנה מצינו היתר להוציא קוץ אם אין פס”ר שיוציא דם (כ”כ בבאה”ל סי’ שח סי”א ד”ה הקוץ מש”כ בדעת המג”א לתרץ קושיית הא”ר), אבל יש לדון דשם בבאה”ל מבואר הדין לגבי צער וכאן אינו מקום צער, ונראה דלדעת המג”א שם שנקט הבאה”ל בדעתו שההיתר (בסנהדרין פה) במקום צער הוא אם אין פסיק רישא א”כ בלא צער אין היתר אפי’ בלא פסיק רישא (וע”ע במשנ”ב סי’ סכ”ח בענין האזהרה שלא יוציא ומה שהקשה החמד משה על אזהרה זו שהיא מהמהג”א, וי”ל דלפי תירוצו של הבה”ל בסי’ שח מיושב גם לשון זה דמיירי רק שלא יהיה פס”ר, וע”ע בשעה”צ סי’ שכח שם ס”ק סג), אבל להחמד משה ומשמעות סה”ת שהביא הבה”ל בסי’ שח שם דבמקום צער התירו אפי’ פס”ר שודאי יוציא דם, א”כ יש מקום לומר דבמקום שאין פס”ר ולא ניחא ליה אפשר שיהיה מותר אפי’ שלא במקום צער, ובחמד משה בפנים בסי’ שכח משמע בלשונו דהיתר דצער הוא בפני עצמו ובאופן שאין פס”ר א”צ לבוא להיתר זה עי”ש ובתוס’ שבת ריש דף קז (שציין החמד משה שם) משמע דזה יהיה תליא בפלוגתא דר’ יהודה ור’ שמעון דלר”י דאסור דבר שאין מתכוון בלא פס”ר יהיה מותר כאן רק במקום צערא ולר”ש יוצא מהחשבון שם שיהיה מותר גם בלא צערא עי”ש.
אבל אם מוציא דם בפס”ר פשיטא דאסור כמבואר במשנ”ב סי’ שכח סקפ”ח, וכאן גרוע מכל האופנים המבוארים שם, דכאן אינו מקום צער כלל, ולכן כאן גם להחמד משה יהיה אסור.
(ויש לדון באופן שיש מכה או כיעור וכיו”ב וצריך ליתן העגילים משום צער דמצינו שצער כיעור בגוף חשיב צער בדינים אחרים, אם ייחשב כאן צער לכל מר כדאית ליה, ויש לעיין דכאן נזכר הלשון צערא דגופא וא”כ אפשר שהיא קולא מיוחדת משום כאב, וכאן לא ייחשב צער).
ואם החור נסתם אין שום התר לחזור ולהכניס העגילים באוזן באופן דחוק כדי לפתוח בחזרה האליה שהתחילה להקרים, דהרי עושה פתח ורוצה שלא יסתם, וכמבואר ע”פ השו”ע סי’ שכח סכ”ח ובמשנ”ב שם סקפ”ח דבאופן כזה ודאי אסור, ואמנם במשנ”ב שם סק”צ נסתפק בענין פתח שכבר היה פתוח ונסתם אבל למעשה לא התיר אפי’ מקום צער ואפי’ שהזכיר שם רק ש”נסתם קצת” וכ”ש הכא שאינו מקום צער וכאן גם אפשר דלא חשיב נסתם קצת.
ולענין היציאה לרה”ר בעגילים נתבאר מהשו”ע בסי’ שג שם להתיר.
ולענין סגירת ופתיחת ההברגה של העגילים יש לדון להתיר בזה באופן שהברגה נפתחת תמיד לפתוח עפ”ד הט”ז, וראיתי במשנה אחרונה סי’ שיג אות מד בשם הגרשז”א בשלחן שלמה ס”ה ב שכתב, עגילים ששני חלקיהם מוברגים דרך נקב שבאוזן מותר לפותחם לפני הטבילה ולשוב ולהבריגם לאחריה, ועי”ש בהערה מה שכתב לדון בזה באופן שאינו עשוי לסותרו ביומו.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.