או”ח סי’ תקי סעי’ ד, אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו’ אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ע”כ, יל”ע למה כתב למתקן לאכילה, וע’ במשנ”ב סקכ”ד בשם כמה אחרונים דגם כשראויין לאכילה קודם לכן שרי אם רוצה למתקן יותר, והנה יש לדון כשרוצה רק להנעים ריח הפירות יותר שיהיו מגרים לאכילה יותר ואין הריח משנה בטעמם כלום אך נותן הרגשה טובה יותר האם בכה”ג מותר, ומסברא היה מקום לטעון דהכל צורך אכילה בפרט דקי”ל בריש סי’ תצה דמכשירין שא”א לעשותן מאתמול שרי וריח טרי א”א לעשותו מאתמול, אבל יל”ע לשון המחבר כאן וכנ”ל, ומ”מ אינו בהכרח מוצא מכלל “למתקן לאכילה” די”ל דלא בא המחבר לאפוקי צורך אכילה, אבל יל”ע א”כ מה בא לאפוקי, ואולי בא לאפוקי מי שרוצה להשתמש בפירות לריח בלבד שלזה אסור לעשות מוגמר בי”ט.
ויש לדון בזה מטעם מה דאמרי’ בגמ’ בכתובות ז ע”א שהגימור אינו שווה לכל נפש וא”כ יש לדון דאע”ג לדבי צבי אמרי’ התם ששוה לכל נפש כיון שהוא דבר אכילה מ”מ כאן שהשבח אינו לאכילה אלא לריח המאכל שמא אינו בכלל שוה לכל נפש.
ועי’ ערוה”ש סי’ תצה סי”ט ס”כ וסכ”א דלפי מסקנת דבריו לא אמרי’ סברא זו להלכה ואין דבריו מוסכמין לכו”ע, ויל”ע בכ”ז.
ובמשנ”ב סי’ תקז סקכ”ה בטעם הראשון לענין שיפורי מאכל בדבר שאינו שווה לכל נפש, וכן בשעה”צ סי’ תקי סקי”ב, משמע שהחמיר, והצד שם להקל משום דבנידון שם יש צד דחשיב שוה לכל נפש, דמה שאפשר בלא זה משמע בשעה”צ שם שאינו מוסכם לכו”ע להחשיבו אינו שוה לכל נפש, וצריך לברר אם הוא משום דהוא מידי דלצורך אכילה, אם כי גם בניד”ד יש לדון בזה וכאן גרוע יותר אם אינו מורגש בשעת הנאת גרונו ומעיו ורק קודם לכן.
וכן מבואר בכ”מ במשנ”ב (סי’ תקיא סק”א וסק”י וסקכ”א וסקכ”ה ועכ”פ חלק מהדעות שהוא מדאורייתא בסקי”ג ושעה”צ סי’ תקז סקל”ז וסי’ תקיא סקי”ד וסק”ל וע”ע שם בסקל”ב) שנקט בפשיטות להלכה דין זה דבעי’ שוה לכל נפש וכמבואר בהרבה ראשונים להלכה וכפשטות הגמ’ עכ”פ במקרה שאינו לאכילה שבהנאה כזו אינה בכלל ההיתר כיון שאינה שוה לכל נפש.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 68
מק"ט התשובה הוא: 124800 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124800
