בקהילותינו בני אשכנז לא נהגו בזה, אבל יש מקומות שנהגו בזה, כמו בני תימן וחלק מבני ספרד, ויש שאמרו שחנה הוא ר”ת חלה נדה והדלקת הנר, ויש שפירשו הדברים כסגולה לטובת הזוג או אחד מהם, עי’ ספר שולחן ערוך המקוצר חלק ז’ נישואין סימן רו סעיף יז שהאריך בזה.
ועי’ שו”ת דברי דוד ח”ב יו”ד סי’ מה מה שדן בענין זה להלכה לענין חציצה ומה שהביא כמה מ”מ למנהג זה, ולפי המבואר שם נמצא שעיקר השם חינה ונוהג זה של צביעת הידים נזכר כבר בראשונים ברמב”ם ובמאירי.
אבל יש להעיר דעדיין גם אחר המ”מ שהובאו שם על מנהג צביעת הידיים אבל הטקס עצמו שעושים סביב ענין זה לא ברור מתי התחיל וכיצד היה נהוג בזמן הקדמונים וגם לא נזכר ברמב”ם ובמאירי הנ”ל דבר בשבח או בגנות דבר זה אלא רק הנידון לענין חציצה למי שעושה כן, וגם לא היו צריכים הרמב”ם והמאירי לדון בזה שכן דעתם ידועה בענייני סגולות ובפרט במנהג נשים שנזכרו במקומות שונים בראשונים כדבר שא”א להסתמך בו (עי’ ברמב”ם במו”נ ח”ג פל”ז ובתוס’ ביצה כב ע”א ד”ה נר) ויתכן שלא ראו צורך למחות או לאשר מנהג זה (הדברי דוד ג”כ לא הביא המ”מ כראיה למנהג זה אלא רק לנדון החציצה).
ומאידך יש שפקפקו במנהג זה שאין לו טעם וטענו שהושפע מהערבים ושיש לבטל טקס זה מכמה טעמים, ועי’ מ”ש בזה מהגרב”צ מוצפי (הוב”ד בספר סגולות רבותינו עמ’ תכד).
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.