שמעתי שהג”ר אברהם גניחובסקי נהג לעצמו להחמיר בזה, מכיון שבזה מכשיל את נהג המונית שלא יעשה קריעה כדין, ואמר שאע”פ שיתכן שנהג המונית היה תוך ל’ יום בכותל מ”מ כבר חל עליו חיוב קריעה בפעם הקודמת שהיה שם ולא נפקעה ממנו עכ”ד.
אולם למעשה לא נהגו לחשוש לזה, וכך נראה עיקר, והטעם משום דיש אחרונים [עי’ שע”ת תקסא בשם ברכ”י] שנקטו שהדרים בעיר לא נהגו לקרוע וכמדומה שכך המנהג הרווח אצל רוב העולם, וכמו שהעיר השע”ת שם בשם הרדב”ז והברכ”י שבפועל לא זהירי בזה (אע”פ שהרדב”ז עצמו לא סבר בזה כהמנהג אבל מודה שכך המנהג), ובודאי שיכול נהג המונית לומר שקים לו כאותם פוסקים, עי’ חו”מ סי’ כה.
ועוד יש לציין בזה דלענין שהחיינו אשכחן שמי שאכל ולא בירך שהחיינו אינו מברך כשאוכל פעם אחרת מכיון שכבר הפסיד הברכה.
ולפ”ז היה מקום לומר גם לענין ברכות הראיה דאם ראה ולא בירך לא יברך שוב תוך ל’.
וכן לענייננו לענין מי שראה את מקום המקדש תוך ל’ שאינו צריך לקרוע גם אם בפעם הקודמת לא קרע.
וכעין זה אי’ במשנ”ב סי’ תקסא דקטן שראה א”צ לקרוע וגם אם הגדיל תוך ל’ וראה שוב א”צ לקרוע כיון שלא עברו ל’ יום שלא ראה.
ואף שיש לדחות דשם לא חל עליו חיוב קודם לכן משא”כ כאן, מ”מ הפשטות אינה כן דזיל בתר טעמא דהרי עיקר הטעם מה שאינו צריך לקרוע עכשיו הוא משום דחשיב שאין כאן שעת חימום, כיון שכבר ראה תוך ל’ יום לעכשיו, וממילא מה לי אם לא קרע באיסור או לא קרע בהיתר, דהרי גם מי שלא קרע באיסור אינו צריך שוב לקרוע כשאינו רואה את בהמ”ק דאינו שעת חימום, וא”כ ה”ה תוך ל’ דאינו שעת חימום כמשנ”ת א”כ גם אינו צריך לקרוע, דהרי ראיה כזו אינה מחייבת כיון שאינה שעת חימום כמשנ”ת וגם ראיה קודמת אינה מחייבת כיון שעבר זמנה וכבר עכשיו אינו שעת חימום.
ולפ”ז באמת הוה מצי המשנ”ב למנקט אופן שלא קרע באיסור אלא דעדיפא ליה למנקט אופן דהתירא כגון בקטן שלא היה מחוייב כלל בקריעה, ולא באיסורא.
(וכן הגרשז”א דלהלן נקט באופן שלא נתכוון לעבור איסור, שעדיין לא נסתלק שם מבלי לקרוע אלא שכבר נפטר וכמו שיתבאר, וכן לגבי ברכת הראיה נזכר בפוסקים דמי שנולד במקום שיש דבר שמברכים על ראייתו לעולם לא יברך כיון דהוא תוך ל’ לראיה הקודמת, ועדיפא להו למנקט אופן דהתירא וכנ”ל בפרט שרק בזה מתיישב המנהג מה שלא נהגו לברך על בית ע”ז האידנא כמ”ש הפוסקים).
וכן מצאתי בשם הגרשז”א שאם אדם לא קרע ביום ראותו את מקום המקדש ועברה שקיעה”ח שוב א”צ לקרוע גם אם הכל ראיה אחת ארוכה ועדיין רואה את מקום המקדש, דכיון שעכשיו הוא יום חדש הו”ל כבר תוך ל’ לראיה קודמת, וגם אם אין דברי הגרשז”א מוסכמים לכו”ע [ועי’ ביאורים ומוספים סי’ תקסא] מ”מ לדידן לא חשיב לפני עיור לגבי נהג המונית כיון שיכול לסמוך על הגרשז”א, וא”כ הו”ל ספק לפני עיור בלבד ולא ודאי לפני עיור, ולפי הטעם הקודם הרי יש לפחות הסתברות מסויימת שאינו לפנ”ע, גם אם נימא דקביעי וחשיבי ולא בטלי וכיו”כ מ”מ יש כאן לפחות מחצה שהם בני העיר וגם מסתבר דכל נהג מונית שנמצא קבוע באזור חשיב מבני העיר לענין זה.
ומיהו עיקר הנידון אם ספק לפנ”ע מותר או אסור, תלוי בנידון גבי המשנה בשביעית המובאת בס”פ הניזקין בגיטין תנן דמותר ליתן לע”ה דבר שיתכן שלא יעבור בזה איסור מפני דרכי שלום, ונחלקו הפוסקים אם ההיתר הוא מטעם שספק לפני עיור מותר מעיקר הדין או מטעם אחר או שהתירו רק בדרבנן באופן שאינו תרי עברי דנהרא (עי’ במפרשי המשנה שם ובאנצי”ת ערך לפני עיור מה שהובא שם), וכאן שודאי לא יקרע ורק ספק אם הוא בהיתר או באיסור יתכן שיהיה תלוי בטעמים שם, והמגבילים שם לאיסורי דרבנן בלבד יתכן דאף שהלפני עיור הוא ברמת דאורייתא מ”מ אם האיסור הוא דרבנן כמו בניד”ד יתכן שיודו שהוא בכלל ההיתר של ספק לפני עיור [עי’ באנצ”ת שם] ויל”ע בזה.
אבל כבר נתבאר דיש להם סמך אחר לסמוך להתיר כל מי שדר בירושלים או מצוי באזורים שם בקביעות.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.