בסנהדרין נז ע”א ובפ”ק דתמורה ד’ ע”א מבואר שאיסור הוצאת ש”ש לבטלה בלא שבועה (וה”ה בלא ברכה לפי חלק מהפוסקים ואכמ”ל) הוא באזהרת עשה בלבד, דאת ה’ אלהיך תירא, וכן הובא במנ”ח במצוות לא תשא בפ’ יתרו.
ואמנם הרמב”ם פי”א מהל’ שבועות הי”ב הזכיר פסוק אחר ליראה את השם הנכבד, והאחרונים כתבו בזה (עי’ מה שציינו בספר המפתח) ולעד”נ דלא קשיא כ”כ דהרי הוצאת שם שמים לבטלה הוא ביטול מצוות ירא”ש ועובר על כל עשה שנזכר בו מצוות ירא”ש, והרמב”ם דרכו שאינו מדקדק בדרשות המקראות כמו שמצינו גבי ולקח ולקחה דפ”ק דיבמות ובעוד הרבה מקומות, וכך דרך הגמ’ ג”כ שלא לדקדק בדרשות להביא המסקנא דהדרשא, כמ”ש התוס’ בהרבה מקומות (הביאם הב”י בהליכות עולם) ורמב”ן ור”ן (הובא שם).
ולענ”ד יש להביא תוספת עוד לדברי הרמב”ם דבמתני’ ר”פ חלק תנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה”ב ואבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיות, והנה בגמ’ על המשנה שם הביאו מקורות לאותם שנמנו שם במשנה שאין להם חלק לעוה”ב ולתרתי הנך לא הביאו, ונראה משום דסמכו בזה על מה שהובא קודם לכן קרא דכי דבר ה’ בזה בדף צט, ומבואר מזה דדבר פשוט הוא שכל מקום שנזכר לכבד ה’ ולירא ממנו ושלא לבזותו כולל דין זה שלא להוציא ש”ש לבטלה.
אולם החינוך במצוה הנ”ל כ’ דבהוצאת ש”ש לבטלה עובר בלא תשא, והוא תמוה טובא לפי הגמ’ הנ”ל, ובפרט דמבואר בגמ’ שהמברך ברכה שא”צ עובר בלא תשא, ואפי’ לשי’ הרמב”ם (לפי מה שפירשוהו המג”א והרע”א דלא כהחזו”א) שעובר מדאורייתא אבל משמע דוקא ברכה לבטלה, וכמו שנתבאר טעם הדין באחרונים.
ועוד הקשו (יעוי’ בהערות המגיה מהדורת מכון ירושלים על החינוך שם) דהרי בחינוך להלן מבואר כמ”ש בגמ’ שם דבהוצאת ש”ש לבטלה יש אזהרת עשה, והובא בהג”ה שם בשם הערות הגרי”פ על הרס”ג שכ’ שכך דרך הראשונים שכינו שבועת לבטלה בשם הוצאת ש”ש לבטלה אבל אין הכונה הוצאת ש”ש לחוד בלא שבועה דבזה אין לא תשא אלא אזהרת עשה בלבד.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 38
מק"ט התשובה הוא: 120592 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120592
