לכאורה היה צריך לומר עם הציבור אם נמצא איתם ועוסקים בקדושה דסדרא, אולם לא נהגו לענות, אבל לדידן שאינו דין של אמירה בציבור נראה שאינו מצד דבר שבקדושה אלא מצד דרך ארץ שלא יפרוש מן הציבור.
לענין אמירת הפסוק עדיף וראוי לומר כל הפסוק.
מקורות:
השעה”צ סי’ קלב סק”ג הביא מהמג”א דאם בא קודם התפילה ומצא ציבור בבכהנ”ס אומרים קדושה דסדרא יענה עמהם, וכ’ שכמדומה לא נהגו כן, ולכאורה לפי פשטות המשנ”ב סה ט והחיי”א ח”א כא ז צריך להיות הדין לפ”ז שיענה עם הציבור עי”ש, אבל מ”מ להסוברים שקדושה דסדרא יחיד אומר אותה [רמ”א או”ח קלב א], שזהו עיקר הפסק לדידן, א”כ יש לדון דקדושה דסדרא אינו דין השייך לציבור כלל, וכיון שאמרו או עתיד לאומרו על סדר תפילתו, אינו שייך לציבור שאומרים עכשיו הקדושא, דגם אם צריך לענות אז עם הציבור אבל הוא מדין דרך ארץ [עי’ משנ”ב סי’ סה הנ”ל] שלא יראה ככופר, ולא מצד חיוב עניית קדושה עם הציבור, ויעוי’ באג”מ [או”ח ח”ג פט] החילוק בין חיוב עניית קדושה לבין מה שצריך לומר עם הציבור, ואולי יהיה נפק”מ בשומע מבחוץ שהורה החזו”א בקדושה לענות עמהם, ואולי בזה לא יצטרך לענות עמהם (הגרח”ק הורה אפי’ באמן לענות עמהם והגרנ”ק חולק).ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ קלב שם על השעה”צ הנ”ל [סק”ג] סתם בלשונו שהחיוב לענות עם הציבור הוא אם לא אמר עדיין, ומשמע בפשיטות שאם אמר כבר אין דעתו בזה להחמיר, וגם אפי’ אם לא אמר אלא שדעתו לומר א”כ מאחר שדעתו לומר כ’ ע”ז בשעה”צ את דברי המג,א וע”ז כ’ שלא נהגו העולם, וקל להבין דעתו בזה שאין בזה חיוב.
אולם יעוי’ שלמת חיים או”ח קנ שהביא שם השואל דברי המשנ”ב כאן והקשה עליהם ממקו”א וע”ז כתב שם בתשובה, לענ”ד מי ששומע קדושה אם אינו עונה עמהם נראה כמזלזל, לכן עכ”פ נכון לאמר עם הש”ץ כשאומר בקול רם, והוא לא יתבלבל שיאמר אח”כ כסדר שרגיל אם ירצה.
ואם אינו מקפיד יאמר אח”כ מה שדילג עכ”ל, ולכאורה אחר דברי השעה”צ על דברי משנ”ב אלו, א”א לפרש כאן (והם לא הובאו בדברי השואל שם), ובפרט מה שכ’ השלמת חיים שאם רוצה אומר אותה אח”כ, ואילו בשעה”צ משמע להדיא דאם כוונתו לומר אח”כ (כגון מי שעדיין לא התפלל ומוכן להתפלל במנין שני) לא נהגו שיהא אומרה עכשיו אם הציבור, דכולי האי לא החמירו עליו, ודוחק, ולולי דברי השלמת חיים הו”א ליישב קו’ השואל שם דטעם המשנ”ב לענות עם הציבור הוא כדי שיספיק לומר עם הציבור ואע”פ דס”ל להמשנ”ב לעיל דבדיעבד יכול לאומרה קצת אחר שאמרו הציבור כמ”ש הפר”ח, מ”מ לכתחילה אין לסמוך על סברא זו.
ושוב ראיתי בערוה”ש סי’ קלב ח שכתב ע”ד המג”א הנ”ל וז”ל, ומ”ש שהיחיד בבואו לבהכ”נ בשעה שהציבור אומרים קדושה דסידרא יאמר עמהם ע”ש אין מנהגינו כך כיון דאנו תופסים להלכה שיחיד אומרה כמו בקדושה דיוצר עכ”ל, ועיקרי הדברים הוא כמו שכתבתי דהנידון אם מחוייב לאומרה מדין קדושה (המבואר באג”מ הנ”ל) הוא תלוי בנידון אם יחיד אומר אותה, אלא שמצד דיני דרך ארץ הנזכר במשנ”ב לענין עלינו לשבח ובחיי”א לענין פיוטים [ועי’ רמ”א בכמה מקומות לענין פיוטים בציבור שמתפלל עמהם], בזה לא הזכיר לא המשנ”ב בסי’ קלב ולא הערוה”ש שם, ואולי ד”ז שאני כיון דעיקרו מדין ת”ת ולא מדין שבח כדלהלן, ויל”ע.
לענין אמירת חצי פסוק או כל הפסוק, ברש”י סוטה מא ע”א משמע דעיקר השכר על זה הוא על אמירת הפסוק בכללותו עם תרגום, מצד תלמוד תורה, ומ”מ מה שהש”ץ מוציאו בתחילת הפסוק יש לומר דסגי בזה מצד שלא יחשב לו כאמירת חצי פסוק, כמ”ש כמה פוסקים גם לענין קדושה של חזהש”ץ ששומע מהש”ץ השאר מלבד קדוש וברוך, עי’ שו”ע ומשנ”ב סי’ קכה, אלא דשם הוא מדין קדושה ולא מדין ת”ת, אלא שמצינו בעוד מקומות שהש”ץ אומר חלק מהפסוק והציבור אומרים המשך הפסוק, ועי’ ערוה”ש סי’ נא, ומיהו עי’ במג”א סי’ רפב שהוא מדיני תפילה ובמג”א סי’ נא סק”ט, ויתכן דהמג”א אזיל כדעת רוה”פ דברכה א”א לצאת חציה ודלא כפשטות רעק”א, וממילא ס”ל דה”ה לחצי פסוק, אלא דברש”י סוטה שם משמע שמצד התקנה הענין הוא שכ”א יאמר כל הפסוק.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 4
מק"ט התשובה הוא: 2575 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2575
