למרות שיש אופנים שאדם יתחייב בנזיקין גם על נזיקין שנעשו על ידי חפץ שהוא הפקיר, אך לגבי בעל חי שהפקיר והבעל חי הלך והזיק, אמנם אסור להפקיר בעל חי מזיק, אך במקרה שעבר והפקיר אינו חייב לשלם את נזקיו, ומכל מקום כל אדם שגרם נזק על ידי בעל חי שאינו שלו, ואפילו אדם צד ג’ שמעולם הבעל חי לא היה שלו, פטור בדיני אדם, דהיינו שאי אפשר להוציא ממנו ממון בבית דין, אך חייב בדיני שמים.
מקורות:
לכבוד הרב טורק שליט”א לגבי השאלה מה הדין באדם שהפקיר בהמה המועדת להזיק.הנה זה פשוט שאסור להפקיר בעל חי שיכול להזיק, כדאי’ בחולין ז ע”ב מפקרנא להו מפשת היזקא עי”ש, ואפי’ גרמא יש כאן לענין חיוב בדיני שמים [עי’ בר”פ הכונס] כיון שבעל חי דרכו להזיק, וגם מי שאין דרכו להזיק בקרן למאן דאית ליה [עי’ ב”ק טו] הכי ואפי’ לאו דוקא בשור דאמרי’ ביה מרחיקין משור וכו’ [פסחים קיב ע”ב], אלא מ”מ בשאר הזיקות בודאי דרכו להזיק כגון שן ורגל אפי’ כל בעלי חיים.
אבל לגבי חיוב בדיני אדם כשאינו שלו זהו רק בבור שעשאו הכתוב כאילו ברשותו [ב”ק כט ע”ב] ולא בבע”ח כמבואר בסוגי’ לגבי שיסה כלבו של חבירו בחבירו שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [ב”ק כד ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ שצה].
וכן תנן בב”ק ט ע”ב נכסים המיוחדים, ופרש”י שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה ע”כ.
ובגמ’ שם יג ע”ב נכסים המיוחדין למעוטי מאי וכו’ במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר ה”ד אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזיל וליתיה בשקדם וזכה בו אחר רבינא אמר למעוטי נגח ואח”כ הקדיש נגח ואח”כ הפקיר, תניא נמי הכי וכו’ שנאמר והועד בבעליו והמית איש וגו’ עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וכו’ ע”כ.
ובפיה”מ להרמב”ם ב”ק פ”א כתב וז”ל והשלישי שיהו הנכסים שבא מהן הנזק מסויימים ובעליהם מסויים, אבל וכו’ או שהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מסויימים הרי אין חובת תשלומין באותו הנזק, ואם החזיק אחר באותו השור ההפקר שהזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר ע”כ.
ויעוי’ בר”מ ובשו”ע בריש הלכות נזקי ממון [רמב”ם פ”א מנזקי ממון ה”א ושו”ע סי’ שפט ס”א] דמבואר בלשונם שבדבר שיש בו רוח חיים חייב עליו רק אם הוא ברשותו, ועי’ שם בספר המפתח מה שציינו שם כמה אחרונים בזה.
וראה חידושי הגרב”ב ח”ג סי’ א לב”ק מה שדן באריכות בדברי הרמב”ם ובתוך דבריו הזכיר שאם יפקיר השור אפי’ אחר ההיזק קודם העמדה בדין יפטר, והוא ע”פ דברי הגמ’ הנ”ל.
ולגבי סוגי’ דמפקיר נזקיו בהמניח [ב”ק כט ע”א] לגבי נפלה גמלו הדין הוא רק לענין נבילה דגמל אבל גמל חי לא.
ולפ”ז בדינא דכי יפתח איש בור [שמות כא, לג] ולא שור בור [ב”ק יט ע”ב] ה”ה שגם השור בעצמו אינו בור, וצע”ק בב”ק ג ע”ב, ועי’ בחי’ הגרב”ב שם.
ויעוי’ בשו”ע סי’ שצו ס”ג והוא ע”פ גמ’ בר”פ הכונס דמבואר מתוך הדברים שאם גרמו ליסטים נזק ע”י בהמה שאינה שלהם באופן שלא התכוונו לזכות בה ולגוזלה אינם חייבים אלא רק מדיני שמים.
תמצית הדברים אין חיוב בידי אדם בכל כה”ג אבל אסור לעשות כן וחייב בדיני שמים.
ולגבי מדליק בגחלת שאינה שלו הוא שהוא נזקי אש, מחלוקת רש”י ותוס’ בב”ק כב ע”א דלפרש”י שם תליא בדעות אם אשו משום חיציו הוא משום ממונו ולהתוס’ לכו”ע חייב ולהלכה דקי”ל בשו”ע חו”מ סי’ תיח סי”ז כמ”ד אשו משום חיציו גם רש”י שוה להתוס’ בזה.
הערות והשגות
אין עדיין הערות לתשובה זו.