דין מים מגולין לנט”י הובא בטור סי’ קס בשם הרמב”ם דמים מגולין [במקום שנוהג איסור זה], ומצינו טעמים במה שאין ליטול נט”י במים מגולין.
הטעם הא’ כתב הב”י סי’ קס מדאמרי’ בפ”ב דע”ז מים מגולין לא ירחץ בהן פניו ידיו וכו’, הטעם השני כתב הב”ח שם דכיון שנתגלו אין בהם שימוש וממילא נעשו כשופכין, ומתוך דברי הב”ח שם מבואר שאין דעת הב”י סותרת דבריו ומ”מ לולי דבריו אכתי הי’ מקום לפלפל בזה ולומר דאין כוונת הב”י דהם פסולין משום שהן כשופכין אלא שאסורין לנט”י משום הלכות סכנה, רק דיש לדון אם מאחר שיש בזה איסור סכנה נימא דלא יצא או לא.
והנה לגבי טבילה ושחיטה אשכחן דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון שהוא הכשר וכ”ה לענין נט”י ועי’ בתשו’ רע”א סי’ קעד שהאריך בזה לגבי המל בשבת שלא בזמנו.
והנה כ”ז רק לולי דברי הב”ח אבל אחר טעם הב”ח א”כ בזמן שהיו הכל נוהגים באיסור גלוי נמצא דהי’ נפק”מ בין הטעמים דלטעמו של הב”ח הוא פסול גם בדיעבד אבל אם הי’ מקום לומר טעם אחר בזה בדעת הב”י (שהוא רק איסורא ולא פסול כמי שופכין) היה פסול רק לכתחילה ולא בדיעבד וכנ”ל.
ונראה דראיית הב”ח מלשון הרמב”ם שהביא שם שכ’ שהמים פסולין לנט”י ולא כתב דאסורין לנט”י ומשמע דהוא מדיני פסולי מים ולא מצד איסורי סכנה וכ”ש לפי מה שנתבאר שאיסור חיצוני אינו פוסל הנט”י בדיעבד א”כ ממה שנכתב פסול דמשמע שהוא בדיעבד הוצרך הב”ח לחדש הטעם דיליה שהוא מצד שהם מי שופכין אחר שנתגלו.
והנה הב”ח שם נקט דלמעשה גם המחמיר במים מגולין לשתיה בזמנינו מ”מ לענין נט”י אין בזה פסול, ואזיל לפי טעמו שכתב שהוא משום שכשאינם מים ראויים ממילא הו”ל כמי שופכין, ולפ”ז אם הם מים אלו ראויין לאחרים אינם כמי שופכין.
[ואם הי’ מקום לפרש בדעת הב”י דאי”ז מצד שופכין אלא מצד איסורא א”כ המחמיר בגילוי לשתיה יחמיר גם לנטילה].
והמשנ”ב קיבל דברי הב”ח בזה ולפ”ז נמצא דלב’ הטעמים האידנא אין פסול מים מגולין בדיעבד, לטעם הראשון מצד דבדיעבד אינו מעכב ולהטעם השני מצד שבזמנינו כיון שרבים משתמשים בזה מותר גם לכתחילה.
אולם בשע”ת הביא להזהר גם לענין נטילה וכ”כ בכה”ח להגר”ח פלאג’י סי’ ח סי”א להקפיד בזה בנט”י של שחרית ושראוי להזהר בזה בכל הנטילות שלא ליטול במים מגולין, ובשם החזו”א ג”כ מי שכתב ש”לא החמיר כ”כ לענין מים מגולין לנט”י” וא”כ מבו’ בזה שקיבל ג”כ סברת המשנ”ב בשם הב”ח, אבל בארחות רבינו ח”א עמ’ רו הובא שהחזו”א והקה”י החמירו גם לענין נט”י.
אבל המחמירים בזה עדיין אין ראיה דס”ל בטעם האיסור כמו שכתבתי שהי’ מקום לפרש בדעת הב”י דאפשר שמסכימים עם טעם הב”ח דהוא מטעם מי שופכין וגם אינו מוכרח דאין מסכימין עם הב”ח שכ’ שאינם חשובין מי שופכין בזמנינו ועם כל זה אכתי מחמירין בזה, משום דסו”ס יש בזה משום סכנה.
ובאמת המשנ”ב גופיה יל”ע במה שהביא בשם הב”ח דגם המחמיר במגולה לשתיה א”צ להחמיר בנטילה דהרי טעם הב”ח רק אתי לאשמעי’ שאין בזה פסול מי שופכין אבל לא דשרי מצד סכנה ואם מחמיר מצד סכנה בשתי’ למה לא יחמיר ברחיצה דהוא א’ מאיסורי מים מגולין, והב”ח לא איירי כלל בענין הנידון למה אין סכנה ברחיצה בזמנינו (אלא א”כ נימא בדוחק גדול דהוה פשיטא ליה דפרטי דיני גילוי לכו”ע אין מחמירין ולא הוצרך אפי’ להזכירו ושכך נהגו), ואמנם הב”ח גופיה הזכיר הלשון “כשרין לנט”י” אבל לא ביאר כלל למה אין בזה חשש סכנה, ולולי דברי המשנ”ב אולי הי’ מקום לומר דר”ל כשרין כמבו’ במתני’ דפ”ג דחולין דהלשון כשרין הוא לענין איסורא ואין במשמעו בהכרח שאין בזה משום סכנה (ואולי היכא דאתמר להדיא שאני), ונפק”מ בניד”ד עוד דאף מי שמחמיר בגילוי מ”מ אם אין לו אלא מים מגולין לא יאכל בלא נטילה כיון דלעיקר הדין דעת רוה”פ דאין גילוי נוהג בזמנינו ברוב מקומות ולא תימא דכיון שמחמיר בגילוי לא יועילו המים כיון דשופכין נינהו קמ”ל דאינם שופכין.
[והנה לגוף מה שקיבל המשנ”ב דעת הב”ח בזה דאינו מי שופכין מאחר שאחרים משתמשים בזה יש להעיר דלענין מוקצה קיבל המשנ”ב דעת הלבוש דדבר האסור בשבת משום חומרא דינו כמוקצה, ובפשוטו כוונת הדברים דהמוקצה הוא גמור דכיון דלגבי דידיה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור הרי מקצה מדעתו, ואין לומר דשם מצרפין החשש דבאמת החומרא עביד ליה מוקצה, דגם כאן אם תחשוש להצד שיש להחמיר בגילוי לענין שתיה א”כ אסור גם ליטול בו ידיו, ואולי יש חילוק אחר בין מוקצה למים מגולין דמוקצה אין הגדרתו שמבטל הכלי משימוש ונעשה כעצים ואבנים אלא שהוא אינו משתמש בו וכדין בסיס לדבר האסור, ולד’ כמה ראשונים כלי שמלאכתו לאיסור דין המוקצה שלו הוא מצד חסרון שימושים ואכה”מ, או דמיירי המשנ”ב התם גבי מוקצה בחומרא שנתקבלה שבזה לא שייך לומר דחשיב כלי שימושי לגבי אחרים, ולפי תי’ זה יצא חילוק דין להלכה, וצל”ע בזה].
עכ”פ היוצא מזה דלב’ הצדדים אין מעכב בדיעבד, [מלבד אם נימא דהלבוש לענין מוקצה יחמיר גם כאן אבל כבר נתבאר דגם המשנ”ב שהחמיר כהלבוש התם הקיל כאן כהב”ח, אלא אם נימא דהחזו”א והמחמירים החולקים על המשנ”ב מחמירים גם כאן מטעם הב”ח וס”ל בצירוף הלבוש וא”כ החומרא היא גם בדיעבד כיון דשופכין נינהו לגבי דידיה, ודוק כי קיצרתי, והזכרתי הדברים רק בסוגריים כיון דכל צד זה הוא רק צירוף של ג’ חומרי יחד, חומרא דגילוי בזמנינו וחומרת המחמירים בגילוי לנטילה ולצרף טעם הב”ח לומר שהם פסולים בדיעבד עם סברת הלבוש דהתם דמוקצה לגבי דידיה חשיב מוקצה, וכמו שנתבאר בפנים].
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 119
מק"ט התשובה הוא: 150357 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150357
