מצינו לפעמים שיש מקום להדר כאין מצווה ועושה, ומאידך זמנין אמרו כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומצינו פטורים שאמרו בהם שהם רק דחויים והיכא דאפשר להחמיר מחמרי’ ובניד”ד מסתבר שיש הידור לעשותו דהרי טעם התקנה שייך גם במחנה ורק דחויה היא אצלם ומ”מ אי”ז דחויה לענין שאין ההיתר לכתחילה אלא שלכה”פ יש ענין להדר בזה.
ונחזי אנן דהא לא נעלמה סיבת החיוב אלא שלא הטריחו עליהם א”כ בודאי שיש מקום להדר בזה.
והנה אחד מן הדברים שפטורין הם דמביאין עצים מכל מקום ואין חוששין מגזל ויעוי’ בגמ’ דהגוזל עצים דאיכא מאן דלא ניחא ליה ליתהני בממון דלאו דיליה וכ”ש בעניננו [ואגב אורחאן יש להעיר דברש”י בב”ק שם כ’ דהוא חסידות ואילו בשבת בפ’ כל כתבי נזכר בכיו”ב דיר”ש לא ניחא ליה לתהני בממון דלאו דיליה ומבו’ שם דחסיד הוא יותר מזה, ואולי דוקא שם שנזכר חסיד לצד יר”ש החסיד הוא בדרגא יותר, או באופן אחר יש לומר בדוחק דהאבד משום איסור שבת שאני לענין גדר הזהירות בזה וצ”ע].
ועוד יש לציין בזה דא’ מן הדברים שהם פטורים הוא מדמאי ודין זה הזכירו בגמ’ שנזכר יחד עם העניים דתנן מאכילין את העניים דמי ואת האכסניא דמאי, והרי קי”ל דפטור זה דעניים שייך להדר בו (עי’ היטב רמב”ם פ”י מהל’ מעשר הי”א ובדרך אמונה שם דמבואר דחל המעשר שלהם א”כ אי”ז כלום בעלמא, וכ”ש לדעת הירוש’ שהביא בבהה”ל שם דמבואר שם די”א שחברים עניים צריכין לעשר וי”ל דע”כ לא פליגי הבבלי דאין בזה הידור אע”ג דגם בבבלי נזכר דעת ב”ש מ”מ שמא ע”ז נימא ב”ש במקום ב”ה לא עשה וכו’, אף דגם על ירושלמי נגד בבלי שייך לומר כן, מ”מ סברא הוא דכיון שהאיסור מצד ספק כמ”ש ברש”י בספ”ק דעירובין הנ”ל א”כ סברא הוא שיכול להדר לצאת ידי ספק, אף דמצד הדין בזה התירו לו לסמוך ארובא דהכא אית רובא כדאי’ ברפ”ב דשבת, ועי’ פרי תואר ביו”ד ריש סי’ לט דבמידת חסידות שייך לחשוש אפי’ לס”ס דהתירא או למה שמותר משום רוב וכיו”ב עי”ש), וא”כ י”ל כן גם לגבי אכסניא, ומדברים אלו נשמע לשאר דברים.
א”כ היוצא מכ”ז דפטורים אלו יש מקום להדר בהם.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 122
מק"ט התשובה הוא: 150339 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/150339