אדם העומד לפני פשיטת רגל האם מותר לו ללוות סכום שיודע שלא יחזיר

אין בזה היתר, ובאמת הדברים ברורים ולא הוצרכתי לזה אלא מאחר שביקשתם שאכתוב לדעתי לכך אכתוב.
הנה ידוע שדנו הפוסקים בכלליות לענין החוק המכונה פשיטת רגיל האם יש לו תוקף מצד הלכה עכ”פ באופנים מסויימים או לא (ועי’ אבני משפט חו”מ סי’ ב’, ומנחת אלעזר ח”ג סי’ לא, ואג”מ חו”מ ח”ב סי’ סב, מנח”י ח”ג סי’ קלד, חלקת יעקב חו”מ סי’ לב, ומשנ”ה ח”ו סי’ רעז, ותשובות והנהגות ח”ב סי’ תשא, שבה”ל ח”ח סי’ שו ועוד).
אבל פשוט דגם לפי הפוסקים שסוברים שיש תוקף לפשיטת רגל בהלכה, מ”מ פשיטת רגל היא פשרה שנעשית כשא”א לשלם אבל כאן יש לו שלא ללוות, ובוודאי שלא שייך פשרה בהלוואה מלכתחילה על דעת שלא לשלם, כמו שלא שייך שבזמן הפשרה ילווה עוד סכומים ה”ה שלא שייך גם קודם זמן הפשרה מכיון שהוא עומד לפשרה ובוודאי שאין הלוואה ניתנת על דעת כאן.
ומלבד זה יש בזה משום לווה רשע ולא ישלם ויש בזה גם משום גניבת דעת שלווה כביכול על דעת לשלם כשיודע שאין בדעתו לשלם, וגם להסוברים שגזל גוי הוא משום חילול בלבד הא בניד”ד אין לך חילול השם גדול מזה כשיתברר מאוחר יותר מה היתה מטרת ההלוואה.
ועי’ גם באחרונים הנ”ל (משנ”ה ושבה”ל ותשוה”נ) דלכה”פ מה שברור שאם ניהל הכסף במרמה שלא על דעת המשקיעים באופן שהוא הפסד או שנהנה מנכסי החברה בע”מ יותר מן המותר ע”פ ההסכמים בכל כה”ג מה שודאי מוסכם שעשה איסור בזה.
ויש להוסיף דגם אינו ברור כלל שהלוואות אישיות כלולות בענין פשיטת רגל גם להסוברים שיש בפשיטת רגל דינא דמלכותא מ”מ היינו בהלוואה על דעת העסק (עי’ בספרי השו”ת בטעמי דיני פשיטת רגל, וכן במנחת אשר ח”ב סי’ קכה נקט דהלוואות אישיות אינו נפטר מלשלם).
ומלבד זה שדעת כמה אחרונים שכל ענין פשיטת רגל הוא גזלנותא דמלכותא ולא דינא דמלכותא (עי’ בביאור הדעות לכאן ולכאן בשו”ת מנחת אשר שם).
יש לציין דנגזל שיש לו ביטוח אין בזה שום היתר לגזול ממנו ואין צורך להאריך ולפרט בזה כי הדברים פשוטים מכל צד שתדון, הן דלא גרע מגזל ע”מ למיקט והן מצד חילול ה’ והן מצד שמחייב את המבטח לשלם והן מצד הפסדים שונים וטירחא והוצאות ועמלות שיש למבוטח כשצריך לתבוע את הביטוח והן מצד שלא בכל זמן מועיל לתבוע את הביטוח.
המורם מכ”ז שמה שבודאי ברור לדינא שאין היתר ללוות לצרכיו כשיודע שלא יחזיר ומתכנן להיפטר בעילת פשיטת רגל.