אין בכוונת הדברים דלהלן לדון אם מותר להשתמש בחשמל שאינו כשר בשבת, אלא אליבא דהאוסרים להשתמש בחשמל זה, יש לדון באופן שכבר יש אור היום מבחוץ, האם שייך לטעון שאין החשמל מועיל לו מכיון שהיה יכול להשתמש לאור החלון או דסו”ס מאחר ונהנה מאור החשמל שמשתמש לאורו הר”ז אסור.
והנידון כמובן אינו בחצר שיש בה אור יום מרובה ואין האור הנוסף מורגש, דבזה שרגא בטיהרא מאי אהני, ולא חשיב נהנה מאור החשמל, אלא במקום שהחשמל אכן מועיל להיושבים בו ונהנים לאורו.
והנה מצינו בכמה סוגיות שדנו אם תשמיש על ידי הדחק חשיב תשמיש להרבה עניינים [ועי’ סוכה י ע”א ועוד רבים], ומ”מ לענייננו מצינו במאכל שהיה ראוי לאכילה שהתחמם בשבת באיסור שיש בזה איסור מעשה שבת אע”פ שלא נפסל ממאכל אדם כשאינו חם מ”מ כיון שאין רגילים לאכלו כשאינו חם ובקשו מהגוי לחממו נאסר [עי’ סי’ רנג ס”ה ושם מבואר דגם כשיצטנן אח”כ נאסר], והטעם שאסור כיון שסו”ס נהנה ממעשה שבת, דמעשה שבת הגדרתה כאסורה בהנאה [עי’ ריש סי’ שיח, ועי’ בה”ל לעיל ס”א ד”ה עד בכדי שלפי המבואר בדבריו אפשר דהוא מחלוקת רש”י והרמב”ם דלרש”י הוא משום איסור הנאה ולהרמב”ם הוא משום קנסא ומ”מ מאחר דקי”ל דמעשה שבת דרבנן א”כ י”ל דצורת הקנסא הוא באופן זה], ולכאורה יש ללמוד מזה שאם נהנה בשימושו באור החשמל אע”פ שהיה יכול בלא זה מ”מ סו”ס נהנה מאיסור הנאה, ומאידך גיסא יש לדחות דשמא מאכל כזה לא היה אוכל בלא החום, דהרי בזה גופא מבואר בסי’ רנג ס”ה הנ”ל שאם לא נצטנן לגמרי שעדיין רגילים לאכלו לא נאסר ע”י חימום בשבת, וא”כ בניד”ד שמא יש לחלק אם הוא מקום שהיה משתמש לאורו בלא החשמל או לא [דגם בתבשיל ראוי לאכילה ע”י הדחק גם כשאינו חם].
אולם מצינו גבי נר חנוכה דאע”ג שהוא ג”כ כאיסור הנאה מ”מ מותר להשתמש לאור הנרות אם יש שם שמש כמש”כ בשו”ע או”ח סי’ תרעא ס”ה, אולם בטור סי’ תרעא כתב ואם יש מדורה א”צ נר אחר שיוכל להשתמש לאור המדורה ואם יש מדורה א”צ נר אחר שיוכל להשתמש לאור המדורה ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה צריך נר אחר אפי’ אם יש מדורה עכ”ל, ומשמע דהיתר השימוש כשיש שמש הוא לאור השמש, דקאמר שאדם חשוב שאין דרכו להשתמש לאור המדורה אסור להשתמש לאור המדורה בלא שמש, א”כ הנידון הוא להשתמש לאור הדבר המותר וכדלהלן בשם ההלק”ט.
אולם גבי תערובת נר חנוכה משמע דהתירו נר חנוכה כשדלק עם עוד דבר אע”פ שאינו יודע מה הוא ההיתר ומה הוא האיסור [רמ”א בסי’ תרעג ס”א], וצל”ע דאפי’ אם נימא דאור הוא דבר אחד מ”מ הו”ל תערובת איסור חד בחד או זה וזה גורם, והי’ מקום לדון דאולי הוא היתר מיוחד במקום ספק.
ונראה דהנידון שם בנר חנוכה אם ההיתר להשתמש באור הנר חנוכה עצמו אחר שיש שמש או לא תליא בפלוגתא דבמג”א בשם הר”ן המשמעות דמשתמש גם לאור נר החנוכה, וכן משמע בפמ”ג שם בשם הט”ז, ואולם עי’ שם בבה”ל שם מש”כ בדעת רש”י ועי’ עוד שם במאמ”ר.
וכן בלבוש בסי’ תרעא ס”ה כתב וצריך נר אחר להשתמש לאורו שלא ישתמש לאור נר חנוכה ע”כ, וכתב ע”ז הא”ז דליתא דאי אפשר שלא ישתמש גם לאור נר החנוכה וציין לזה לרש”י והר”ן, וחזי’ מזה דנחלקו האם כשמוסיף נר אחרת יש היתר כשנהנה גם מאור נר החנוכה כמשמעות הר”ן או לא כפשטות הטור, ומ”מ גם להלבוש (וכן אם נימא דהטור סובר כן) אין הכרעה ברורה דמחמיר בכל איסור הנאה דהמג”א בסי’ תרעג סק”ד הביא דברי הרמב”ן במלחמות שכתב כעין הלבוש ובבה”ל הביא שם בשם המחה”ש דאין להביא ראיה מהרמב”ן לאסור גם בכה”ג בשמן שנשאר לאחר חנוכה די”ל דבנר חנוכה עצמו יש איסור יותר מאיסור הנאה משום שבזה בעינן הכירא.
ולמעשה הרמ”א בסי’ תרעג שם מקיל בתערובת כנ”ל ובמשנ”ב שם הביא דעות המחמירים בזה דס”ל דרק בשמש מותר כיון שעומד מעל כל הנרות ומשתמש לאורו מא”כ בתערובת שאין ידוע שמשתמש לאור ההיתר [ומשמע דלא סבר שיש דין מיוחד להתיר בתערובת אלא דהמתירים בתערובת מתירים בכה”ג גם בלא תערובת רק דהאוסרים בנר חנוכה בשעת מצוותו אין הכרח שיאסרו גם לאחר כן שאין דין היכר], ומשמע דנוטה להחמיר.
[והואיל דאתאן לזה יש לציין דיש מנורות שבהם השמש אינו גבוה משאר הנרות ובזה אין מתקיים חששת הפוסקים הנ”ל שצריך שיהיה ניכר שמשתמש לאור שאר הנרות, ולפי מה שנתבאר גם הרמ”א יוכל להסכים להרמב”ן דבעי’ שעיקר השימוש יהיה לאור השמש, ושמא סגי שהשמש קרוב לצד האדם יותר משאר הנרות להיכר זה (ובשמש שרק נמוך משאר הנרות לא שייכא סברא זו), ובזמנינו שמשתמשים בחנוכה לאור החשמל והשמש מניחים רק להיכר (עי’ עוד בה”ל בסי’ תרעא שם בשם המאירי) א”כ מצד השימוש אינו עובר איסור שכן עיקר השימוש בחשמל, וגם שמש מעיקר הדין א”צ כיון שיש היכר מהחשמל ולא עדיף ממדורה לאדם הרגיל להשתמש במדורה דא”צ שמש, אבל אם היה צריך מעיקר הדין שמש, אם סבירא לן דבעי’ שמש מטעם היכר, אם נימא דהלכה כהרמב”ן דבעי’ שישתמש לאור הנר של חול א”כ אפשר שהיה צריך שמש באופן שניכר שמשתמש לאור השמש [ומ”מ שמא אינו מוכרח דאולי י”ל דהרמב”ן מיירי רק בשעת השימוש וצל”ע].
ובשו”ע סי’ רעו ס”ד כתב לגבי איסור מעשה שבת בנר שהדליק גוי בשבת לצורך ישראל בבית ישראל דאם היה נר של היתר דולק מותר להשתמש בהנר של איסור כל זמן שהנר של היתר דולק, וכתב המשנ”ב סקל”ב דאף שעכשיו נתגדל האור ע”י הנר השני מ”מ מותר ובלבד שהיה יכול להשתמש קודם לכן בנר של היתר לחוד, וציין לדין זה במאמ”ר בהל’ חנוכה שם.
אולם במג”א בסי’ רעו שם כתב בשם הב”י [לפי מה שביאר במחה”ש שם] דכ”ז רק בנר שנר לאחד נר למאה אבל בהוסיף עצים למדורה חיישי’ שמא ירבה לדעה ראשונה בסעי’ א’ שם, אבל יש חולקים על הב”י [עי”ש ובב”ח ובתוס’ שבת ובבה”ל], ובמשנ”ב סקל”ג נקט דבעת הצורך יש להקל בזה, אבל עכ”פ בניד”ד בחשמל שצריך לטרוח יותר בשביל העולם ואכן טורחים יותר לצורך העולם דינו כמדורה שיש להקל בעת הצורך [אם הוא אור שהיה יכול להשתמש בו בלא אור החשמל] ובל”ז יש לחוש להמחמירים.
ועדיין יש לדון אם יש לחוש לטענת חילול ה’ שהזכיר החזו”א דזה יש לטעון ששייך יותר במשומדים שמחללים שבת לצורך ישראל בדרך קבע, דבזה לא דברו הפסוקים בסי’ רעו שם, רק דטענה זו לפעמים יתכן שלא תהיה שייכת לפי הענין, כגון אם מזדמן באקראי למקום שיש חשמל כזה, אבל גם בסי’ רעו שם לא הותר לומר לגוי להדליק לצורך הישראל [עי”ש במשנ”ב ופשוט] וא”כ כל הנידון כאן במי שאיקלע למקום כזה ולא למי שמראש קודם שבת מסכם עם המשומדים [וה”ה אם משאיר דלוק דהיינו הך] שיפעילו לו המערכת בשבת דבזה להאוסרים חשמל שאינו כשר בשבת ה”ה אם מדליק יחד עם זה חשמל כשר אינו מתיר לבקש מהם להדליק חשמל ואע”פ שיש לטעון שמדליקים לעצמם מ”מ במדליק גם לצורך הישראל יש לחוש שירבו לצורך הישראל [עי”ש בסעי’ א’ בדין מדורה ובדברי הפוסקים שדנו בזה בסעי’ ד’ וכל הצד להתיר הוא רק להשתמש לאחמ”כ אבל לא לבקש ממנו להדליק עי”ש במשנ”ב בס”ד וממילא כשמודיעו מראש שישתמש בזה הו”ל כמבקש להדליק והרי א”ס שאם כל באי המקום לא היו משתמשים שהיו ממעטים באיסורין].
והנה ביד אהרן בהגה”ט בסי’ רעו שם הביא בשם הלק”ט ח”ב סי’ כז דכשיש נר אסור ונר מותר לא יקרא אצל הנר האסור אלא אצל הנר המותר, ואם נימא דהשו”ע מודה בזה א”כ יל”ע באופן שברור שמשתמש לאור החשמל שהוא כנגדו והוא עיקר האור ודרכו בחול להשתמש רק לאורו ומה מהני שיש אור מן החלון וצל”ע בזה.
ובמשנ”ב סי’ שז סקע”ו כתב בשם הפמ”ג דמותר לומר איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם כדי שישמע הגוי ויתקן ומותר אח”כ להשתמש בו כיון שהיה יכול להשתמש בו קודם ע”י הדחק ולא מקרי הנאה ומשמע דאף שעיקר שימושו הוא כעת ממה שעשה הגוי מותר אח”כ להשתמש בו ויל”ע.
ובסי’ רנג ס”א היוצא מדברי הרמ”א והמשנ”ב דבהחזירו גוי בשבת באופן האסור לישראל להחזירו דינו כשכח דמותר אפי’ מצטמק ויפה לו ואפי’ עבר ושהה ובלבד שבשל כל צרכו קודם לכן ובהחזירו ישראל אפי’ בשוגג דינו כהחזירו במזיד ואז אסור אא”כ מצטמק ורע לו דאז לא נהנה מהחזרה כלום ואז מותר.
ולא נחית שם בסעי’ א’ לענין הנידון של החזירו באופן שהיה נאכל ע”י הדחק קודם לכן וחממו ישראל באיסור, אבל דן בזה אח”כ בסעי’ ה’ בחממו גוי בשבת, ונתבאר דאם היה חם קצת שנאכל מחמת חמימותו היה מותר אבל אם לא היה חם כלל [דבזה אין נאכל אלא ע”י הדחק] אין בזה היתר להשתמש בו אם חממו.
ולשון הרמ”א שם בס”ה אמנם אם לא נצטנן כ”כ שעדיין ראויים לאכול, אם חממו אותו האינם יהודים מותרין לאכול ע”כ, ולולי דמסתפינא הו”א דדברים ככתבן דהיתר זה הוא במעשה שבת דגוי שלא נאמר בו דין איסור הנאה אלא משום קנסא [ועי’ לעיל מה שציינתי בזה בבה”ל בס”א ד”ה עד בשם הרמב”ם] ולא בישראל דהרי כבר חזינן דיש חילוקים בדינים אלו בין גוי לישראל, והטעם דבישראל אסור דנהנה ממעשה שבת והו”ל כמידי דעביד לטעמא דלא בטיל כיון שנהנה מן הטעם וה”נ כיון שנהנה מן החום אין בזה היתר, וממילא גם כל ההיתר בסי’ רעו להשתמש באור כשנוסף עוד ע”י הגוי הוא באור של גוי ולא באור של ישראל, וכמו שציין במשנ”א בסי’ רעו בהערה בשם כמה מפוסקי זמנינו דהיתר הנר הוא רק בגוי ולא בישראל.
לאור הדברים דלעיל אולי יש ליישב הסתירה דבסי’ תרעג משמע שנוטה המשנ”ב לחוש להמחמירים בשימוש ב’ נרות שאחד מהם איסור ובסי’ רעו וסי’ שז לא חשש לזה ויש ליישב בקל דמעשה שבת של גוי אינו כאיסור הנאה משא”כ של ישראל ואה”נ מעשה שבת של ישראל אם היה יושב במקום שאינו שייך לקרוא שם מחמת החשיכה הו”ל כנצטנן דבכה”ג אפי’ בגוי אסור ואם יושב במקום שהיה שייך לקרוא שם בלא האור החדש לכאו’ יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים בנר חנוכה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 108
מק"ט התשובה הוא: 144643 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/144643