אדם שמחזיק ספר קודש בידו המונחת ממש על הספסל האם מותר לשבת שם

מקורות:

בבה”ל ס”ס מג הקיל בשם המג”א בשם רש”י להניח תפילין בתוך כלי ע”ג קרקע אפי’ בפחות מטפח אם אינו כליהן עכ”ד, וכ”ש שאר ספרים, וכ”ש שיהיה מותר לפ”ז במושב שיושב עליו.

ולכאורה כשהספר ביד אדם גם אם היד נשענת על הספסל כ”ש שלא נראה כמי שהספר מונח על המקום שהאדם יושב שם גם שאין היד מפסיקה טפח בין האדם לבין הספסל.

ואין להקשות מדין המבואר בשו”ע שם דכשמחזיק בידו לא מהני להכנס לבהכ”ס עכ”פ אם אין כלי, דיד אין מועלת מדין כיסוי כיון שאינה מכסה אבל מדין הפסק למה שלא תועיל.

וברמ”א ביו”ד סי’ רפב ס”ז בשם המהרי”ל ולא יניח אדם ס”ת על ברכיו וב’ אצילי ידיו עליו ומקור הדין כמ”ש בבהגר”א שם מהמס’ סופרים פ”ג הי”א [ובס”א הט”ו] שכ’ שם ולא יתננו על גבי ארכובותיו ויתן אציליו עליו ויהא קורא כדברי ר’ נחמיה עכ”ל, ומשמע דהאיסור רק מצד שנשען עליו (ועי’ בבני יונה ביו”ד שם) אבל עצם מה שמונח על מקום מושבו או ע”ג קרקע בלא שנשען עליו אפשר שאין בזה איסור.

ומ”מ אין משם ראי’ ברורה דאין מצוי שארכובה תהיה פחות מטפח ואע”ג דבב”י שם הובא שיעור ג’ טפחים או י’ טפחים בס”ת היינו ממידת חסידות כמ”ש הש”ך והנו”כ שם.

ובשבת ג סע”א מבואר דהמניח על היד כשאדם ברשות אחרת לא דמי למניח על גופו, ופרש”י משום שידו אינו מונחת ע”ג קרקע, ולפו”ר אם מונחת ע”ג קרקע משמע לפו”ר דאה”נ דחשיב שהניח באותה הרשות, (וגם כשאינה מונחת ע”ג קרקע מוכח שם בחשבון הסוגי’ דכל מה שאין ידו מתייחסת לקרקע הוא רק כשגופו ברשות אחרת דבפרט זה לא נחלק רש”י על התוס’ דהוא פשוט במשנה שם), אבל עדיין אין ראיה דחשיב שיש הפרדה מהקרקע.

ומאידך גיסא התוס’ שם ביארו וביתר ביאור נתבאר בר”ח שם ע”ב דהיד טפלה לגוף ולכן מה שמונח ע”ג היד כשהגוף במקום אחר לא מתייחס לרשות ששם היד עומדת.

והנה זה מסתבר שאם יש פלוגתא בין רש”י לתוס’ כאן ההלכה בזה כהתוס’ דהרי רוב ראשונים סוברים כן ובתראי נינהו וגם דרש”י מוחק ומגיה גירסת הל”א בגמ’ כמבואר בדבריו וגם דכמו שנתבאר שפרט זה שהיד טפלה לגוף במקום שהוא שם אם שניהם ברשות אחת זה מפורש במשנה ומסתמא ה”ה לענין הנידון שם בגמ’ של הטעינו חבירו אוכלין ומשקין כמו שהוכיחו שם התוס’ ולא פליג רש”י על פרט זה וכן מבואר להדיא גם ברשב”א כאן בדעת רש”י (ואמנם בתו’ אפשר שלא נקטו כן בדעת רש”י אבל הקשו עליו מכח דין זה, ועי’ רא”ש פ”א סי’ ב וק”נ שם וראש יוסף וחזו”א סי’ סב סק”א).

אולם מ”מ גם לשי’ התוס’ והר”ח עדיין אין התייחסות ברורה למקרה שסמך את ידו והניחה ע”ג קרקע ממש האם בזה מתייחס היד למקום היכן שהוא מונח או לא.

והנה ברשב”א דן כאן לב’ הדעות בגמ’ להלן צב ע”א אם אגד יד שמיה אגד או לא, ונקט דלמ”ד אגד יד שמיה אגד כאן יהיה פטור גם אם היד מונחת ע”ג קרקע ממש, ולמ”ד אגד יד לא שמיה אגד אם היה מונחת ע”ג קרקע ממש חשיב שמונח באותה הרשות.

והמגיה על הרשב”א כתב דהרשב”א למד סוגיין כמאן דאמר אגד יד שמיה אגד וממילא סוגיין אזלא לפי הצד שגם אם הניח ידו ממש ע”ג קרקע אין היד מתבטלת לרשות והוסיף דהרמב”ן והריטב”א והר”ן חולקין ע”ז וס”ל דלרש”י דוקא אם היתה ידו מונחת למעלה מג’ אבל אם היתה מונחת ע”ג קרקע חייב, אבל לפי גירסת התוס’ נקטו דגם למטה מג’ פטור.

ולענ”ד אינו מוכרח לפרש בדעת הרשב”א שהעמיד סוגיין כמ”ד אגד יד שמיה אגד בפרט שהוא נגד ההלכתא, גם שביאר מתחילה כמ”ד אגד יד שמיה אגד מ”מ ביאר לבסוף הדעה השניה וגם סיים בדעה השניה.

והנה לפי הצדדים שסוברים שאין היד מתבטלת לרשות שתחתיה אפי’ במונחת ע”ג קרקע (אם גוף עומד במקום אחר) פשיטא דבניד”ד הדין שמותר.

אולם גם להסוברים שיד המונחת מתבטלת לרשות שתחתיה עדיין אין ראיה כנגד המתבאר כאן להיתר, דהרי גם כלי מתבטל לרשות שתחתיו, ועוד דהרי לדעה זו יד תוך ג’ לקרקע מתבטל לקרקע (עי’ בראשונים שם ובדף צב ע”א ורש”י שם ותוס’ ה ע”א ד”ה כגון), והרי בניד”ד תוך ג’ לקרקע באויר פשיטא שאין בזה איסור בקדושת ספרים.

והנה להלכה מבואר בדף צב שם שאם הוציא מרשות והניח ידו ברשות אחרת תוך ג’ חייב ולפי המתבאר אין מזה ראיה לניד”ד.

אלא דמ”מ יש להעיר במאמר המוסגר בגוף מה שהזכיר הרשב”א שם דינא דאוגדו בידו לענין דיני שבת מ”מ עיקר דין אוגדו בידו לא ממש שייך לכאן דהרי אוגדו בידו וצד השני מונח ע”ג קרקע הוא בכלל אוגדו בידו כדמוכח בהך סוגי’ דהיה קורא בספר שהביא הרשב”א וכן בדף קב ע”א בסוגי’ דלכתא ומתנא עי”ש, ומאידך לגבי ביזוי ספרי הקדש אפי’ מחזיק בצד אחד הוא ביזוי כדמוכח בדברי ר”ש במשנה דהיה קורא בספר שם (ועצם דין זה שיש בזה ביזוי בחול גם כשמחזיק בצד אחד אין בזה פלוגתא והוא פשוט לאיסור, ותמוה טובא מה שראיתי מי שרצה לטעון לגבי רצועה של תפילין דמהני מה שמחזיק בידו צד אחד כדי ליישב אותם שאין נזהרים בזה), וממילא אינו ממש אותו הדין, ומ”מ כשהכל מונח בידו אין ללמוד להיפך משם דלא מהני דכל הנידון שם אם אמרי’ אוגדו בידו להניח בתר גופו או לא, וכשחלק על הקרקע יש כאן ביזוי, וכשאין דבר על גבי הקרקע אין ביזוי, אבל בדיני ביזוי חזי’ דלא תליא בדיני רשויות.

ובמשנ”ב סי’ שמז ג”כ מדמה הנחה ביד להנחה בכיס בגדו ויש לדמותם שכמו בכלי חשיב מונח ע”ג קרקע בתוך כלי כך ביד, ובפרט דכשאין היד סמוכה לקרקע חשיב שמתבטל לגופו וגם אם כשסמוכה לקרקע אין מתבטל לרשות שגופו שם כרבא בדף צב שם, מ”מ חשיב בתוך דבר ע”ג קרקע דהרי ידו של אדם חשובה ד’ שהוא מקום חשוב בדף ה ע”א (ועי’ בתוס’ לעיל דסברא היא שבעי’ מקום חשוב להנחה דילפי’ ממשכן) ואע”ג דלהלכה א”צ מקום חשוב ביד מונחת ע”ג קרקע ממש מ”מ חשיב כמונח בתוך דבר.

היוצא מכ”ז דאין הכרח ברור להיוצא להלכה מכ”ז שאגדו בידו הוא דין ששייך לכאן אבל המסתבר דמאחר דחשובה ד’ על ד’ יש בזה חשיבות מקום גם לניד”ד.

יש להוסיף דאינו ברור דבעי’ גובה טפח בהפסק ע”ג הספסל דפלוגתא היא בירושלמי כמו שהביאו הפוסקים.