כמה הערות לענין ברכה בספירת העומר למי שהחסיר יום אחד והמסתעף (הערות על החיבור ”וחסרון יוכל להמנות”)

א) הערה במנהג כיום ובקושי שיש מחמת זה לצאת מהש”ץ

יש להעיר דבזמנינו המנהג ברוב מקומות שהש”ץ ממתין לקדיש רק לעשרה ולא כדמשמע ברמ”א שיש להמתין לרוב הציבור וכשמקיימים מנהג זה בצירוף המנהג לספור אחר קדיש לפני עלינו יצא בהפסדו שלרוב הציבור קשה להשיג את הש”ץ לצאת ידי חובת הברכה, ואדרבה מאחר שיש שמנסים להשיג את הש”ץ כדי לצאת בברכתו הרי מן הסתם הוא מקדים בימים אלו יותר משאר השנה בקדיש, והמתאמצים ומתקשים לכוון בשמונ”ע קשה להם להשיג את הש”ץ לצאת בברכתו במצב כזה, וא”כ הנוהגים כהגר”א לספור אחר עלינו הרויחו בזה שיכולים יותר בקלות לצאת בברכת הש”ץ, ולכן בודאי שהסומכים על הגר”א לנהוג כמנהגו לא הפסידו וק”ל.

ב) אם סובר המשנ”ב שיש איסור לברך אחר כך מי שלא ספר יום אחד

עוד יש להעיר דאכן יש עוד אחרונים שנקטו דיכול לספור בברכה לכתחילה ויש אחרונים שנקטו כן בשעת הדחק, ועי’ בחיבורי הליקוטים מה שהביאו בזה, אם כי לגוף דעת המשנ”ב משמע דסבר דהוא איסורא לברך אם שכח יום אחד, שהרי מטעם זה פקפק בברכת נשים, וכמבואר במקור הדברים בספר שלחן שלמה שהוא מקור המשנ”ב שהחשש הוא שמא ישכחו וימשיכו לספור בברכה, ומשמע שתפס שהוא איסור מעיקר הדין שמחמת זה חשש עוד עי”ש (אם כי יש מקום לדחות דבנשים יש צד שאסורות לברך על מ”ע שהז”ג בפרט שיש לשון במקו”א בד”מ דאין מוחין בנשים שמברכות וכו’ ולכך הו”ל כאן ס”ס לחומרא אך לא משמע דזה הטעם), וכמ”ש הפמ”ג דבברכות נקטי’ להקל שלא לברך לחשוש גם לדעות שלא נפסקו לעניינים אחרים.

ויש להוסיף דבמשנ”ב ס”ס רטו מבואר דכל פטור מברכה הוא איסור ודלא קצת ראשונים שלא כ”כ, וכן מבואר במקור הדברים בפמ”ג שציין שם דאפי’ בס”ס ואע”ג דבעלמא ס”ס לקולא מ”מ בברכות הס”ס יוצר פטור וממילא יש איסור לא תשא עי”ש, ואפשר קצת להשוות ס”ס לדעה שלא נפסקה להלכה כנגד רוב ראשונים דשניהם מדין רוב (דגם דין ס”ס מדין רוב כמ”ש הרשב”א וגם רוב פוסקים הוא מדין רוב כמבואר בחולן יא).

ג) בטעם מה שיש ספק ספקא לחייב בברכה במי שספק ספר יום אחד

מש”כ בשם הגרי”י פוזן בביאור ענין הס”ס כאן שאינו פוטר כאן מברכה למרות שבשאר ברכות הדין הוא שפוטר כמ”ש במשנ”ב ס”ס רטו כן כתבתי במקומות אחרים דהטעם הוא משון שכאן הדעה העיקרית כרוה”פ לברך, וכעי”ז ראיתי בשם הגרשז”א דאי”ז ממש ס”ס העיקר כהדעה הנ”ל הוא נפק”מ לעוד ענינים, וכן יש משמעות בבה”ל סי’ תפט דזהו דעת רוב הראשונים דאין המצוה מוגבלת רק למי שסופר כל הימים, ויש לציין דבפמ”ג מבואר דבברכות חיישי’ גם לדעות שלא נפסקו להלכה, ומ”מ בצירוף שיש כאן ס”ס יחד שהדעה העיקרית לברך נקט המשנ”ב לברך.

ד) מי שמהדר לצאת מהש”ץ אפי’ במקום ספק ספקא

יש לדון במי שיש לו ס”ס ד לפי הכרעת המשנ”ב והפוסקים מצד הדין יכול לברך אבל רוצה להדר לשמוע מהש”ץ האם מקיים הידור בזה בדאפשר לצאת בקל או דלאו כלום קעביד (ולפ”ז אדרבה עדיף שיברך בעצמו לחשוש להצדדים וכו’).

ונראה שהידור ודאי יש כאן במה שאינו מברך בעצמו דהרי כתב כבר הפמ”ג דאפי’ בס”ס אסור לברך וכבר כתב הפמ”ג דבברכות חיישי’ לספק דעות דלא פסקי’ כוותייהו וא”כ מאחר שיש כאן ספק שיכול לצאת עוד צד ודאי עדיף.

ובסי’ ד’ לגבי ניעור שאם עושה צרכיו ומשפשף וכו’ שהכריע המשנ”ב שיכול לברך ענט”י מאחר דיש כאן רוב צדדים שיכול לברך מעיקר הדין ואכמ”ל, היה נידון בבחרותי בישיבה אם יש ענין להוציא דאני טענתי דמאחר והוא רק בצירוף כמה צדדים שלא נפסקו כ”א בפנ”ע א”כ בודאי שאם יש מי שמוציא בשאר ברכות טוב שיוציא גם בזה משום מהיות טוב ואחרים טענו דזה נגד הכרעת המשנ”ב והשבתי דהמשנ”ב לא מיירי באופן שיש מי שהוציאו והלכתי להגרח”ק והשיבני בפ”ק “יותר טוב שיצא מחבר”.

ה) עוד הערות על החיבור הנ”ל

מה שכ’ כת”ר בדעת  המג”א על חיוב נשים בספיה”ע בקבלוהו עלייהו, יש לציין לדעת הרמב”ן דמשמע דחייבות מדינא.

בענין דעת הפנ”י מקובל לומר דלכל היותר סובר ששייך לומר נוסח של ברכה בלא להתכוון לחלות ברכה (ויש שנקטו בדעתו רק לענין בא”י שומע תפילה ולא לכל נוסח ברכה, ואולי יש אחרונים שנקטו גם עכ”פ נוסח טופס ברכה בלא שם ומלכות ששייך בזה) וזה דעת החו”ד, אבל יש דעה מקילה יותר והיא דעת החינוך שהביא הנשמ”א (היינו מה שציין המשנ”ב בס”ס רטו) לענין ברכה מספק בנדבה עי”ש, והרחבת בכ”ז בתשובה אחרת.

השלמה לענייני שכחה בספירה"ע

הערתי שבק”ק שנוהגין כמנהג הגר”א לברך אחר עלינו לא הפסידו האידנא שאין ממתינים לקדיש אלא לעשרה ואין ממתינין לרוב הציבור כמו דמשמע שהיו נוהגים בזמן הרמ”א, ויש להוסיף ע”ז דמלבד מה שיש כאן רווח שמי ששכח יום אחד לספור יוכלו לשמוע מהש”ץ מלבד זה יש רווח נוסף דהרי יוכלו כך רוב הציבור לספור עם הש”ץ דהרי בלא זה יצטרכו לספור אחר הציבור ומהם שישכחו לספור כמו שהעיר המשנ”ב שנשים מסתמא ישכחו כיון שאין סופרות עם הציבור וכמו במקומות שמתפללין פלג וסופרים כ”א אח”כ ביחיד הובא בפנים הקונטרס דבכה”ג יותר מצוי שישכחו וממילא גם בניד”ד אף ששומעין מהש”ץ מ”מ מאחר שסופרין אח”כ יותר מצוי שישכחו וכ”ה המציאות והניסיון מוכיח בכל כה”ג.

*