שנים שהיו מהלכין בדרך וביד ראובן בקבוק מים שמספיק רק לשתיית עצמו אך אינו מצליח לפותחו מחולשה ואם ימות יפתחנו שמעון וישתה ממנו האם מחוייב שמעון לעזור לראובן לפותחו ובכך למסור עצמו למיתה

בגמ’ ב”מ סב ע”א הובאה מחלוקת תנאים בשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם חבית של מים, ומסקנת הדברים להלכה כר’ עקיבא דאמרינן חייך קודמין ואין בעל המים צריך למסור נפשו למיתה כדי לספק לשמעון חלק מהמים.

ומאידך גיסא קיי”ל (יו”ד ריש סי’ קנז) דאיסור שפיכות דמים אינו נדחה מפני פיקוח נפש, והטעם מבואר בפ”ח דיומא דאמרי’ מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי.

ובתוס’ בכמה מקומות [עי’ יבמות נג ע”ב ד”ה אין ובתוס’ יומא שם, ועי’ עוד תוס’ כתובות ג ע”ב] מבואר דכל סברא שנאמרה בשפיכות דמים מאי חזית וכו’ הוא רק כשבא להרוג את חבירו בקום ועשה אבל בשב ואל תעשה לא, ונקטו דסברא דמאי חזית לא שייך אלא בהורג בידיים אבל לא בהורג ממילא אפי’ אם יוצא בגופו, וניחא לפ”ז דבאופן המבואר בב”מ שם הוא מוגדר כשב ואל תעשה מה שאין מביא לחבירו המים.

ולפ”ז כ”ש בניד”ד שהוא מוגדר יותר כשב ואל תעשה, מכיון ששם באופן של הגמ’ בב”מ הנ”ל הרי ראובן בעל המים שותה מים ובזה מאבד את הצלת חבירו, אבל כאן בניד”ד אפילו את זה אינו עושה, שכן אינו עושה כלום, רק אינו מציל את חבירו, ואין כאן אלא נידון של לא תעמוד על דם רעך והשבת אבידה של גופו ואולי גם ממונו, ובזה לא נאמר פיקוח נפש.

ופשיטא שזה מוגדר לגבי שמעון כפיקוח נפשו שהרי בגדרים של חילול שבת היה אפשר לחלל שבת כדי להשאיר את חבית המים לרשות שמעון (לו יצוייר שלא היה כאן ראובן שצריך לפתוח אלא חיה או שרץ שמנסים לפתוח החבית היה אפשר לחלל שבת להציל מהם המים, וכמבואר בגמ’ בסוגי’ דהמהלך בדרך ושכח אימתי שבת שהשגת המאכל מוגדר כפקו”נ לענין זה ופשוט).

אולם לענייננו עדיין יש לדון דהנה בגמ’ בב”מ שם יל”ע למה לא יהיה מותר לשמעון ליקח מראובן המים ולהציל עצמו, שהרי מותר לאדם להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לו אח”כ כמבואר בשו”ע, א”כ מצד עצם הגזילה כאן אין איסור גזילה לצורך פקו”נ על מנת לשלם, והרי אם יגזול לכאורה יהיה מותר לו לשתות משום חייך קודמין, וא”כ למה שלא יותר לו לשמעון גם לגזול.

עכ”פ נתבאר מהסוגי’ בב”מ שם שדין חייך קודמין לא נאמר כאשר יש חייך קודמין של אדם אחר הקודם לחייך קודמין של שמעון, וכיון שהמים ברשותו של ראובן ממילא הוא מוגדר כחייך קודמין של ראובן ולא של שמעון.

ויש לדון לפ”ז בניד”ד שהמים כעת ברשותו של ראובן וא”כ אולי נימא לאור הגדרה זו שמכיון שהמים ברשות ראובן ממילא לא שייך לשמעון לבוא ולטעון שיש כאן חייך קודמין כלפי עצמו, דהרי הם של ראובן ונוגעים לו לחייו לענין חייך קודמין, א”כ מנ”ל ששמעון אינו צריך להשלים עם המצב ולסייע לראובן במצבו, ויל”ע.

אולם החזו”א יו”ד סי’ סט סק”ב כתב בטעם מה שאסור לשמעון לגזול המים של ראובן דנפשו של חבירו לא התירו לגזול בשביל להציל נפש עצמו דאחר שכבר הוכרע שחייך קודמין ממילא באופן המדובר בב”מ שם גזילת מי ראובן מוגדר כגזילת נפשו של ראובן.

ולפ”ז בניד”ד שאינו גוזל נפשו של ראובן אלא אך ורק נמנע מהצלתו פשיטא דאין החזו”א חולק על דין התוס’ הנ”ל דהרי כל מה ששמעון אינו יכול לשתות מן המים לפי הגדרת החזו”א הוא לא מחמת ממונות של בעלות ושל קדימה של חייך קודמין של אחד על פני השני, אלא מחמת איסור גזילת נפשות הרובצת על שמעון, שאיסור כזה אינו נדחה מפני פיקו”נ (ע”ד סברא דלעיל דמאי חזית לגבי מה ששפיכות דמים אינו נדחה מפני פקו”נ, וכן מבואר בשטמ”ק בשם הרמ”ך דאם חטף המים חייב שמעון על ראובן בדיני שמים דמאי חזית וכו’, ואפשר שהוא הרמ”ך בעל הגמ”י), ואילו בניד”ד של השאלה כאן אין רובץ על שמעון איסור זה אלא לא תעמוד על דם רעך והאיסורים דלעיל, ואיסורים אלו ודאי נדחו בפני פיקו”נ, נמצא דגם להחזו”א הדין עם שמעון במקרה זה.

והנה בחי’ הגר”ח הלוי על הרמב”ם יצא לידון בדבר החדש דלשי’ הרמב”ם גם בשב ואל תעשה יש איסור רציחה ואינו נדחה מפני פקו”נ מטעם דמאי חזית, ואילו הנידון בגמ’ ב”מ שם סובר הגר”ח דהוא ענין נפרד של הצלה דלהצלה יש פסוק מיוחד וחי אחיך עמך (המובא בגמ’ ב”מ שם) המלמד שמצוה זו נדחית מפני פקו”נ, ואפשר דגם הגר”ח מודה דבד”כ כל שב ואל תעשה מוגדר כמניעת הצלה ולא כמעשה רציחה (וגם נידו”ד של השאלה מוגדרת כמניעת הצלה ולא רציחה), ולא בא לחלק בין התוס’ להרמב”ם אלא רק בעושה מעשה רציחה בגופו בשב ואל תעשה באופן המבואר בתוס’ שמשתמשים בגופו בשביל לרצוח אחר, דבזה מוגדר כרציחה בשב ואל תעשה.

ויש לציין דהמנ”ח מצוה רצו סקכ”ג נקט בפשיטות דהרמב”ם מודה דבלא מעשה אינו מחוייב למסור נפשו.