הנה בגמ’ בכריתות דף יג ע”ב איתא, יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה.
והנה הרמ”א יו”ד (סי’ רמ”ב סעיף י”ג) כתב: ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים, וזיל קרי בי’ רב הוא עכ”ל.
ובביאור הגר”א ציין לדברי הגמ’ בכריתות, והש”ך שם (ס”ק כ”א) כתב שמה שהתיר הרמ”א בדבר שהוא פשוט בפוסקים, אף שבמהרי”ק מצדד כן, אבל ברמב”ם ותרומת הדשן מבואר שאינו מותר לו להורות, רק בדבר שהוא מפורש בקרא ואף הצדוקין מודין בו, ולא בדבר שמפורש בפוסקים.
וכתב דאולי טעות סופר הוא ברמ”א, ובמקום דבר ברור “בפוסקים”, צ”ל: דבר ברור “בפסוקים”.
והט”ז שם סק”ג הביא ג”כ ל’ התה”ד, וז”ל, כגון שרץ צפרדע טהור דם אסור אבל שאר הוראה אפילו נותן טעם לפגם ובטל בששים אף ע”ג דמותר להורות בהם בפני רבו שתויי יין אסורים בהם דהא לאו זיל קרי בי רב הוא וכ”כ הרמב”ם דאסור להורות בשכרות אלא בדבר שהצדוקים מודים בו והנהו ודאי אין הצדוקים מודים בו ע”כ לשון תרומת הדשן סי’ מ”ב.
היוצא מזה דיש מחלוקת הפוסקים מה מותר להורות ומה אסור.
ועדיין יש לדון אם מראה להם ההלכה בפנים, וסברא הוא לומר דבמראה בקצשו”ע וכדו’ וכל ספר שהיו בני ביתו מורין מזה ג”כ לעצמן דלאו עליה דידיה קא סמכי, וכ”ש שרק אומר להם היכן לעיין, בכה”ג אפשר דלכו”ע מותר להורות, אבל כשמראה להם דבר הלכה מתוך ספר שו”ת נושן בין הדברים, דאע”ג שמראה להם בפנים את המקום שנזכר הדבר, אבל לכאורה הרי לא היו סומכים לפסוק מתוך זה לולי דבריו, מכיון שאינם יודעים מה כתב בכל הענין שם לפני כן ואח”כ, וגם אינן יודעין מי חיבר הס’ ואם נחלקו עליו וכו’, וא”כ עליה קא סמכי.
וכעת נתבקש לישיבה של מעלה הגרי”י פוזן ז”ל ונדפסו הנהגותיו וראיתי שכתבו שם עליו שכשלא היה יכול להורות היה מראה בספר בפנים ושיפסקו לפי זה יעו”ש.
מק"ט התשובה הוא: 7908 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7908