הערות על הסדר 121 ח’

ברמ”א סי’ תרעד ס”א, אבל אחר שעבר זמן המצוה מותרים בהנאה וכל שכן שמותר להדליק מהן, יל”ע דלכאורה ממה נפשך אם מיירי בזמן שהיו מדליקים בחוץ שלא היו יכולין להדליק אחר הזמן א”כ מה שכתב שמותר להדליק מהן היינו נרות של חול, אם כן מאי “כל שכן”, היינו הך כמו הנאה, ואם נימא דמיירי בזה”ז שמדליקין בחוץ שיכול מעיקר הדין להדליק אדם אחר אחר שעבר הזמן, ולכן מובן מהו ה”כל שכן” משום שלהדליק מנר לנר של מצוה מותר מעיקר הדין, אם נימא הכי קשה לאידך גיסא מנין שבזמן שמדליקין בפנים הוא חצי שעה, אבל באמת כך מבואר במקומו דגם בזמן שמדליקין בפנים הוא חצי שעה, ובתשובה כתבתי טעם בזה.
הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן, נראה הביאור בזה דהבונה במה ולא הקריב עליו לאו כלום קעביד (אע”ג שיש בזה קצת איסור שהכין עצמו לעבירה מ”מ לא חל עדיין איסור) וגם בנדר אם נשאל עליו החכם עוקר למפרע ולאו כלום קעביד, אבל אם לא יישאל על הנדר אלא יקיימנו בזה הו”ל כמו שקיים את הנדר והו”ל כמסיים האיסור ודמי למי שכבר הקריב קרבן על הבמה ומ”מ חילוק יש דהמקריב קרבן האיסור בהקרבה וכאן האיסור הוא בקיום מה שעשה הנדר מתחילה.