(אמרתי בחבורת דף היומי חשון תשפ”ב כולל חזו”א) ר”ה ד ע”א בתוס’ בריש העמוד, אל תהיו כעבדים וכו’, יל”ע למה הקשו ממתני’ התם, הרי מתני’ דהתם מיירי ממידת חסידות, דכך עדיף ומובחר יותר לעשות לשמה, ואילו גמ’ דהכא מיירי במי שבחר לעשות כן.
אכן זה פשוט דודאי מי שעושה לשמה הוא מובחר יותר, ולא זה מה שהקשו ממתני’ באבות, ומה שלעולם יעשה אדם שלא לשמה הוא ג”כ גמ’ [נזיר כג ע”ב; פסחים נ ועוד], ואילו בגמ’ [ברכות יז ע”א] אמרי’ וכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, ובירושלמי אמרי’ שנהפכה שלייתו על פניו.
והראשונים נחלקו בכמה דעות בענין גדרי לשמה ושלא לשמה, ורש”י והתוס’ [ברכות יז ועוד] מפרשי לה כמשמעו דכל שעושה להנאתו ושלא לקנטר אין בזה איסורא.
אמנם בגמ’ נזיר הנ”ל הובאו ב’ הבחנות גופא בשלא לשמה, דמחד גיסא הובא שם ענין השכר שקיבל בלק, ומשמע דיש מעלה בעצם קיום המצוה הגם שהי’ שלא לשמה, ומאידך גיסא אי’ שם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומשמע דעיקר גודל מעלתה של שלא לשמה הוא משום שעל ידי זה בא לעיקר המעלה דלשמה.
וכעין זה הוא הסתירה שהקשו בתוס’ כאן, דבמתני’ באבות משמע דלכתחילה יש להשתדל שלא יבוא לידי שלא לשמה, ואילו הלשון הרי זה צדיק גמור משמע דשפיר עבד אפי’ לכתחילה במה שעשה מצוה שלא לשמה, ודבר זה בפני עצמו ג”כ דבר טוב ושפיר עבד.
לכך חילקו התוס’, דגם מה דשרי לכתחילה שלא לשמה היינו באופן שאינו עושה רק מחמת מתן השכר, ומה דאין לעשות היינו באופן שעושה רק למתן השכר, והשתא אחר תירוץ התוס’ יתפרשו דברי מתני’ דאבות דמה שנאסר שם לעשות הוא אפי’ בדיעבד, דהא באופן שעושה רק לשם מתן שכר ולולי זה אינו עושה, הרי הוא כצדקה דגוים, דמבואר בסוגיין שאינו מצוה, וכן בב”ב [י ע”ב] מבואר דחסד לאומים חטאת (משלי יד, לד) מטעם זה, שעושין רק לצורך עצמן.
וכן עי’ בדר”א הל’ מתנות עניים ובמה שהובא שם לענין המתנדב לשם להתפאר, והפסול במתפאר בצדקה דוקא באופן שהוא עושה רק לשם ההתפארות ולא עבד לשם מצוה כלל, ולולי ההתפארות לא עבד, וגם ההיא איתתא שנענשה מחמת התפארותה בתעניותיה [ירושלמי חגיגה פ”ב ה”ב ועי’ או”ח סי’ תקסה ס”ו] לכאורה צ”ל שהי’ באופן זה שעשתה על דעת כן.
ובזה העירו לנכון מה דקרי לכורש בסוגיין נכרי, אע”ג דלהתוס’ [בדף הקודם ע”ב] הי’ ישראל בנה של אסתר, משום דלענין גדרי של”ש הנ”ל אין הנפק”מ בייחוס אלא בהרגלו, וגם לענין החילוק בין ישראל לאו”ה לענין מצרף מחשבה לעבירה, עיין קידושין [לט] ובתוס’ שם ע”פ הירושלמי [פאה פ”א ה”א], מ”מ בישראל אם עבר ושנה מחשבה מצטרפת למעשה כהמבואר שם, והטעם משום שאין עיקר החילוק בין ישראל לאו”ה מצד הייחוס אלא מצד שישראל לא הוכרע בחטא כל עוד שלא עשאו, ע”ד הגמ’ ברכות [יט ע”א] לענין ת”ח דודאי עשה תשובה אחר שחטא בלילה, וכ”ש כשלא חטא, אבל גוי כשהחליט לחטוא מועד לחטוא, וה”ה בחטא ושנה אף ישראל קרוב לחטוא, ואולי ע”ד זה יש ליישב גם הסתירה שמצינו אם יש תשובה לעכו”ם או לא [וכתבתי במקו”א], ומאידך מצינו שעבר ושנה אין מספיקין בידו לעשות ך גכבק3ר5תשובה [יומא פז ע”א], דזה ודאי ששייך תשובה בנכרים, וכמבואר ברז”ל [עי’ במפרשים פסחים נד ע”א] שלא הי’ קיום לעולם להברא בלא תשובה, וכמבואר בכמה מקומות שהקב”ה מאריך אף לאומות [כמבואר ברש”י ריש ע”ז ועוד], ולכאורה היינו שישובו בהם, וכמו שמצינו גם תשובה דאנשי נינוה, אלא הביאור במאמר שאין תשובה לגוים [תנחומא האזינו] היינו שאין מספיקין בידן לעשות תשובה, דסתם עכו”ם הוא שוה לישראל שחטא ושנה כמשנ”ת לענין מחשבה מצטרפת למעשה, וכמו שמצינו בישראל שעבר ושנה ואמר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה [יומא שם], ומ”מ מועלת לו התשובה אם ישוב בתשובה, ה”ה עכו”ם דגם הם דומים למ”ש בגמ’ לענין עבר ושנה עי”ש, דה”ה שגם הם שקועים בחטא, ומ”מ אם ישובו כדין תתקבל תשובתן, וכמ”ש אליך יבואו גוים מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו וגו’ (ירמיהו טז, יט).
ואמרי’ בשבת [קמז ע”א] דגוים מזוהמין משום שלא פסקה זוהמתן בהר סיני, ואע”ג דמבואר שהוא מילתא דתליא באדם ובמעשה ולא בייחוס, מ”מ או”ה הורגלו להיות בחטא מחמת מציאות זו של זוהמא, וכורש נמי הורגל במציאות זו.
ואילו בלק אע”פ שהי’ גוי ואע”פ שהי’ גם על מנת לקנטר אי’ במהרש”א בהוריות [י] שדבר זה עשה כד להגן על עצמו מפני ישראל עי”ש.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 89
מק"ט התשובה הוא: 135530 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/135530
