חולין ג ע”ב בגמ’, רוב מצויין אצל שחיטה וכו’, שמעתי מהגרמ”מ לובין דבאופן שמבקש ממנו לשחוט אין בזה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דלא מיירי אלא בשוחט מעצמו, ויש להקשות מדברי הבית הלוי [ח”ב סימנים הראשונים] שכתב בדעת הרמב”ם בטעם הא דרוב מצויין מומחין משום שיש חזקת כשרות על האדם שאינו שוחט בלא שיודע בעצמו שיודע הל’ שחיטה, דהשוחט בלא שיודע הל’ שחיטה מאכיל ישראל נבילות, וחזקת כשרות דבר ישראל מועלת שלא יחטא בכאלה, ולפי זה אין חילוק בין שוחט באקראי לשוחט בקבע ובין מבקשין ממנו לשחוט או לא.
ואף למ”ש הבית הלוי בדעת התוס’ דהוא חזקה שאין עוסק בדבר מי שאינו מומחה, יש לומר דאינו נפק”מ אם ביקש מעצמו או שבקשוהו ונתרצה דאם אינו יודע לא הי’ מתרצה.
ועי’ לקמן [יב ע”א] דאמרי’ רוב מצויין אצל שחיטה וכו’, וכ’ רש”י כלומר רוב שוחטין, והי’ מקום להוכיח דבעי’ מי ששוחט בפועל וקבוע בשחיטה, אבל אין הלשון מוכרח כאן דשמא כוונת רש”י מי ששוחט לפנינו.
והרי”ף כ’ דראה אחד ששחט ואינו מכירו הוא בכלל חזקה זו, ושמא הכא יש לדחות לאידך גיסא דאם יודע שהוא אקראי ואינו קבוע בזה חמיר מאקראי גרידא שאין מכיר את האדם השוחט, דיש לומר שאותו השוחט קבוע בשחיטה רק שאינו מכירו, (וכן סוגיין דלעיל לענין מומר אולי יש לפרש כן על הצד שגם בדידיה מחזקי’ ביה שיודע הל’ שחיטה, מיהו דעת הר”מ דבדידיה לא מחזקי’ ואזיל לטעמיה דלעיל, עי’ בבית הלוי שם), וגם יש לומר דכשמבקש חמיר מסתם אקראי דמ”מ שחט מעצמו.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 89
מק"ט התשובה הוא: 135490 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/135490
