בנצי”ב בהעמק שאלה סי’ נג סק”ב מפורש דמש”כ במג”א בשם המדרש חייב לאו דוקא, וכן ציינו בזה דבכלבו סי’ צט בשם תשוה”ג ובה”ג דמותר לענות אמן אחר רחמן (וסיים שם כך אנו אומרים אמן אחר תחנה כגון הרחמן וכו’), וכ”ה בא”ח דיני עניית אמן אחר הל’ קריאה”ת ס”ג בשם תשוה”ג ובה”ג ומבואר דעכ”פ לשיטתם אינו חיוב ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וכן ציינו בזה דבדברי הערה”ש הידועים בר”ס רטו דנכון לענות מטעם הנ”ל אמן אחר מי שבירך לא משמע שהוא חיוב.
וכך פשוט שאין חיוב לענות אמן על כל מה שאדם מברך חבירו, דהרי במציאות אינו כך וגם לא משמע בהרבה מקומות במקרא ובגמ’ ומדרשים שכשאמרו דבר ברכה ותחינה היו כל העומדים שם עונים אמן אלא לכל היותר נזכר בקצת מקומות שהמתברך ענה אמן, וגם המנהג ידוע דלא על כל תחילה בסדר תחינות של כל השנה והמצוות לענות אמן על כל תחינה ותחינה דיש תחינות שעונים אמן ויש שאין עונים אמן וזה עצמו ראיה דאמן זה לענות אחר תחינה וברכה אינו חיוב.
וכן הגרח”ק כתב לי (על מה ששאלתי למה בהרחמן אין מקפידין על זה) פחמע”ד והוא ראשי תיבת פוק חזי מאי עמא דבר, ויש לציין דענין השאלה הי’ שאנשים אין מקפידין ע”ז ולמה אין מקפידין ע”ד המשנ”ב, וע”ז השיב הגרח”ק פחמע”ד ר”ל פוק חזי מאי עמא דבר, ומצאתי שהשיב בגנזי הקודש עמ’ רנח בנוסח זה בנידון אחר שג”כ בלשון השואל צויין מנהג העולם, והשיב ע”ז הגרח”ק פחמע”ד, ומבואר מזה דכשהשיב פחמע”ד על מנהג שהובא בדברי השואל היתה כוונתו למנהג זה, וממילא י”ל דה”ה לענייננו.
והנה בהרבה מקומות מצינו הלשון חייב בדבר שאינו חיוב וכבר האריכו בזה, ומ”מ צ”ב מה הוא הלשון חייב, ונראה דענין החיוב הוא שיש כאן הפסד אם לא יעשה כן, והו”ל כעין חוב הראוי לעשות כן, ומ”מ לענין חיוב נתבאר שאינו חיוב מצד הדין.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 79
מק"ט התשובה הוא: 125953 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125953