מה הטעם שרק בימי חשמונאי מסרו עצמם למיתה להלחם ובשאר גזירות ושמדות לא מצינו שהורו גדולי הדור להלחם

יש לציין דבגזירות תתנ”ו (מסעי הצלב) מבואר בדברי המאורעות שניסו להלחם עם הגויים אז, וכן בקובץ הערות (ביאורי אגדות על הדרך הפשט פ”י סק”ט) הביא בשם החפץ חיים שהיו צריכים להלחם עם הגוים במדינת רוסיה בעת השמד.

אם כי ברוב מקומות לא מצינו כן, ובפשטות בימי יונים היה מחד גיסא מצב שאינו אבוד שכן עדיין נשארו יהודים שם ומהנשארים היו שותמ”צ והיה אפשר להציל וגם היה מצב מתמשך כמה דורות (עי’ בספר תולדות עם עולם מה שהביא בזה), וגם היה שייכות להלחם משא”כ ברוב גזירות ושמדות היו חסרים חלק מאלו התנאים, כגון בגירושים בד”כ לא היה מה להציל אח”כ ובד”כ גם לא היה אפשר להלחם.

ומ”מ יש לציין דבחלק מכתבי רושמי קורות הימים מזמן החשמונאים משמע דעיקר הענין שהיה סיכויים של החשמונאים ממועט מאוד ולא שהיו יחידים ממש כנגד כל היונים, אם כי יש סתירות בזה ואינו מוסכם.

אבל אפשר ליישב באופן אחר, דלענין קנאות לא שייך להמלך, וכדאמרי’ גבי קנאים פוגעין בו (סנהדרין פב ע”א) דאם בא לימלך אין מורין לו, ואפשר עוד דאם עושה כן לא מחמת קנאות אין לו היתר, וכעין דינא דפיקו”נ בשבת שיש שכתבו דבלא כוונת פיקו”נ אין בזה היתר (ואמנם מותר לנו להשתמש בו משום שלפני עיור גם הותר מחמת פיקו”נ, אלא דמשום הקל הקל עדיף להשתמש על ידי כשר), וכעין לה”ר לתועלת שכ’ הח”ח דבלא כוונה לתועלת אין בזה היתר.

ומבואר במפרשים דהגדרת קנאים פוגעין בו אין הדין שחייב מיתה אלא שאם מקנאים מקנאים, ולכן דין זה של אילו נהפך והרגו פטור משום שהקנאי רודף דין זה אינו במיתת ב”ד (וע”ע מנ”ח מצוה רצו, ובתשובתי ד”ה אדם שנגמר דינו למיתה בבית דין והרג עצמו האם חשיב מאבד עצמו לדעת, מק”ט 123538), משום ששם חייב מיתה ובקנאין פוגעין בו אינו מוגדר כמחוייב מיתה.

ויתכן לומר על דרך זה דגם כאן לא היה מוגדר שמצד הדין יש להלחם עם היונים כיון שיש בזה פיקו”נ ולהלחם אין כלול בדין ערקתא דמסאנא שהוא ביהרג ואל יעבור, ורק מחמת קנאות הותר.

וידידי השואל הוסיף על דרך זה דגם בקנאין פוגעין בו גם החלק של מכניס עצמו לסכנה לא הותר בבא לימלך כיון שמכניס עצמו לסכנה דדינו אז כרודף ובא במחתרת אלא רק הקנאי נתנה לו הרשות כיון שהוא קנאי וממילא לא ניתנה ההוראה לכל אחד להלחם בעת שמד.

ולגוף הענין האם מאבד עצמו לדעת הוא דבר המותר בעת שמד ומאבד חבירו לדעת כבר האריכו בזה קמאי ועי’ בבעה”ת (דעת זקנים ושאר חיבורי בעלי התוס’) והראשונים עה”ת בפרשת נח בפ’ ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט, ה), וכ”כ בא”ח סי’ ד אהבת ה’ אות א, והובא בב”י ביו”ד סי’ קנז בבדק הבית ועי”ש עוד בב”י ושו”ע.