כ”כ הרמ”א או”ח ס”ס רסב וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו וזהו כבוד השבת ועל כן לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב שילביש עצמו מיד ע”כ [ובגוף מש”כ שם על לרחוץ סמוך לערב עי”ש במשנ”ב ועוד בריש סי’ קס].
ובבהגר”א שם הביא מקור לזה מדכתיב ורחץ וסכת ושמת שמלותיך [רות ג, ג] ואמרי’ [שבת קיג ע”ב] אלו בגדים של שבת.
וכן יש לזה מקור משבת כה ע”ב גבי ר’ יהודה בר אלעי שאחר שהיה רוחץ היה מתעטף ודומה למלאך ה’ צבאות [כמו שציין במשנ”ב שם בס”ס רסב סקי”ב, וכן הוא בשלה”ג בפ”ב דשבת סי’ רפו אות א בשם הראבי”ה שלמד כן מהא דר’ יהודה], ועיטוף זה הוא עיטוף בציצית שהוא לכבוד שבת, כדאמרי’ בשבת קיט ע”א ר’ חנינא מעטף וקאי וכו’ וכמבואר בהרמב”ם פ”ל מהל’ שבת ה”ב עי”ש.
ויש להוסיף בזה עוד דלגבי צאת השבת הביא המשנ”ב בסי’ רסב סק”ח בשם האגודה סי’ קמג שילך בבגדי שבת עד אחר הבדלה, ואע”פ שאין מזה ראיה ברורה כיון שהבדלה הוא יציאת השבת דאם לא אמר ברוך המבדיל אסור עד אז לעשות מלאכה, וגם יש אומרים דברוך המבדיל גופא אינו מתיר כל המלאכות אלא רק ההבדלה ואכמ”ל, מ”מ יש בזה קצת השוואה לדברי הרמ”א לגבי בגדי שבת אחר הרחיצה כבר גופו מוכן לכבוד שבת, ואז שייך שפיר ללבוש בגדי שבת, ויש לציין גם מש”כ ביסוד ושורש העבודה שער ח פ”ג דהטבילה במקוה בע”ש מכניס הנשמה יתרה (ועי’ עוד זכרו תורת משה לבעל חיי אדם א ס”ב).
ובגמ’ בשבת קיט אי’ על אחד מהאמוראים דלביש גונדא (והיינו בגד שחור) ועסיק בהכנות המאכלים לשבת, ומייתי שם ברייתא דתנא דבי ר”י בגדים שבישל בהם קדירה לרבו וכו’, ועי’ בביאורי על המדה”ג פ’ בשלח מה שכתבתי לפרש בזה דיתכן שהיה לובש קודם לכן בגדי שבת בע”ש ומשום בישול המאכלים הוכרח ללבוש גונדא, עי”ש מה שכתבתי בזה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 42
מק"ט התשובה הוא: 120896 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120896