ביו”ד סי’ רכח סט”ו, וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו, הנה מקור הדברים בתשו’ הרשב”א המיוחסות להרמב”ן סי’ רפא משמע דחשש שוטה ורוח רעה הוא פיקו”נ, ודן שם מצד שיש לו צורך בפקו”נ כדי שלא ישתטה ועי”ש מש”כ ב’ הצדדים לגבי הנידון שם, והביא שם ראיה ממתני’ פ”ב דשבת כט ע”ב שרוח רעה הוא פקו”נ.
וכן מצינו עוד דרוח רעה חשיב סכנה, וכדאמרי’ בתענית כב ע”ב יחיד נרדף מפני רוח רעה וכו’, אבל במפרש שם משמע דהפקו”נ בנרדף מרוח רעה הוא שמא יפיל עצמו, שכתב שנכנס בו רוח שידה ורץ והולך ושמא יטבע בנהר או יפול וימות ע”כ, וכ”כ במשנ”ב סי’ רפח סקכ”ז בשם הר”ן, ומבואר לפי פירושם דעצם הרוח רעה עצמה אינה בכלל סכנה.
וצל”ע דהוא נפק”מ בזמנינו שיש שמירה על בעל רוח רעה שלא יאבד עצמו (רצוני לומר שיש עליו כבר שמירה שבוודאי עכשיו לא יאבד עצמו ואין כאן חשש אלא רק שמא יכבד עליו חולי נפשו וישתטה ולא יבריא) אם להצילו מהרוח רעה חשיב כהצלה מפקו”נ.
ועי’ ביומא פד ע”ב ננעל דלת בפני תינוק ושם פרש”י שהתינוק נבעת והיה מקום לומר דפחד בתינוק שיכול לגרום לו טראומה הוא כעין פקו”נ מצד שהוא עלול לבוא על ידי זה לידי תונבא שהוא רוח שטות, וממילא יש כאן עוד ראיה להרשב”א (ועי’ מה שהובא בשם החזו”א בארחות רבינו ואיני יודע אם אפשר להוכיח דבר בניד”ד), אבל ברש”י שם לעיל מינה משמע שפירש כל הברייתא שם לענין מיתה בלבד וכן במשנ”ב בסי’ שכח סקל”ח כתב להדיא שמא יבעת התינוק וימות וכ”ה בלשון זו בכלבו וא”ח וסמ”ג (הוב”ד בקובץ שיטות קמאי על הגמ’ שם), אבל אין מכאן ראיה לניד”ד כלל.
וברש”י סוטה מז ע”א דתינוק תהא ימין מקרבת ופרש”י פן יברח ויאבד את עצמו ולא נזכר שיפחד וישתטה על ידי זה, אם כי משם אין ראיה כלל דבאמת לא שכיח שהקטן ישתטה מפחד כזה אלא רק יאבד עצמו שזה שכיח יותר.
אבל אולי הרשב”א מודה לשאר מפרשים דחשש הפקו”נ ברוח רעה הוא שמא יאבד עצמו.
והנה במתני’ הנ”ל (שציין לה הרשב”א) בפ”ב דשבת כט ע”ב או בשביל החולה שישן וכו’ ונזכר שם גם רוח רעה, ובגמ’ שם ל ע”א מספק”ל אם מיירי בחולה שיש בו סכנה או לא, ולפ”ז גם ברוח רעה יש מצב שיש סכנה ויש מצב שאין סכנה, ויש לבאר ע”פ הנ”ל דיש רוח רעה שיש חשש שימות על ידי זה ויש רוח רעה שאין חשש כזה.
אולם אין מכאן ראיה לעניננו כנגד פשטות דעת הרשב”א הנ”ל שרוח רעה היא פקו”נ, דגם אם נימא דרוח רעה של שטות גמורה הוא פקו”נ מ”מ יש רוח רעה של צער וכיו”ב כעין מה דכתיב רוח אלהים רעה מבעתך, ואז אין בזה פקו”נ.
וכמו”כ יש ליישב באופ”א דעיקר ספק הגמ’ שם אם מיירי ביש בו סכנה או לא מיירי רק לענין חולה אבל רוח רעה יש סכנה בכל גווני וכן גוים וליסטים לא נזכר לגביהם ספק בגמ’.
ואמנם ברש”י ריש דף ל’ כ’ משום חולה והוא הדין לשאר פטורי דמתניתין ובפשוטו ספק הגמ’ על כל פטורי דמתני’ האם הוא משום צורך הדבר, דהיינו אם יש בו סכנה או לא (כדמספק”ל לענין חולה) ויעוי’ גם בריטב”א דאפשר שסבר כרש”י אבל ברמב”ן ובמיוחס להר”ן נקטו דלגבי נכרים ורוח רעה לא היה צד לומר שאין בזה פקו”נ, וגם הרשב”א בתשו’ הנ”ל שהביא ראיה ממתני’ הנ”ל להוכיח שרוח רעה יש בזה פקו”נ אפשר שסבר כן.
ועי’ עוד מה שהובאו דברי הפוסקים בעיקר הנידון אם שמא ישתטה וצרכי בריאות שוטה חשיב פקו”נ בספר אדרת תפארת ח”ח סי’ מ.
הוספה לנידון אם מותר לחלל שבת על סכנת השתטות (135259)
הי’ בזה עוד טענה דאמרי’ בפ”ח דיומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכן ראיתי בשם השה”ל ח”ד סי’ לד, ויש להוסיף דבראשונים הרחיבו מכח טעם זה להציל משמד וממילא יש לטעון גם להציל משטות, ואפשר שכבר כתבתי כן במקו”א, ואין לטעון דדוקא משומד שיחלל שבת הצלתו דוחה את השבת, אין לטעון כן דגם ממיתה הצלה דוחה את השבת אע”ג שלא יבוא על ידי המיתה לחילול שבת אלא רק לא יקיים שמירת שבת, ומ”מ בשוטה שפטור מן המצוות מטעם שלן בבית הקברות וכיו”ב (חגיגה ג ע”ב ועי’ חו”מ סי’ לה), ואעפ”כ יקיים שבת עכ”פ כאינו מצווה ועושה אין ראיה ברורה מדין טעם זה להתיר לחלל שבת עליו, ומ”מ מסברא י”ל דהוא בכלל זה כיון דקיום כאינו מצווה ועושה לא חשיב שחל קיום מצוה לגבי מצווה ועושה, ועדיין צל”ע ומ”מ לגוף הנידון אם הצלה משטות דוחה שבת עי’ מה שכתבתי בפנים ועי’ עוד באג”מ אה”ע ח”א סי’ ה.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 89
מק"ט התשובה הוא: 135259 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/135259
