הערות על הסדר 121 ד’

ר”ן נדרים סא ע”ב, נשאלתי שהר״ן בשבועות הביא דברי הרמב״ם ששבועה שלא יאכל אינה שבועה מטעם שאי אפשר לקיימו, וכתב שם הר״ן שאפשר לקיימו אלא שיש בזה איסור שמאבד או מקלקל עצמו, והקשו שכתב הר״ן (נדרים סא ע״ב) שנדר שלא יאכל כל פירות שבעולם לזמן בלתי מוגבל לא חל מדין נדרי הבאי דלא גמר ונדר לפי שלא מצי מקיים דאי אפשר דלא אכיל עד שימות, ואם כן נדר גם בדבר שהוא מאיסור דאורייתא כגון לאבד עצמו שאוסר על עצמו כל מיני לאכילה לזמן בלתי מוגבל גם כן לא חל מטעם זה, שהרי לענין נדר חל הנדר גם בדבר שהוא מצוה לבטל דברי תורה, והשבתי שדין זה של דבר בלתי מוגבל שאינו חל הובא בשו״ע (יו״ד סי’ רלב סעי’ ה’), ושם בביאור הגר״א (ס״ק יג) הביא שיש שגירסו שבועות הבאי אסורות, כלומר שאף שנדרי הבאי אינם חלים מכל מקום שבועות הבאי חלים, ולפי זה מתישב הטעם שמי שנדר מכל פירות שבעולם לזמן בלתי מוגבל לא חל מטעם נדרי הבאי, מה שאין כן באומר שבועה שלא אוכל דדעת הר״ן דמצד זה הוי שבועה ורק מצד שיש בזה איסור שמאבד עצמו לא חלה שבועה שלא חלה על איסור תורה ודלא כמש״כ הרמב״ם דהוי שבועת שוא, וטעם זה אינו מספיק אלא לענין שבועה, ומאידך גיסא טעם נדרי הבאי אינו מספיק אלא לענין נדר ולא לענין שבועה לפי הגירסא של שבועות הבאי אסורות, ולכך הוצרך הר״ן לטעם השני שהוא מצד מושבע לבטל דברי תורה, מצד שני לגבי נדר שלא שייך טעם זה, אולם עדיין דוחק דלפי זה נמצא שכל דברי הר״ן שם נאמרו רק לפי הגירסא שבועות הבאי אסורות, ויל״ע בזה, אלא דיל”ע (ונתעוררתי לזה עפ”ד השואל) דבנו”כ ביו”ד הביאו דברי הירושלמי דבנדרי הבאי אם אומר שדעתו לקיימו א”כ בניד”ד אם נימא מצד נדרי הבאי הא הר”ן בנדרים שם לכאורה מיירי דדעתו לקיימו והרי נדרי הבאי חלקים בכה”ג, ומלשון הר”ן שם אפשר דדוחק להעמיד דאין כוונת הנודר לקיימו אף דאולי י”ל דניח”ל להעמיד באופן שחל בכל גווני בלא רק שאומר בדעתו לקיימו ולכך מעמיד המתני’ שם באופן שלא אסר ע”ע כל המינים דאילו באסר כל המינים הוא רק ביודע שאין כוונתו לנדר הבאי.