כמה תשובות בפרשת וישב

{יום א' לסדר ויחי ע"ו}

א) מה שהקשה עמ"ש (ל"ז כ"ו) מה בצע כי נהרג, ובתרגום מה ממון מתהני לנא, וצ"ע דודאי ירויחו ממון, ע"י שיגרע חלק יוסף בירושת יעקב.

תשובה בגמ' סוכה נ"ו ב' בוצינא טבא מקרא, ע"ש ברש"י ותוס', ומבואר שממון קצת עתה שוה יותר ממון לאחר זמן, וכ"ש כאן שהוא אחר זמן רב, ולא חיישי' שמא ימות (עי' תוס' סוכה כ"ד א'), ואמרו חז"ל סנהדרין ק' ב' אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכו' עד ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, היינו שאין לחשב מה יהא אחר זמן, וכתיב בקהלת ביום טובה היה בטוב וגו'.

וכתב הקה"י במכתב על דברי הגמ' הנ"ל שאי"ז אלא מציאות.

ב) והקשה עוד כת"ר ממ"ש רש"י לקמן מ"ט ט' מטרף בני עלית, סלקת עצמך ואמרת מה בצע.

וצ"ע דהכל היה כדי שהיה ריוח ממוני, ואילו היה ריוח ממוני היה מסכים שיהרג.

תשובה זהו גדר של מצוה שלא לשמה, שיש בה שכר (עי' פסחים נ' ב').

ג) בב"ר פרשה פ"ד י"ט מבואר שנתקבלה תשובת ראובן, וצ"ע הא אמרי' בתנחומא צו ה' דלא נתנה תשובה אלא לישראל, וקשה להסוברים שהיה לאבות דין ב"נ קודם מ"ת.

תשובה מצינא למימר דכ"ז רק אח"כ כמ"ש בב"ק ל"ח א' גבי ראה ויתר גוים, שאפילו מקיימין אותן אין נוטלין שכר, משום שלא קיימו ז' מצוות ב"נ, וה"ה שמאז אין תשובתן מתקבלת, משא"כ האבות עצמם לא.

אכן בלא"ה נראה שיש מדרשות חלוקות, דאל"כ תקשי מהרבה מקומות, וכמו תשובת נינוה שנתקבלה כמ"ש בתענית, וכמ"ש להדיא בפסדר"כ פ' שובה ישראל, וכן גבי קין ואדם ע"ש ובעוד מדרשים [יש לציין דפעמים שייך מדרשות חלוקות גם באותו המדרש].

ד) מה שהקשה מ"ט י"א שהלבנת פנים אינה דוחה פקו"נ, דדינה כמו רציחה, הא סברת פקו"נ ברציחה שאינה דוחה, זהו מצד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כמ"ש פסחים כ"ה ב', אבל בהלבנת פנים סברא הוא שנפשו של המבייש עדיף מכבודו של המתבייש.

תשובה יעוי' בתוס' ב"מ נ"ח ב' שהדמים מתאספין לברוח, ורבינו יונה (שע"ת ש"ג קל"ט) הוסיף שצער ההלבנה מר ממות, ולפ"ז ניח"ל למתבייש למות מלהתבייש, וא"כ ליכא למימר סברא זו.

ה) ומה שהקשה עוד מ"ט גבי תמר לא ביישה את יהודה כדי שלא תיהרג כיון דדין הלבנת פנים הוא מדין רציחה (כ"כ בשע"ת שם), א"כ בלא"ה הרי עושה רציחה בעצמה.

תשובה זהו גרמא בעלמא, וא'נ'ו'סה היא, ולא דמיא אם היתה עוברת עבירה ממש בידים.

ו) ומה שהקשה עוד מ"ט לא ביישה את יהודה כדי שהוא לא יכשל באיסור רציחה - זה פשוט שאיסור רציחה שיעבור יהודה לגבה הו"ל על הצד היותר חמור כלפני עיור או כעי"ז, ולגבה אין כאן איסור רציחה שהיא עוברת, וא"כ אין הלבנת פנים דוחה זה.

ובלא"ה אם יהודה דן ע"פ דין תורה אי"ז איסור רציחה ממש, ואע"ג דגבי יהודה בן טבאי אשכחן כעי"ז שהדיין נצטער הרבה, ואפשר ג"כ משום שטעה בהלכה כמבואר שם, ולא טעה במציאות ובבירור, וגם יכל לימנע ע"י שלא ישב בדין בלא חבירו ע"ש, אבל כאן אין עובר כאן ממש איסור.

ז) ומה שהקשה עוד מ"ט לא אמרה לו בסתר, כנראה שלא היתה אפשרות לזה, יתכן שלא היו מחזירין אותה שהרי צריך ת"ח שיבדקו אם יש ממש בדבריו אם דבר ראשון שאמר היה דבר שאין בו טעם, ויתכן ג"כ כמו שכתבו הראשונים דכתיב מוצת שהתחילו להציתה באש, וא"כ לא היו מחזירין אותה די לדבר עם יהודה בסתר, [ועד אז מה שלא אמרה שמא היתה סבורה להנצל], ויתכן בלא"ה שלא רצתה לומר ליהודה דבר בסתר, דאם לא יודה וישאלוהו מה אמרה לו יתבייש.

ח) מה שהביא מדרז"ל על מה שזכה יהודה במה שהודה, ולא מצינו ששבחו חז"ל את תמר על מה שהסכימה להפיל עצמה לכבשן האש, לא הבנתי הקושיא דאטו עד השתא כל המעשים הטובים שנעשו בתורה פירשו חז"ל כל מה שזכו וכל גדלות מעשיהם, דרק מה שהיה בזה צורך, או שהוצרכו לפרש המקראות - יהודה אתה יודוך אחיך, אבל בלא"ה לא.

ובפרט שיהודה היה א' משבטי יה, וכל מעשיו נידונו בהרחבה בתורה (עי' כעי"ז ברש"י ר"פ וישב), משא"כ תמר, וכל מה שנזרה הוא בעיקר אגב יהודה.

מק"ט התשובה הוא: 117525 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117525