מנין קריאת התורה לחילונים

יעוי' בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר להוציא ספר תורה לקריאת זכור לנשים] שהרחבתי בגדרי ענינים השייכים לזה, והיוצא מכל זה דאם יש אנשים המחוייבים בקריאת התורה ומשתמש בס"ת במקומו אין בזה כל חשש ותבוא עליו ברכה דקריאת התורה היא חובה וזמנה כל היום וגם מי שאינו מתפלל בשוגג או במזיד חייב בקריאת התורה ומשמע [עי' מה שציינתי מהמשנ"ב שם לענין זכור] דכאן לא נאמר דין רוב או כל י' כמו שהוא לחלק מהדעות בפריסה על שמע [אף דיש מקום לומר דאתיא כהדעות דבקריאה"ת מותר אפי' בנדבה], וכ"ש אם יש עשרה שלא שמעו.

אבל יש להקפיד שיהיה קריאת התורה ומפטיר והפטרה כדין כדי שלא יצא שכרם בהפסדם, ואם יצאו הרחוקים והלכו להם אפשר לסיים כמבואר בסי' קמג ס"א, ולא יאמר הפטרה ומפטיר בברכות (אלא בלא ברכות), ואם התחיל אפי' הפטרה בעשרה מסיים בברכותיה (עי' משנ"ב שם ופמ"ג סי' רפד משב"ז סק"א).

ובתה"ד סי' פו כתב על בעלי תשובה דממנהגא אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול וכו', ומבואר מדבריו שא"א לצרף משומד לתפילה, אולם האידנא ידוע שכבר המנהג גופא אינו כן דעת לעשות לה', ואין כח ב"ד יפה כמו שהיה בזמנם.

ובמשנ"ב סי' נה סקמ"ז כתב בשם תשו' הרמב"ם בפאר הדור דכת הנקרא קראים אינם מצטרפין לעשרה שאינם מודים בתורה שבע"פ. וכל מי שהוא כופר בתורה שבע"פ אין מצטרף לכל דבר שבקדושה ע"כ, אולם שם חמור ממשומד להכעיס גרידא דשם באמת אינו מתכוון לברכה דהרי אינו מאמין בברכה.

וז"ל הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם סי' רסה לענין הקראים אסור להשלים בהם מנין לא עשרה ולא שלשה, משום שאינם מודים בחיוב זה, והעיקר בזה אומרם בעירובא או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב. וכל דבר, שמאמינים בחיובו ובחלותו, רשאים אנו להצטרף אליהם בו, וכל מה שאין מאמינים בחיובו ובחלותו, אסורים שיצטרפו בו עכ"ל, ושפתיו ברור מיללו דאין כאן איסור צירוף מצד אפיקורסות אלא מצד שאינם מודים בזה ואדרבה אם יש דברים שמודים אפשר לצרפן, (ועי' בסוגי' דפ"ק דחולין ד ע"א).

אבל בפמ"ג סי' נה סק"ד כתב דמומר אם הוא להכעיס (שזה הגדרת רוב המופקעים מד"ת בזמנינו והרחבתי בזה בכמ"ק) אינו מצטרף, והי' מקום ליישב דיסבור הפמ"ג דהרמב"ם שם אזיל כהסוברים דקראי לא חשיב דינו להכעיס אמנם כבר נחלקו האחרונים ביו"ד בדעת הרמב"ם בזה [הב"י והש"ך ועוד] וכבר העירו דלא הי' לפני הש"ך נוסחת הרמב"ם המקורית ולכך כתב מה שכתב והרמב"ם סובר דקראים חשיבי כמשומדים להכעיס ואעפ"כ מצטרפין אם מאמינים בדבר.

ובאג"מ או"ח ח"א סי' כג כתב דאינו שותו"מ של זמנינו יש להחשיבו לאו בר חיובא כיון שלענין זביחה מצינו דחשיב לאו בר זביחה, אבל חידש שם דיתכן דלהסוברים שבפריסה על שמע א"צ כל העשרה מחוייבין א"כ דן שם דאפשר שגם לענין פריסה על שמע אפשר לצרפן כדין צירוף מי שכבר יצא והוא מחודש, ודן שם גם לגבי קריאה"ת על דרך זה דאולי כולם או רובן יצטרכו כשרים, ועוד פלפל בזה בח"ב סי' יט ומבואר בדבריו דיש צדדים בזה והביא דברי עוד אחרונים, וכתב שם דלדינא יש להורות כדכתבתי שם בח"א שלקדיש וקדושה מצטרפין ולהתחשב תפלה בצבור וכדומה אין מצטרפין.

ויש להוסיף על דבריו דיש כאן צירוף נוסף דלכמה פוסקים שייך לומר קריאה"ת בציבור בנדבה בלא חיובא כלל ויתכן לצרף גם סברתם להתיר לקרות בתורה כאן, רק דכל הסברא מעיקרא מחודשת דהרי בר חיובא שכבר יצא עדיף ממי שאינו בר חיובא, דהא בר חיובא שיצא יכול להוציא בחלק מהברכות משא"כ מי שאינו בר חיובא ומשומד לדעות אלו שגם אינו יכול להוציא כלל.

היוצא מזה דמי שקורא בתורה לפני קירוב רחוקים יש כמה סברות להתיר, הא' מצד קירוב ועת לעשות [וכעין מה שהורה החזו"א לענין שיער אשה] ואם לא תצרפם נמצאת מכשילן לעתיד מלבד עצם המצוה שיפסידו עכשיו, והב' מצד דבתשו' הרמב"ם משמע שאם הם מאמינים מצטרפים וכן משמע בדעת בעל הצפנת פענח שהובא באג"מ שם בח"ב [מלבד במוסף], והג' מצד דאפי' נחשיבם כאינו בר חיובא מ"מ יש מקום לומר דשייך לקרות בנדבה בציבור (רק דהוא מחודש כמשנ"ת), והד' דיש חילונים שדינם כמשומד לתיאבון כמש"כ החזו"א ביו"ד סי' ב' ומשומד לתיאבון מצטרף כמש"כ הפמ"ג שם (ואף שבד"כ אינו כן מ"מ כצירוף אפשר לצרף גם פרט זה), ולכך המקל בדבר אין למחות בידו שכן הדברים נוטים.