Ecclesiastes

home/Ecclesiastes
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen ה׳ בסיון תשפ״ד!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

הגדר של איסורי נזיר הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, מאידך גיסא יש איסור לנזיר להתקרב ליין ולשותי יין לדעת הרמב"ם. קיימא לן דאיסורי אכילה אסורים בסחורה בדרך קבע ובאקראי אסור, ובאיסורים שהיה להם שעת הכושר יש מהפוסקים שנקטו שהוא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

הגדר של איסורי נזיר הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, מאידך גיסא יש איסור לנזיר להתקרב ליין ולשותי יין לדעת הרמב"ם.

קיימא לן דאיסורי אכילה אסורים בסחורה בדרך קבע ובאקראי אסור, ובאיסורים שהיה להם שעת הכושר יש מהפוסקים שנקטו שהוא רק דרבנן, ויש שנקטו שהוא גם דאורייתא, ובאיסורים שישנם בשאלה יש מהפוסקים שנקטו שאינו בכלל זה.

כמו כן יש נידון נפרד האם מותר לפועל לעבוד בדבר שהוא איסורי אכילה, ופשטות הסוגיות שאין איסור מלבד בנזיר כנ"ל (או בדברים שיש בהם איסור הנאה או קדו"ש), ויש מהאחרונים שנקטו שיש איסור לפועל לעבוד בדבר שהוא איסור אכילה.

Sources:

הסוגיות כאן הם רחבות מאוד מכיון שיש הרבה ספרי שו"ת שדנו בדין האם מותר לעבוד באיסורי אכילה והאם איסור סחורה באיסורי אכילה הם דאורייתא לגמרי או חלק, ומ"מ מכיון שהדברים כאן בהקשר לגבי נזיר אינם נוגעים בד"כ הלכה למעשה אפשר להסתפק בתמצית הדברים שיתבארו להלן:

האם לנזיר אסור להתקרב לענבים וליין או לא

בכ"מ בגמ' הביאו דינא דאמרי' על נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב (ב"מ צב ע"א, ע"ז נט ע"א ועוד), והיה מקום לומר שהובא רק כמשל על מה שראוי שיהיה כדי ללמוד מזה לאסור דברים אחרים בהרבה סוגיות שהן קרובים לאיסור, ולא שיש גזירה לאוסרו, (אף שהובא כמשל על דברים שאכן נאסרו כמ"ש בר"פ במה אשה בשבת ועוד הרבה מקומות בגמ'), דהרי באיסורי אכילה לכאורה לא מצינו שגזרו עיסוק בהם, אלא רק באיסורי הנאה כגון יין נסך בע"ז סב ע"א, או בשביעית (בע"ז שם ובשלהי הניזקין) שהעיסוק עצמו שלא לצורך אכילה אלא לסחורה הוא איסור משום דלאכלה ולא לדבר אחר, או באופן שמסייע על ידי זה את הע"ה לעבור עבירה (גיטין סא ריש ע"ב וברש"י שם), או משום שמטמא את חלת התרומה בזמן העיסוק  (עי' רש"י גיטין סא סע"א), או אם טוחנת עם אשת ע"ה שאז יש חשש שאשת הע"ה תתן לה לאכול (עי' גיטין סב ע"א), ואדרבה באיסורי אכילה מצינו במשנה בשביעית פ"ז מ"ג שרק מסחר קבוע אסור ומקרא ילפי' לה, וכן מבואר בחולין קח שרק כשעוסק באכילה גזרו שלא יתקרב לאיסורי אכילה כשהם עמו על השלחן ורק מטעמים שנתבארו שם, ומשמע שהעיסוק או הקירבה לאיסורין אינו אסור בשאר איסורין מלבד נזיר.

אולם בגמ' בב"מ שם (עכ"פ בתי' לדעת הסלקא דעתך שם) משמע שקונסים נזיר שהשכיר עצמו לעסוק בכרם, ואעפ"כ עדיין היה מקום לומר דהקנס הוא על מה שנהג שלא כשורה וכמו שמצינו בכמה מקומות שקנסו חכמים במי שלא נהג כשורה גם בדברים שלא נאמר בהם איסור ברור, ועי' שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קכב) שמשמע שהבין שהוא רק קנסא ולא דעבד איסורא, ויעוי' בחלקת יואב (יו"ד סי' יח) דמשמע דמצד הפעולה באיסור לא עבד איסורא והקנסא הוא מצד מה שקרב לכרם, ויעוי' באמרי יושר (ח"א סי' קיח וח"ב סי' קט) ובח"א שם משמע שהבין בהו"א סברו דעבד איסורא ולמסקנא לא, ועי' גם קהלת יעקב למהרי"ט אלגזי (תוספת דרבנן אות רלב) וספרי דבי רב (נשא פ' כג) וחת"ס (יו"ד סי' קד) מש"כ בנידון זה אם מותר להשכיר עצמו לאיסורי אכילה.

אולם ברמב"ם בפ"ה מהל' נזירות ה"י איתא מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב עכ"ל.
ומשמע שתפס שהוא איסור גמור ותקנה דרבנן.
ואולי הוא דין מיוחד בנזיר כיון שאין לו שום אפשרות להגיע להיתר בזה, אבל יל"ע דאם זהו הטעם א"כ למה הובא בהרבה מקומות בגמ' לראיה לגזור על עניינים אחרים כההיא דפרק במה אשה.

ובערוה"ש העתיד הל' נזירות ס"ס יד כתב ג"כ דס"ל להרמב"ם דאין זה רק מאמר כדאמרי אינשי אלא דין גמור הוא מדרבנן ואע"ג דאין להתרחק מכלן האיסורים זהו מפני שאינו רגיל בהם ולא יבא למכשול משא"כ יין שרגיל בו עד עתה וכן ענבים ועשאוה כחמץ בפסח שכתבו התוס' ריש פסחים דאע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הצריכו בדיקה שלא יבא לאכול מפני שהוא רגיל בו כל השנה וכן בספ"ק דפסחים חיישינן לתקלה והא דתנן ברפ"ג דעירובין מערבין לנזיר ביין באמת אינו רשאי להיות ממש אצל היין אלא שברשותו מונח וקונה שביתה בזה ורש"י לא פי' על זה בשום מקום עכ"ל.

ויש לציין על דבריו סוגי' דפסחים יא על החילוקים בין דבר דבדיל מיניה לדבר דלא בדיל מיניה.
ומה שכתב שרש"י לא פירש על זה בשום מקום, אפשר שכוונתו בזה דרש"י אפשר דלא ס"ל כהרמב"ם שהוא איסור גמור.

ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' קמג אות ח שדן והביא צדדים בדברי הגמ' שם דאפשר שהוא רק עצה טובה ולמסקנא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל דמבואר שהוא איסור גמור.

ויש להוסיף בזה דברי החזו"א (הבאתי בתשובה אחרת בשם הגרח"ג) שכל דבר שהוא קרוב לאיסור הוא גזור ועומד, אולם עדיין בגדרי קרוב לאיסור צריך אומדן חכמים לזה מה נחשב קרוב לאיסור, וכמו שנתבאר שבאיסורים אחרים מצינו שלא נאסר להתקרב לאיסור עד כדי כך באופן שנאסר לנזיר.

 

האם מותר לנזיר לעסוק בענבים ויין לסחורה ולרפואה או לא

ולגבי איסור סחורה הנזכרת לגבי איסורי הנאה במתני' דשביעית פ"ז מ"ג ויו"ד סי' קיז יש לדון מצד כמה נידונים, א' האם גם באיסורים שאינם אסורים על כל העולם יש איסור כזה, וב' האם גם באיסורים שישנם בשאלה, וג' אולי אף נימא דנזיר אסור רק להתקרב לאיסור אבל אם עושה סחורה על ידי שלוחיו שמא שרי, ד' גם אם נימא דנזיר לא עדיף משאר איסורים, מ"מ יש לדון דאולי חמיר דבשאר איסורין מותר באקראי ובנזיר אפי' באקראי אסור.

יעוי' בפסחים כג ע"א דהנאה בנזיר מותרת, ולענין סחורה ורפואה יעוי' בספרי פרשת נשא פיסקא כג מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, מותר הוא בסחורתו ורפואתו עכ"ל.
ויל"ע אם הוא רק מדאורייתא או גם מדרבנן ובפשטות מסתימת הדברים משמע שההיתר הוא גם מדרבנן, וכן למד בחלקת יואב שם, אמנם בחסדי דוד שם נקט בפשיטות דההיתר בסחורה הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ע"פ דברי המהרי"א אלגזי בקהלת יעקב שם (והמהריט"א מסתמיך על רבינו הלל שם), ועי"ש בחס"ד שציין למתני' דשביעית הנ"ל ולדברי הפוסקים ע"ז, וצ"ע דשם הנידון רק בדרך קבע כמבואר במשנה שם ובשו"ע יו"ד שם, וכאן הנידון מעיקרו הוא בתורת איסור דרבנן ואפי' באקראי, דדין זה של בכרמא לא תקרב הוא נידון אפי' באקראי, ושמא אה"נ לא מיירי מצד נידון זה, אבל עי"ש שכתב דמה שלא הזכיר הרמב"ם איסור סחורה ורפואה מדרבנן הוא משום שנלמד במכ"ש ממה שהזכיר הרמב"ם דין הנ"ל דמכרמא לא תקרב ויל"ע בדבריו, ואולי כוונתו דכיון שאסור להתקרב בדרך אקראי למקום שותי יין כ"ש שסחורה קבועה הוא בכלל קריבות ליין ועדיין צ"ע.

ומ"מ לענין סחורה עדיין יש ליישב להתיר גם מדרבנן ובאופן דאקראי או דנימא אפי' שלא באקראי שגם רבנן לא גזרו בדברים שלא היה להם שעת הכושר להסוברים שהם רק מדרבנן, אלא רק בדברים שאסורים אכו"ע, שלא להרבות את התפלה, אבל לא בדברים שלא אסורים אכו"ע, ואע"ג שאין עושין סחורה בתרומות, אולי יש לחלק בין דבר שעיקרו אסור לדבר שעיקרו היתר ורק אדם אחד אסר על עצמו ולרוב העולם מותר, ויש בנותן טעם בזה דבדבר שהוא אסור לרוב העולם ולפעמים אין דרך להשתמש בו בהיתר כלל במקום שאין כהן שייך יותר לחשוש לתקלה משא"כ בדבר שהוא מותר לכל העולם פחות שייך תקלה כיון שרוב שימושו הוא בהיתר, וממילא הענין של דילמא משהי ליה יותר שייך בדבר שלפעמים מצוי שאין לו תקנה בהיתר.

ומצאתי שבשו"ת ברית יעקב סי' מג נקט שמה שאדם אוסר על עצמו בנדר אינו בכלל איסור סחורה וחילק שם בין תרומות לנדר דבתרומות קי"ל שאסור לעשות סחורה משום שכאן ישנו בשאלה ועי"ש מ"ש לגבי תרומה, ויש שחלקו עליו, ומדברי הרמב"ם אין ראיה דהרמב"ם מיירי באופן של קירבה וכל הנידון כאן בסחורה הוא רק באופן שאין קירבה דלא מיירי באופן שנוגע ומתעסק בהם עצמם אלא כגון על ידי שליח.

אבל לענין רפואה ע"כ שמתקרב אליהם, ויש ליישב ע"פ מ"ש הרמ"א סי' קנה ס"ג דכל דבר שאיסורו מדרבנן (וה"ה אפי' נימא שנזיר יש לו איסור מדרבנן להתקרב לענבים וליין) אין בו איסור התרפאות אם הריפוי הוא שלא בדרך אכילה, אפי' אם הריפוי הוא כדרך הנאתו (דמה שמתיר בספרי הוא מסתמא אפי' כדרך הנאתו, אבל יעוי' בחיד' ספרי דבי רב על הספרי שם להר"ד פארדו בעל החסדי דוד שכ' ע"פ הרמב"ם פ"ח מהל' מאכ"ס דכל דבר שעיקרו לאכילה כל הנאה אחרת בגוף האיסור חשיב שלא כדרך הנאתו, ולפ"ז הכתוב בא להתיר שלא כדרך הנאתו ועי"ש מה היה ס"ד בזה ומה שכ' שם לגבי דרך הנאתו, ולמסקנא מדרבנן שם אסר להתרפאות מהם וצ"ע, ואולי מיירי שלא בחולה ודוחק).

אולם יש לומר דדברי הרמ"א לא שייכי לאיסורי נזיר שנאמר בהם דין מיוחד שאסור להתקרב אליהם, כמבואר בערוה"ש הנ"ל שהוא דין מיוחד רק בנזיר, וממילא להתיר רפואה בדבר כזה אפשר דאין היתר, כיון שאינו כמו איסור אחר שההתעסקות בו אינו עיקר האיסור, דבנזיר כיון שההתעסקות בו הוא עיקר איסור בפני עצמו מדרבנן אפשר דאין היתר מדרבנן.

ויש להביא סמך למה שנקט החסדי דוד דהספרי מיירי רק מדאורייתא, דבספרי זוטא אי' שומעני לא ירד לתוך הגת וכו', וזה הרי ודאי אסור מדרבנן כמו שנתבאר, א"כ גם הספרי דידן אפשר לפרש רק מדאורייתא מותר סחורה ומדרבנן אסור, וזה יהיה או בסחורה בדרך קבע כדברי החסדי דוד הנ"ל או אפי' באופן של אקראי באופן שנפגש עם הסחורה.

ובעלי תמר על הירושלמי שביעית פ"ז ה"א יצא לטעון בדבר החדש (וכנראה ע"ד הספרי הנ"ל שהובא שם מקודם לכן ובזה רצה ליישב גם הספרי זוטא הנ"ל), ולומר דכל מה שנאסר ליקרב לנזיר ביין הוא רק שלא לצורך סחורה אבל לצורך סחורה התירו, ודבריו תמוהין, דהרי כלל זה של לכרמא לא תקרב נאמר בב"מ שם גופא לגבי פועל, וממ"נ אם נקבל דברי קצת אחרונים שזה לא נאמר מדינא א"כ לעולם הוא מותר מעיקר הדין, ואם נפסוק כהרמב"ם וסייעתו שכלל זה (דלכרמא לא תקרב) נאמר מדינא, א"כ מצינו שנאמר כלל זה להדיא לגבי פועל.

ובערך השלחן ביו"ד סי' קיז הביא דכבר נחלקו הראשונים אם הספרי מיירי מדאורייתא (כדעת החס"ד והמהריט"א) או אף מדרבנן כדעת החולקים, ושנחלקו בזה רבינו הלל והיראים עי"ש.

 

האם מותר לנזיר לספר אחרים בקביעות

הנה יש לדון מצד איסור סחורה בקביעות ומצד התקרבות לתספורת.

ונראה לכאורה דבזה אין לאסור כיון שמצד הסחורה לגבי הנזיר אין כאן שום איסור בעין והאיסור נוצר על ידי מעשה התספורת והרי לגבי מעשה תספורת זה שהיא תספורת של אחרים אין איסור כלל.

ויש לדמותו למי שמוכר לגוים מאכלי חלב ובשר יחד (שלא בתערובת) באופן של קביעות שלא שמענו לאסור בזה, מאחר שלגביו המאכלים הם כשרים, דלא נזכר במתני' בשביעית פ"ז מ"ג אלא דברים שהם איסור בעין כגון שקצים ונבלות וכגון תרומות.

ויש להביא ראיה לזה ממה שנחלקו רש"י ותוס' כמ"ש בתוס' ס"פ הניזקין האם מותר לעבוד בשדה גוי בשביעית ועד כאן לא פליגי אלא אם נאמר איסור לישראל לעבוד בשדה גוי בשביעית או לא, אבל זה ברור דלפי הצד שהדבר מצד עצמו אינו איסור, אין כאן טעם לאסור עוד מחמת שאם היה שדה ישראל עצמו היה איסור.

ויש לציין עוד דעיקר האיסור בסחורה באיסורי אכילה הוא בדברי מאכל עי' ביו"ד סי' קיז ס"א [ואף ששם המדובר לגבי דבר שאסור באכילה שאם הוא מיוחד לאכילה אסור למוכרו לאכילה ולא נידון שם להדיא על דבר המיוחד לשימוש אחר ואסור לאותו השימוש, מ"מ לא מצינו שנאמר לאיסור, ועי' במשנה דשביעית והובא בגיטין ס"פ הניזקין לגבי כלים המיוחדים לדבר איסור, אבל שם מיירי שנותנו לישראל חשוד ואדרבה לגוי לא נזכר שם איסור אלא רק בדברים שגם לגוים הם איסור או נזק כמו שאין מוכרים לגוים כלי מלחמה ודברים שיש בהם נזק, ואדרבה לענין מכירת בהמה גסה לגוים נקטו שהאיסור הוא רק משום שעל ידי המכירה גם הישראל יכשל באיסור אי משום שאלה ושכירות ונסיוני משום מחמר, אבל בעצם לקבוע עצמו למכור דבר שהוא עצמו אין לו איסור בזה והאיסור נוצר על ידי המשתמש לא שמענו], וגם האיסור המיוחד לנזיר להתקרב ליין נאמר רק לגבי יין וענבים שהם מושכים לבו של אדם אבל תספורת אין בה שום תענוג או הנאה לזמן, ולא מצינו שנזכר בה איסור, ולכן לא מצינו שאסור לנזיר להתקרב למקום תספורת או לכלי תספורת, והבו דלא לוסיף עלה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
NosegentileDurbananHandJacobIsaacdisheswarEcclesiastesmedicinehaircut
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen 22 in Tevet Tashfad!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

B. K. Sa. A. This is how I accept all the morals, etc. They do not say a word of Torah on his behalf, and it is difficult since he commanded them to go and take risks. A response to the language of King David begins with the word "Who shall I drink water" etc. will go...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

B. K. Sa. A. This is how I accept all the morals, etc. They do not say a word of Torah on his behalf, and it is difficult since he commanded them to go and take risks

Answer

The language of King David begins with the word who in our Hebrew is known as I ask you that one of you will go and drink water, etc., although when we look at the Aramaic letter, the meaning of the letter "mi" means something that is avoided, such as who you thought, etc. And in a similar usage, we also find in some readings that used the language of who to express something that is forbidden, such as who knows the strength of your spirit (Psalms 36:11) and who knows the wise man will be, etc. For many others, the so-called question language is nothing more than a matter of prevention and the absence of reality.

And it must be interpreted with the taste of what God simply says in the interpretation of "Who will draw water" in this way, since this is how it is explained at the end of the things and he attributes them to God, who did not say their names, and it does not appear that He sent them.

And it should also be added that it does not appear that what David meant when he said "Whosoever will draw water" is for them to go and water him, it is the way of a king to reveal his opinion in this way but to command and command, and from what he said in this language, he did not mean that they should go and water him but as above.

And it must also be said that the GAM must interpret it as such, since it does not appear that David asked that for the sake of his studies and his Torah they risk being monitored, since according to Halacha one should not risk for the sake of clarifying Halacha or Din, and this is what David meant by what he said, who is my old man in the above manner.

BK Set AB Gabi Measer AAG Dammon is high, etc. Gabi Kerem Rabi AAG Dla Mamon Didia is, etc., and why did the language change between Mesher and Karam Rabai?

Answer

There was a place to say Dashigra Dalishna in the Alma is because of the issues of Dobpaschim and in the Sukkah on the tithing of a high amount of money is to Rabbi Meir, but from the change of the language pedia and profanity it seems that there really is a different definition in the tithe which is a definition of holiness and in Karam Rabi which is a definition of prohibition, and most of all remember about the tithe of the language pedia which was taken from another authority , and on the back of the tongue, blasphemy is mentioned, and it is easy to understand.

And M.M. in the question 22 about the language of the variable in the Gm, I would suggest to Katar to look at manuscripts and books that I have collected, such as the book grammars of Maharrab Neta Rabinovitz and the complete grammars of writers, as well as the Friedberg project.

BK AA AA, why is the word Emeri mentioned several times in the subject

Answer

It is known that there were many Amorites from the order of the Gam' after it was written, and therefore there are tractates and issues that are written in the special language, like the first ones regarding tractates, and also 20 a few other first ones on a number of vows whose language is different, and also 20 on a number of a monk, and the things are known, and I. In the order of Kabbalah for the Harabad, it took many years for Rabbi Ashi's students to get the Gam' in order, and it is known that some of the issues of the first 20 are from Rabbi Saburai and Achmal.

BK AA AB, and I did not say to you in the Orta, I ate in Shara Datorah, and the verse there (DA DLA) wrote that it was Rui in the fast.

Why don't they interpret it literally?

Answer

A. in Shovat Shlomat Chaim Yod Sacha who had a hard time with this, and T. Shem Dakhion Daran was married to Debi Nashirah A.K. He must have had meat every day, and in Shovat Aterat Paz HA volume 3 set "7 20 Yes and he further added that this is what was difficult Gach Rashi that Gach did not interpret as simply, and A. Yahbetz who expanded on it.

And perhaps it should be said in another way that Rabbi Nachman believed that he had an educational benefit in the Torah, of course, that G-d would let him eat it, and as Ihu Gofia said about wine in Erobin, 1900, before he repeated his words that he would like to drink wine first, so that it would be reserved for him, 17 Da'ta Tsiluta, A.S. (and A.A. in the words of his rabbi in the Bible on the issue of wine), and A.C. the reason he did not eat meat even though he thought it was good to eat it was because he was fasting.

Because of Sumachus, they said that they pay double payments and he pays three times for a month and two years for a ram, why didn't Shar and Sheh take a lickshana dekra.

Answer

The answer to this is clear, that since it is about payments of two years and three years, they took the Ishaq that speaks of two years and three, which is the written two tithes for a cow and two tithes for a ram, and they took a silent sign of Damanchot just as we found that they took a silent word that is similar to it in many places, the Ishak regarding theft payments that speaks About four past five does not belong here because there is no four past five here.

מגילה יב ע"ב

מה שהקשה רבי צבי אליהו שטינברג [רו"כ יששכר באהליך ב"ב] במ"ש במגילה י"ב ב', ויאמר המלך לחכמים מאן חכמים רבנן ידעי העתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים אמר להו דיינוה לי אמרו היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלה במלכותא אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה ע"כ.

ולכאורה הסנהדרין הוו מצו למימר לאחשורוש דאין דנין ד"נ בשבת, וממילא היו נפטרין מלדון דין זה.

תשובה הנה ע"ז מצי אחשורוש למימר להו שמחוייבים לדון כן מחמת מצות המלך ופקו"נ [כדקי"ל שיש חילוק בין מלך ישראל למלך גוי לגבי הפסקה בק"ש], משא"כ כשאמרו לו שאינן יודעין עי"ז ניצלו לגמרי.

עוי"ל דמה שאין דנין בשבת הוא רק בצורת דין תורה, משא"כ הכא יתכן שלא היה אלא בקשת חוו"ד.

ותי' ראשון נראה טפי.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

ארבעה וחמשהgentiletheftKing DavidHandbooksEcclesiastesRabbiAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב

במ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ומל ה' את לבבך ואת לבב וגו' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'. והקשה כת"ר שליט"א: א. אמאי בעינן שימול ה' ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

במ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ומל ה' את לבבך ואת לבב וגו' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'.

והקשה כת"ר שליט"א: א.

אמאי בעינן שימול ה' את לבבו כיון שכבר שב.

B.

מהו ביאור הפסוק למען חייך.

third.

מהו ואתה תשוב ושמעת וגו', דהרי כבר מל ה' את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע"ז, ע"כ.

תשובה - הנה מהר"ם אלשיך ז"ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע"ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז"ל: אומרו ומל ה' אלהיך כו', יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.

ומה ענין אומרו למען חייך וכו'.

אומרו ואתה תשוב כו', שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה' כו', ועוד הוסיף ואמר ומל ה' אלהיך כו' שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע"כ.

וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח"כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז"ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.

ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.

אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה' אלהיך את לבבך כו' שתהיה מאהבה.

ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.

והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.

ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.

אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה' חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.

ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.

על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.

או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.

ולגבי ואתה תשוב וכו' ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז"ל [פרק ל פס' ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.

וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו' ותרויח, כי (ט) והותירך ה' אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו' כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ"ל.

והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז"ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ"א, אכן אי"ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע"פ דרך הפשט כנלענ"ד, לאורם של רבותינו ז"ל חכמי הראשונים והפרשנים.

הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ"א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ"ל.

ועיין סוכה נ"ב א' שיצה"ר הקב"ה מתחרט עליו שבראו.

והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד"ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע"ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה"ר הטבע הרע מעמו.

וז"ל הרמב"ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו, ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.

ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.

אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.

והיא המילה הנזכרת כאן.

כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.

וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב"ן בראשית ב ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.

ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

עכ"ל הרמב"ן ז"ל בזה.

וכ"כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו: ומל ה' אלהיך את לבבך.

כתב הרמב"ן ז"ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) "וכל בית ישראל ערלי לב", וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא "מול לב", ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל - לב) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה", "לא כברית אשר כרתי" וגו', "זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ"ל רבינו בחיי.

ב) ומה שתמה עמ"ש למען חייך - איני יודע מה תמיהה הי"ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע"ז, כמו דרוש של הר"ם אלשיך ז"ל, שע"ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע"פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה' זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה"ז כמ"ש בפ"ק דברכות, וכ"א בת"י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי' מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.

וכן פי' המלבי"ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו], למען חייך.

שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

וז"ל ס' הכתב והקבלה  {הג"ר יעקב צבי ב"ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו למען חייך.

הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי' שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע"כ.

ג) ומ"ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה' ערלת לבו.

תשובה - נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה' וכמ"ש הרמב"ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע"מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע"מ להשלים א"ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.

דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.

וארז"ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א') שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה', אמרה לפניו רבש"ע שלך הוא שנא' (תהלים פ"ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה, ע"כ דברי חז"ל, ומיהו לדידן ב' הפסוקים אמת.

ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה' ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח"כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.

וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.

והאוה"ח הק' פי' דהמילה הוא כנגד מצות ל"ת וה'ואתה תשוב' הוא כנגד מ"ע.

וראיתי דבר חידוש בפי' פס' זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח] וז"ל: ואתה תשוב.

תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע"בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).

וכן כתב בס' הכתב והקבלה וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח]: ואתה תשוב ושמעת.

תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע"בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ"ז מספורנו].

ודע שמקרא זה הביא החכם רשד"ל { א"ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.

}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו', נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני' מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה' בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ"ל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

NoseredemptionהכתוביםThe TorahJacobיצר הרעOf moneyמשיחsuccaheveningEcclesiastesראש השנהRabbiSabbathAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב

{בס"ד מודיעין עילית יום ג' לסדר תולדות תשע"ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו"ע הפסוק (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח, דק' חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו"ל להתפלל על הלב. ועוד הק' דמהו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{בס"ד מודיעין עילית יום ג' לסדר תולדות תשע"ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו"ע הפסוק (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח, דק' חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו"ל להתפלל על הלב.

ועוד הק' דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

Answer כתוב בסידור הגר"א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ"ע וז"ל, וכ׳ עוד המ״צ ותקנו לומר ה׳ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי׳ לו פתחון פה לדבר, ואח"ז הביא שם ל' האלשיך ר"פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה"ג לומר בתחילת התפילה ה' שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ"ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר"א לרבי נפתלי הירץ ובס' הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע"ז תקנו ה' שפתי תפתח, ר"ל ע"י נס יפתח הקב"ה שפתיו ויתפלל, ע"ש בס' הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ"א גם לדידן ע"פ מ"ש בכתר ראש להגר"ח מולוז'ין עמ"ש הקדמונים (ר"ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע"פ שאינה כקרבן בהמה, מ"מ הו"ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר"ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה', כדאיתא בס' קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר"פ ואתחנן כתב האלשיך, וז"ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו' להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ"ל.

ועוד מצאתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, בר"פ ואתחנן וז"ל, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר.

י"ל מלת לאמר על דרך שאחז"ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה' שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה' לפתוח פיו וז"ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה' שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה' שיוכל להתפלל, וז"ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ"ש ר' חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז"ש דהמע"ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו', דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע"כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז"ש ואתחנן אל ה' בתחלה שיענני ה' שתהיה שגורה בפי לאמר עכ"ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר"י אבן שועיב (פ' ויהי ביום השמיני), וז"ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית' עכ"ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו' דממילא ש"מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב' הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז"ל, ה' שפתי תפתח כו'.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה' להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה' צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ"ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז"ל בברכות ל"ב א' לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, א"כ א"ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ"ע, (עמוד שיד; שטו), וז"ל, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה' שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ"ל.

 

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
NoseIsaacIt's rainingsoulArrangementעזרא הסופרEcclesiastesRabbiprayerAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב

{מה שתמה ר' דוד פלק בדברי רש"י קהלת פרק ג פסוק ז שכתב, עת לחשות - פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (ויקרא י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{מה שתמה ר' דוד פלק בדברי רש"י קהלת פרק ג פסוק ז שכתב, עת לחשות - פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (ויקרא י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת.

ועת לדבר - (שמות טו) אז ישיר משה, ותמה הנ"ל וכי ההיפך מלחשות הוא לשורר, ואמאי לא פי' וידבר משה.

}

Answer

ראשית כל דברי רש"י הם כדלהלן, עת לחשות - פעמים שאדם שותק ומקבל שכר שנאמר (ויקרא י) וידום אהרן וזכה שנתייחד הדבור עמו שנאמר (שם י) וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת.

ועת לדבר - (שמות טו) אז ישיר משה, (שופטים ה) ותשר דבורה, (הושע יד) קחו עמכם דברים.

א"כ רש"י כלל כל מיני הדברים, הדומין ושאינן דומין זל"ז, ומה שנקט לדברים אלו הם משום דמ"ש עת לדבר לא נאמר דוקא על ציווי שנצטוה א' לדבר, אלא בעיקר על מה שהאדם מבין מעצמו ע"פ שכלו הישר שהגיע עת לדבר, כמו ג"כ עת לחשות, שזהו כשהאדם מבין לחשות.

ואע"ג דקחו עמכם דברים נאמר לישראל, אפשר דמ"מ אינו ציווי ממש, ובפסיקתא פ' שובה איתא קחו עמכם דברים קוראים טובים דרשנין טובים כגון לוי בן סיסי וחביריו, היינו הוראה כללית להבין ע"פ שכל שיש צורך לדבר.

מה שתמה הרב בורשטין מדברי רש"י בראשית י' ט' שעשו לא רצה ליטול הבכורה מכיון שיש בזה איסור שתויי יין, והרמב"ן בויקרא י' ט' כתב שבבמה אין איסור שתויי יין, לא הבנתי מה הושה לו בזה, שרש"י מביא מדרש [והוא בבראשית זוטא ל' זה של שתויי יין כמ"ש הרב] ורמב"ן מביא תו"כ ומנ"ל שאין כאן מח' המדרשים, וג"כ היו מקובלין שיבנה בהמ"ק והאם ידעו מתי זה יהיה, וכשיבנה בהמ"ק כבר בודאי יהא איסור שתויי יין.

ויתכן שלא ידע שכישבנה בהמ"ק לא יהא עבודה בבכורות, א"נ כל עוד שלוי ואהרן לא נולדו פשיטא שאם בזאת יבנה בהמ"ק הבכורות יעבדו, וי"ל עוד דהרי אם הבכורה תישאר ביד עשו לעולם לוי ואהרן לא יטלו את הכהונה, כיון שכל עולם העתיד ניתן ליעקב ע"י מכירת הבכורה כמ"ש בזוהר שבכרה אותיות ברכה [ועמ"ש בשו"ת עם סגולה בעיקר ביאור הענין], א"נ יתכן שלא ניתנה כהונה לאהרן עדיין אז עד שנתקיים וראך ושמח בלבו, עיין זבחים ק"ב א'.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
HandמדרשMosesEcclesiastesAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב

כתב רש"י דברים פרשת ניצבים (פרק ל יט): העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ - שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת. דבר אחר העידתי בכם היום את השמים וגו' אמר להם ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

כתב רש"י דברים פרשת ניצבים (פרק ל יט): העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ - שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת.

דבר אחר העידתי בכם היום את השמים וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה ע"כ.

וברש"י בראשית פרק א פס' יא: עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה עכ"ל.

והקשה הג"ר צבי קריזר נ"י דסותר זל"ז.

תשובה - הנה עיקר התי' ע"ז הוא כדלעיל שיש כאן מדרשות חלוקות ולא שייך להקשות ממדרש על מדרש גם כאשר רש"י מביא שניהם.

וכדי להוכיח הדברים נעתיק תחילה לשון המהר"ל בפי' הגור אריה בבראשית שם [פרק א פס' יא], שכתב ע"ד רש"י הנ"ל וז"ל: ולקמן (ג, יז) פירש רש"י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא - קלל את האדמה וכו'.

וכאן פירש רש"י מפני שעברה על ציווי של הקדוש ברוך הוא נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש"י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני.

ללשון אשר פירש בכאן - חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא "עץ (עושה) פרי", ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד.

וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם, עכ"ל המהר"ל בגור אריה שם, וע"ש בשאר לשונו וקצרתי.

אכן מ"מ מבואר לענינינו דבלא"ה פרש"י דהתם אינו מוסכם לכו"ע, וב' דעות איכא בזה בחז"ל, ורש"י גופיה במקו"א וממילא לק"מ דגם המדרש שהביא רש"י בכאן אינו מוסכם על המדרש דשם.

ויש להוסיף בזה מש"כ בהנהגות ר"ח מולוז'ין זצ"ל [ואינני זוכר אם בשם הגר"א] דאין לתמוה אם רש"י כתב במקו"א כך ובמק"א כך, דכך דרך רש"י שכשיש ב' עמדות בנידון סתם במסכתא חדא כך ובאידך מס' כך.

וזה אפילו בעניני סוגיות ששייך לומר שהי"ל לרש"י הכרעה ועיקר בזה, כ"ש בעניני אגדה כשיש מדרשות חלוקות דגם לא שייך בזה שום הכרעה ורש"י נקט בכ"מ רק מה שנוגע להפשט [כמ"ש הוא ז"ל בפ' בראשית].

מיהו יש לידע אם עכ"פ הדעה הב' שהביא שם תיתכן בכאן או לא, דהנה גם להדעה הב' היה בזה כעין עונש לקרקע אף שלא עברה עברה, וכמו שפי' שם הגור אריה ע"ז: והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר.

לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא ע"כ, ויש להסתפק בזה לעניינינו.

אך בין כך ובין כך לק"מ וכנ"ל.

ועוד יש להוסיף דבלא"ה אשכחן עוד סתירה על דברי רש"י מדגרסי' במסכת נדרים דף לט ע"ב, דרש רבא ואמרי לה אמר ר' יצחק מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מאי בעיין והא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים שנא' לאור חציך יהלכו וגו', ומבואר, חדא דשייך שימרו פי ה' ועוד שיענשו ע"ז.

והיינו כנ"ל ששייך שיהיו מדרשות חלוקות.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
אגדהNoseIsaacמדרשEcclesiastesAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב

מה שהקשה בהא דגרסי' ביומא דף עה ע"א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

מה שהקשה בהא דגרסי' ביומא דף עה ע"א: תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.

וקשה דהא לא בשמים היא (ב"מ נ"ט א' ותמורה ט"ז א').

תשובה - הנה באמת בזה האריכו המפרשים ז"ל וזו אינה צריכה לפנים, ונחלקו המפרשים ז"ל בזה לב' כתות: יש מהם אומרים דבאמת לא היה סומך מרע"ה על המן אלא היה דן דין אמת, וכדי לסבר את האוזן היה המן מוכיח, ויש מהם אומרים, דבאמת ל"א תורה לא בשמים היא אלא על גילוי ההלכה עצמה, אבל לספר המציאות ע"פ הוכחה משמים כדי שנדון דין תורה עפ"ז מעצמינו בזה אין חסרון, ועיין באיזהו מקומן ביומא כאן ובס' נפלאות מתורתיך להרב יוסף לורנץ שהאריך בזה, וכן המהר"ץ חיות דבר בזה [וכל הנ"ל אינם לפני כעת].

ורק אציין כאן כמה מפרשים שדברו בזה.

ז"ל המהר"ם ן' חביב בתוספת יום הכיפורים [מסכת יומא דף עה ע"א]: ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז' לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפ' הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ' הוא בן פ' מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה"ז נביא השקר ויחנק כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ובפי' המשנה הביא ראיה לזה ממ"ש פ' העור והרוטב דף קכ"ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים הוא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע"ש באריכות וכן נ"ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פ' הוא בן פ' וסקלוהו או פ' מכר עבדו לפ' דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ"ק דר"ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת כו' וזה נ"ל טעם מה ששנינו בסוף עדיות וחכ"א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב"ם סוף ה' מלכים יע"ש.

וכן ק"ל הא דאמרינן פ"ב דשבת דל"ד דטיהר רשב"י מקום ספק טומאה ע"י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו' ופירש רש"י היו מקצצין תורמוסין ומשליכן שם כו' הכי מפרש בפסיקתא דפ' העומר ובס' זרעים ירוש' כו' עכ"ל והוא בפ"ט דשבועות ומ"ר פ' וישלח גבי ויחן את פני העיר יע"ש וק"ל עלה היאך סמך רשב"י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספות שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז"ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי' בנדה דף ס"א דתניא אר"י בן שאול מעשה בסלע כו' א"ל הביאו לי כו' ובשלמא לפי' התוס' ניחא דהוא בדיקה יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב"י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע"ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב"י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הזהב חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחו ואף על גב דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי"ל כב"ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ"ש התוספות פרק א"ט דף מ"ט ע"א יע"ש.

והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע"ד שעשה רשב"י בטהרת טבריא כדכתיב' וכה"ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ"ג דמכות בג' מקומות הופיע רה"ק בב"ד של שם ובב"ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק עכ"ל.

וכונת דבריו, כי משה וזקני ישראל היו פוסקים מיהו אביו של ספק זה, לא על פי מקום הימצאו של המן, אלא על פי ראיות והוכחות הלכתיות שהובאו לפניהם.

אולם כאשר היו אנשים שפיקפקו בפסק, בא המן והסיר כל ספק מלב המפקפקים, ומעתה גם הם שוכנעו לקבל את הפסק שהיה כאמור אך ורק מכח ההלכה.

מיהו מ"ש מהגמ' ביבמות על חליצה במנעל ובסנדל לכאורה קצת יש להעיר ע"ז דהתם לא מיירי במידי דאורייתא, ובדרבנן לא חשיב גזירה אם לא נתפשט הדבר.

ובס' גבורת ארי [מסכת יומא דף עה ע"א] כתב וז"ל: גד שמגיד להם לישראל אי בן ט' לא' [וכו'].

ק"ל הא תנן פרק ד' דיבמות (דף מ"ג) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג' חדשים ואמר שמואל בגמ' דנפקא ליה מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א' לזרעו של ב' וכיון דג' חדשים להבחנה מן התורה הוא למה קרא קרא { [פי' המקרא כינה].

}להמן גד שמגיד אי בן ט' לא' או בן ז' לב' אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה והא מסיק התם דכולי עלמא אית להו הבחנה אפילו ר"י מיהו לרבא דמפ' התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו' ניחא דיש לומר דאכתי לא גזרו אבל לשמואל דנפקא ליה מקרא קשה וכי תימא כיון שאפשר להם להבחין על ידי המן לא צריך להם להמתין ג' חדשים ליתא הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר"ש לקמן מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כו' מי שיש לו ד' או ה' בנים דואג שמא לא ירד המן למחר ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא"י מיד כמו שאמר משה ליתרו נוסעים אנחנו וכו' כמו שאמרו רז"ל וכדפירש רש"י התם ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ ואין צריך לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה.

ויש לומר אפילו לשמואל הבחנה אינו מן התורה וקרא אסמכתא בעלמא הוא תדע דבפרק י"א דיבמות (דף ק') אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופי' א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מאי טעמא דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כו' והשתא מאי ק"ל גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כהאי גוונא דקרא דפנחס לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה אלא ודאי ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין על ידי בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם אלא דחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה והא אינו אלא מדרבנן ומן התורה שפיר דמי והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד עכ"ל.

ובס' דעה"ד [יומא דף עה ע"א], כתב: ואולי י"ל בהנ"ל, דכיון דאכלו לחם אבירים - ואחז"ל במכילתא (פר' בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, א"כ אכילה כזו היתה משפיעה על בנ"י שלא יגיעו לאיסור של מחיקת השם, ויתפייסו אחרי ירידתו, שהתבררה האמת, וכמו שאמר חכ"א זצ"ל את דברי התוספתא דאין בן סורר ומורה בירושלים - כי מאכילת קדושה דמעשר שני בירושלים אין חשש שיגיע לו איסורים כאלו על שם סופו { עתוס' ב"ב כ"א.

}ועי' במשך חכמה (פר' כי תצא) ודו"ק.

ויש להתבונן בדבריו, ומ"מ הצגתיו לשלמות הדברים.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
AbrahamThe TorahחליצהpriestsלידהMosesEcclesiastesRabbiSabbathתניאAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

 {מוצאי יוה"כ תשע"ו לכבוד ידידי הגאון המופלג ר' עקיבא משה סילבר שליט"א וכו'} אשלח לך ספק א' בהל' תשובה אשר נידון בישיה"ק בימים האחרונים, א' שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

 {מוצאי יוה"כ תשע"ו
לכבוד ידידי הגאון המופלג ר' עקיבא משה סילבר שליט"א וכו'}

אשלח לך ספק א' בהל' תשובה אשר נידון בישיה"ק בימים האחרונים, א' שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד עכשיו, רק יקח לו זמן ומתכוין לפרוש מהם מיד כשיוכל, האם ימחלו לו גם העבירות שלא הצליח לפרוש מהם או לא.

ואת"ל שלא, מה לגבי כפרת יוה"כ.

אשמח לקבל תשובה חזרה.

ועוד שאלה שמטרידה אותי, במ"ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממ"נ אם זה תלוי בבחירתו מה ההכרח שיבחר ברע, מלבד שזה לא מסתבר, כי יש בחירה, א"כ גם א"צ תשובה ע"ז, וצ"ע.

 {יתן ה' וכו' אשמח מאוד בהשתתפותך
ידידך יוסף דוד אנקוה
בע"ה י"ב תשרי תשע"ו עש"ק פ' האזינו
לכבוד ידידי החתן היקר והנעים הרב יוסף דוד נ"י}

Answer

א) הנה לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה זה יהיה תליא מהו המפריע והסיבה שאינו יכול לעזוב את אותה העבירה, דהנה אם מדובר כאן באונס לכאורה מילתא דפשיטא היא שא"צ לחזור בתשובה ממה שהוא מוכרח לעבור את אותה העבירה באונס, ולמשל מי שהוא חולה מעים שאין יכול להניח תפילין, פשיטא שיכול לחזור בתשובה על מה שפ"א כשהיה בריא לא הניח תפילין, [ר"ל לדעות שעבר איסור ע"ז, עי' במ"ב סי' ל"ו ואכמ"ל, ומ"מ עבר איסור מצד הק"ש בלא תפילין], והקבלה לעתיד שלו היא שמקבל ע"ע דלכשיבריא שוב שיניח תפילין תמיד, דאטו מי שאנוס שוב לא יוכל לחזור בתשובה אם עבר אותה העבירה שעליה נאנס כעת ג"כ.

וגדולה מזו כתב באלף המגן סי' תר"ו סק"ג בשם ס' יפה ללב, י"א דאם חבירו שחטא לו אינו בעיר, וקיבל עליו בלבו לפייסו כדבעי, אזי מכפר לו יוהכ"פ.

ואולי הספק באופן שהוא נהנה ושמח מהעבירה שעובר באונס, והנה ידוע שיש בזה נידון אם בכה"ג עבר איסור, ואכתוב כעת הזכור לי ע"ז, דלדעת החלקת יואב אין עובר איסור בזה, ואילו לדעת השבט מוסר עובר בזה איסור עוד טפי ממזיד, שבזה מכעיס להקב"ה יותר, אכן שוב זה אינו קשור לענינינו, דממ"נ למ"ד שעובר בזה איסור א"כ אינו חוזר מזה, ואם ירצה לחזור צריך ג"כ לקבל ע"ע שלא לשמוח בעבירה, היינו לקבל ע"ע שיהרהר בחומר העבירה ובמי שציוה עליה עד שתצא השמחה הזרה הלזו מלבו, ולמ"ד שאין עובר בזה איסור אין עליו חיוב מצד הדין לחזור מזה וכנ"ל.

וכנראה הספק הוא באופן הנהוג בזמנינו, שכאשר מחזירין בתשובה אדם שלא נהג מצות כלל, נזהרין שלא לחייבו במצוות מיד יותר מדי, וכנראה שלפי הנסיון של המחזירים בתשובה הוכח דבד"כ מי שאין עובר התהליך כסדר אינו עומד במקומו אח"כ אלא נשבר ונופל ממדרגתו, וראיתי בס' מנחת תודה שדן מרן הגרח"ק שליט"א במי שהחזירוהו בתשובה מה יעשה מיד, ואמר דהמצוה הראשונה שיעשה הוא להשלים כל הפרשיות של שנים מקרא משמחת תורה עד עתה, [למאן דס"ל הכי בשו"ע], אמנם אין להוכיח מזה הרבה דלא ס"ל מזה, די"ל דלא כיון לנקוט דוקא האופן המציאותי והאקטואלי, וגם אפשר דישנם אשר יכולין לשוב מיד, ובזה מיירי הגרח"ק, ומ"מ יש להצדיק דרך זו ע"פ דברי הגרי"ס זצ"ל באור ישראל לגבי התשובה שלנו אשר היא ג"כ בהדרגה, וע"ז מסתפק השואל שיחי' האם זוהי סיבה טובה ומספקת, דחשיב כאונס כיון שא"א לחזור בתשובה בלא תהליך זה, וממילא דינו ככל הני דלעיל שאין האונס מעכבן מלעשות תשובה או לא.

והנה אינו לפני כעת הס' אור ישראל לעיין בו מ"ש בגדרי התשובה בזה, אכן כמדו' שלפ"ד מרגע שנתן אל לבו לקבל ע"ע ענין תהליך התשובה חשיב קבלה גמורה, וכבר נודע בשער בת רבים מש"כ המבי"ט בס' בית אלהים דסגי ברצון והחלטה וכו', ע"פ מש"כ בקידושין מ"ט ב' המקדש ע"מ שאני צדיק גמור אפי' רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו.

ויש ראיה לזה קצת מלשון רבינו יונה בשע"ת שער ב' סי' י' לגבי מי שמקבל ע"ע לשמוע דברי המוכיחים, וז"ל: כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם.

והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.

ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): "וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות יב, כח), וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד.

ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

שנאמר (שמות כד, ז): "נעשה ונשמע - ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני "נעשה ונשמע", שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה.

ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע עכ"ל.

וז"ל כמוה"ר יחזקאל לוינשטין ז"ל אור יחזקאל עמ' ע"ד בשעה שמשתדל לבקש איזה דרך לתשובה, כבר יצא מדרכי החטאים, ואינו שנאוי משוקץ ותועבה, ויש לו תקוה להגיע לאהוב וחביב עכ"ל, ואמנם אי"ז מדבר בדרגות התשובה הגמורה.

ואיתא בפסיקתא רבתי פיסקא שובה: שובה ישראל, משל למה הדבר דומה, לבן מלך היה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך, אמר להם איני יכול, שלח אביו ואמר לו הילך מה שאתה יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך, כך אמר הקב"ה שובו אלי -היינו המעט שאתם כן יכולים- ואשובה אליכם, ואני אשלים לכם תשובתכם ע"כ.

ב) בענין שאלתו השניה, בפי' המקרא [קהלת פרק ז פס' כ] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האם אין בחירה, הנה קודם העיון נראה לבאר ע"ד הפשט בב' אופנים, ידוע מה שדנו הראשונים בענין הקו' על ידיעה ובחירה, שהקשה הרמב"ם בהל' תשובה דמחד יש בידו לבחור ומאידך הקב"ה יודע מה שעתיד להיות, וע"ש ובראב"ד, והרמב"ן ז"ל בשער הגמול נקט באופן פשוט שיש בחירה ביד האדם ואעפ"כ הקב"ה יודע במה הוא עתיד לבחור ולא נסתר ממנו כלום, וצ"ל שהכל ברור במה יבחר לפי תהלוכות נפשו נטיותיו וכוחותיו, אך מ"מ חשיב בחירה עדיין, והקב"ה יודע זאת בודאי מכל מקום מכח ידיעה ולא מכח זה, ולפ"ז גם מ"ש כי אדם אין צדיק וכו' אי"ז סותר ענין בחירה מה שיש לו עבירות וכנ"ל, [ועיין בשפתי חיים להרב פרידלנדר מ"ש בענין ידיעה ובחירה].

ובאופ"א י"ל דכך הוא ההכרח, ואע"פ שבכל עבירה בפ"ע יש בחירה מ"מ חומר הנסיון מכריח שבואי יהיו עבירות שיכשל בהן, ואפשר דב' הדעות בספ"ה דשבת דף נ"ה ב' פליגי בזה האם אין אדם וגו' דוקא הוא או לאו דוקא.

וכמש"ש התוס' ארבעה מתו בעטיו של נחש, והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר עכ"ל, ומבואר דאין זה דין שנגזר על האדם אלא משפט תהלוכות נפשו, וזהו להך מ"ד התם, ופליגי שם.

והנה באמת יש להוכיח מכמה מקומות דבודאי יתכן שאדם יעבור נסיון שלא יוכל להנצל ממנו, ואפשר דמ"מ היינו קרוב לאונס ולא אונס גמור.

וז"ל הגמ' סוכה נ"ב א', בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ואי' התם, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.

ועיין סוטה על מ"ד לעשות צרכיו נכנס [ואה"נ ההיא מטרוניתא אמרה לר' יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד ע"ע כדאי' במדרש].

וע"ע בקידושין פ' במעשה דר"ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו', ומבואר שזהו יצה"ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע"ז.

ובמסכת חגיגה דף ט"ז א', והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי"א דאה"נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש"ש.

וביומא דף י"ט ב', דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש"י - יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

והנה כ"ז אפשר לתרץ כנ"ל דמיירי בקרוב לאונס ולא שיש אונס ממש דא"כ אין בחירה, וראיתי בא' מספרי הראשונים ז"ל על המידות שכתוב שם, דהקב"ה ברא את האדם באופן חמרי שא"א לו לינצל מן העבירות, והטענה על האדם היא רק שעליו לשוב מן העבירה שנכשל בה, שלא ישאר עמה.

ועתה עינתי במפרשים ז"ל על הפס' כי אין צדיק וכו', וראיתי דלדעת האלשיך שם [וע"ש גם באב"ע] הכונה גם על איזו פניה בלתי טובה, ע"ש שהאריך וסיים, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה עכ"ל.

[ואגב ראיתי בס' הגאון דבתחילה כשבא הגר"ח לפני הגאון ז"ל לשאול אם לפתוח הישיבה שתק הגר"א, ורק אח"כ בפעם אחרת הורה לו שיש לפתוח הישיבה מיד, וביאר דבאמת מעיקרא הי"ל לעשות כן, אלא שמרוב להיטותו הי' חשש הגר"א שמא תהי' לו פניה בזה, ורק אח"כ כשלא היה להוט כ"כ הורה לו להקים הישיבה, ועיין באבן שלמה ספ"ח].

אכן לכאורה שייך להוכיח דלא כהאלשיך ממ"ש בפ"ק דזבחים [דף ו' ב'] ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ופרש"י, שאינו מחוייב עשה - שלא עבר עשה, ומבואר דהוא בודאי יותר מסתם פניה וצ"ע.

וז"ל רב סעדיה גאון ז"ל, בס' האמונות והדעות מאמר ה', ואם יאמר אומר, מפני שמצאנו בתורה (במדבר כ"ח כ"ב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכ', ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יהיה לנו עליו הגמול.

ואם יאמר, איך אמר, (קהלת ז' כ') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בורר בטוב ומגבירו על הרע.

אבל המקצר היא המיקל במצות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצות עשה, והוא המקל בתפילין ובצצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא.

אך החוטא הוא העובר על מצות לא תעשה, אבל לא על החמורו', ובאי זה צד נדע שאינם חמורו', מפני שלא הגדילו ענשם בעול' הזה, והוא נקר' עובר על מצות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא.

אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומ' לזה, הוא במעל' הזאת מן החטא.

אבל הכופר הוא העוזב העקר, ר"ל בורא הכל יתברך וית' וכו' עכ"ל.

[ע"ע מגן אבות לרשב"ץ על מס' אבות פ"ב מט"ז, ד' י"א, ד' ט"ו].

ובספר העיקרים מאמר ד פרק לח, הנה יפול בענין העונש שאלה חזקה וקשה מאד, והיא כי אחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז' כ'), יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נדונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם אף על פי שיתחלפו באיכות העונש, ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המדה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשיי הן שיהיה זמניי או נצחי, ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותינו ז"ל (סנהדרין י"ז ע"א) שאמרו שהעונש הוא זמניי, אמרו דינן של רשעים בגיהנם י"ב חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחיי, כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ.

ומה שנראה לי בזה הוא כי כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמניי ישוב נצחיי על צד החסד כמו שבארנו, כן בעונש אף על פי שהדין נותן להיות נצחיי הנה הוא ישוב זמניי על צד החסד, וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמניי המגיע מהשם יתברך על הרשעים שהוא מגיע על צד החסד, אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב י"ב - י"ג), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהשם יתברך אינו מנקה לרשעים אבל משלם עונם אל חיקם, שמענו שתים, האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו, כמה שאמר הכתוב ועוז מלך משפם אהב (תהלים צ"ט ד'), ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים שמענו כי עם ה' החסד, וזהו שסמך לזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמניי כמעשה העבירה שעשה שהיה זמניי, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל השם יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שבארנו, ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על עבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במדת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמניי כמעשה העבירה שהיה זמניי, וזה כדי שינצל מעונש נצחי בעולם הבא עכ"ל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

NoseThe TorahSickstrongילודיצר הרעMosesמשיחEnjoysuccahPassesAcceptanceEcclesiastesLittleRabbiSabbathtefillinAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א יישר כח גדול על התשובות שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע"ג פלטה, למ"ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע"ג פלטה, למ"ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם לאו מ"ט.

שאלה: "ושוחד לא תיקח" צ"ב מדוע נכתב בלשון לא לקחת הרי האיסור נמי ליתן.

וכן יש לשאול עמש"כ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא "ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן".

(ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה).

מדוע כתב לשון ליקח ולא שאסור ליתן.

שאלה: שמעתי שיסוד השאלה של צדיק ורע לו וכו' זהו על ענין המזל שאדם נולד עימו, ולכך לתרץ השאלה עם עניני גילגול וכו' זה לא תמיד נכון.

האם זה נכון.

וא"כ קשיא לי תרתי א.

מהו אין יסורין בלא חטא הא י"ל שנולד במזל כזה.

B.

מהו מה שאמרו אם רואה וכו' יתלה בביטול תורה הא י"ל שבאו לו מחמת מזלו.

שאלה: מוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, ולא הבנתי א"כ אמאי כתיב "שחורות כעורב" הו"ל שחורות כדיו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

Answer

בע"ה י"ד כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון ארי' כהן שליט"א

שלום וברכה

שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע"ג פלטה, למ"ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם לאו מ"ט.

Answer: כמדומה שאין דעתו של בעל הדעה הנ"ל שאין בזה בישול, אלא רק אחר שמבושל כשהשאלה אם לגזור איסור חזרה בכה"ג מחשש שיבוא לידי חיתוי בגחלים לא גזרינן, ואם נעלם ממני דעה כזו שאין בישול בפלטה אשמח לשמוע.

שאלה: "ושוחד לא תיקח" צ"ב מדוע נכתב בלשון לא לקחת הרי האיסור נמי ליתן.

וכן יש לשאול עמש"כ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא "ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן".

(ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה).

מדוע כתב לשון ליקח ולא שאסור ליתן.

תשובה: עיקר האיסור הוא על הדיין מכיון שהוא עצמו שופט עי"ז שלא כדין, ואילו הבעל דין עושה מה שאומרים לו והקולר תלוי בצואר הדיין.

וכמו"כ עיקר האיסור בכהן הוא על הכהן עצמו כמ"ש שיחתם ברית הלוי.

שאלה: שמעתי שיסוד השאלה של צדיק ורע לו וכו' זהו על ענין המזל שאדם נולד עימו, ולכך לתרץ השאלה עם עניני גילגול וכו' זה לא תמיד נכון.

האם זה נכון.

וא"כ קשיא לי תרתי א.

מהו אין יסורין בלא חטא הא י"ל שנולד במזל כזה.

B.

מהו מה שאמרו אם רואה וכו' יתלה בביטול תורה הא י"ל שבאו לו מחמת מזלו.

Answer: עי' בגמ' מו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, עי"ש שהביאו דוגמאות לזה מצדיקים, אכן זה לא נזכר אלא על דברים הללו, אבל על סתם ייסורין אדרבה נ"ל להוכיח מן הרמב"ן דודאי תלי' בגלגול כמו שכתבתי בספרי עם סגולה ח"א סי' פ"ג סק"ט מכמה מקומות ברמב"ן, וכן מבואר בספרים.

שאלה: מוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, ולא הבנתי א"כ אמאי כתיב "שחורות כעורב" הו"ל שחורות כדיו.

Answer: בפשוטו י"ל דנקט דבר המצוי אצל כל אדם, לאפוקי דיו שאין כל אדם משתמש בזה, וביותר עומק י"ל דהרי דרשו זה על ד"ת להשחיר כעורב וכו' עי' עירובין כ"א ב', וצ"ל שיש גבול בדבר ולא שיהיה שחור בשחרות הגדולה שביותר, ועי"ש עוד בגמ' דדרשי' במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבהמ"ד, וזה שייך רק לפי הלשון שחורות כעורב.

יתכן ג"כ שעיקר הפסוק מילתא אגב אורחא קמ"ל שעורב שחור הוא, דהרי הגמ' בחולין ס"ג א' יליף לה לענין זה מפסוק זה [וגילוי מילתא בעלמא הוא, ולכן לא חיישינן להא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן].

בברכה

עמ"ס

***

ואצרף בזה מה שכתבתי בס"ד בשו"ת עם סגולה ח"א סי' פ"ג סק"ט:

עוד אציין מה שרמז הרמב"ן בשער הגמול על סוד העיבור, וז"ל: (תורת האדם שער הגמול - קיט): אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סו"ד העיבו"ר שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

ועוד כתב (קכ): וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סו"ד העיבו"ר, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים עכ"ל הרמב"ן.

עוד ברמב"ן שמות פרק כ פס' ה, והסו"ד הנסת"ר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח), עכ"ל.

ולחביבות דברי הרמב"ן הנני מעתיק כל לשונו בבראשית שם, ואם ילאה הקורא בזה יוכל לדלג ע"ז (עד דברי ה"ר שם טוב להלן), וז"ל שם: ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת, לשון רש"י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י).

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן.

ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע.

אבל הענין סו"ד גדו"ל מסודו"ת התור"ה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע.

והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה.

ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.

וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי.

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל.

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות.

והמשכיל יבין עכ"ל הרמב"ן שם.

והנה הרמב"ן סתם ענין זה של סוד העיבור והשאיר הענין בגדר סתום.

אכן על אף שאין לי עסק בנסתרות אך מ"מ שייך לעמוד על אפס קצהו מתוך הדברים שכתב תלמידו ה"ר שם טוב בן גאון ז"ל בס' מאור ושמש שלו {דף לז ב.

הובא ברמב"ן מהדו' מוסד ר' קוק שם, ובשער הגמול מהדו' סופר סוף או' לב עמ' נט.

} וז"ל: כונת הרב ז"ל על מה שכתוב דור הולך ודור בא, ובבהיר 'שכבר בא', ועוד אמר לי מורי מדכתיב (שם ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו כלומר שהדור שהולך עתה בא בעוון האב, כי נפקד עונו לבא פעם שנית על הבן הזה שבא עתה.

הנה ה"ר שם טוב חפץ להטיב עמנו אבל הוסיף סתימה על סתימתו וכיסוי על כיסויו, אכן לע"ע שכבר נתפרסמה חכמת האמת בעולם אפשר להבין קצת הענין, דהנה בשבחי האר"י ז"ל הובא משמו ענין זה של העיבור דהיינו שנפשו של אדם שמתה מתעברת באדם חי.

מובא שם על האר"י שקם לא' ע"ש שנתעברה בו נשמת רב דימי ע"ש.

אף דהרמב"ן ז"ל לא נתכוין דוקא למצב זה שנכנסת הנשמה בחיי הגוף, אכן בכלליות כונתו על ענין זה של הגלגול, ובזה מבוארים הדברים.

מה שהובא מס' הבהיר דור הולך ודור בא, 'שכבר בא', ר"ל שכבר היה מתחלה ועתה שב.

מה שהובא על הפסוק 'רשעים קבורים ובאו', פי' שהיו קבורים ובאו בגלגול, 'וממקום קדוש יהלכו', ר"ל שעלו לב"ד של מעלה ופסקו עליהם ד"ז.

מה שהובא על ענין היבום בהקשר לסוד זה, היינו כדאי' בזוהר חדש פ' כי תצא שנשמתו באה בולד ע"ש, ולכך גינו כ"כ שם מי שאין משאיר בן בעוה"ז, כיון שאין המשך לנשמתו.

וזהו שהובא בענין פוקד עון אבות על בנים, כיון שהבן הוא מנשמתו של האב.

והראני עוד יד"נ גיסי הג"ר יהודה בלומנטל שליט"א עוד לדברי המקובלים (הוב"ד בס' שומרי אמונים) דמש"כ בפ"ק דברכות צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע [א"ה זהו ההו"א בגמ' שם, אבל לק"מ], הכונה שנשמתו בגלגולה הראשון היתה כך.

והנה הרמב"ן כתב לשון חזקה מאוד בשער הגמול.

שאחר שהאריך מאוד בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כתב שם אח"ז דכל מי שיודע ענין זה של סוד העיבור לא יהיו לו כל הקושיות שיש לו, ואומר עוד שגם מי שאין יודע סוד זה מ"מ יוכל לסמוך שיש תירוץ, וכמו שהובא לשונו לעיל, והדבר מעניין איזה סוד הוא שיוכל בהנף יד לתרץ כל קושי זה שהאריך בו הרמב"ן טובא כ"כ לעיל מזה שם הרבה.

ולפ"ז באמת הכל מתיישב כיון שהצדיק יוכל להיות גלגול הרשע והרשע יוכל להיות גלגול הצדיק, וכ"א יוכל להישפט ע"פ גלגולו הקודם [עיין בזוהר ר"פ משפטים].

והנה הדברים פרוסים ומחוורים כשמלה, עד שאכן נראה כי לזו היתה כונת הרמב"ן בכל דבריו הללו.

מה שהסתיר הרמב"ן ענין זה הוא משום שסבר שזהו ענין של נסתרות, ואין מוסרין אלא לצנועין, יתכן ג"כ משום שהיו לפניו מפקפקים ע"ז, ולא רצה ליכנס לויכוחים, ובלא"ה עיקר הסוד בודאי הוא יותר עמוק וזהו רק שער ומפתח לזה.

ונשוב לענינינו, דהנה נתבאר בדברי הרמב"ן ז"ל שיש מצב של גלגול הנשמה שיוכל הבן ליענש בעון האב משום שהוא המשך מנשמתו, וזהו למען תחיה אתה וזרעך כדי שיוכל הבן לזכות לטוב ה' בזכות אביו ולא ליענש עליו.

וזה שייך לפוקד עון אבות דלעיל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אהרוןאיובNoseredemptionThe TorahseedstrongHandיורה דעהMosesAcceptanceEcclesiastesרותAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen ט׳ באייר תשפ״ב

שלום רב למערכת עם סגולה אשרי העם אוהבי תורה כאלה. ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו. ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת. התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו? חז"ל תיארו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז"ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע"ב) "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות".

האמנם שם אמרו לו "לא םיקח אחתה" אלא טיפש אתה".

וע"ע בס' תולדות יעקב יוסף (פרשת בא) שהקשה עמ"ש המשנה "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", ופירש"י "שועלים – אנשים ריקים", והלא שועל הוא פיקח שבחיות ולמה לא יהיה ראש לאנשים כאלה.

עיי"ש מה שביאר.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

***

Answer

לכבוד הגאון הרה"ג רבי אליהו בר שלום שליט"א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל"ט ע"א, וברש"י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג' משלות שנשארו בגמ' שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ"ה שהעתיק הגמ' ורש"י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר' מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי' ר"ש ז"ל עכ"ל היד רמ"ה.

ועי"ש במהרש"א מש"כ להשלים המשל עי"ש.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת להורות נתן (ח"ד בהקדמה, ד"ה ובבחינה זו) וז"ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג' מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ"ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ"ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי"ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו - וכרמז אמרם (בראשית רבה פ"כ י"ב) "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור" שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור - ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ"ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ"מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
DayanThe TorahJacobStairsskinEcclesiastesRabbiSabbathAnswer