pot

בשו"ע או"ח סי' שח סכ"ז שפירורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השולחן, ופירש שם המשנ"ב שמפני קטנותם סתמא עומדים רק למאכל בהמה ועופות, ומשמע מזה בפשטות שאם אין שם בהמה ועופות פירורים אלו נחשבים מוקצה, וכמבואר בשו"ע שם סכ"ט שאם אין מצויים בעלי חיים כאלה ואין לו ממינים אלה ויש שם מאכל הראוי לבעלי חיים הללו אסור לטלטלו בשבת.

(ואע"פ שהיה אפשר לדחוק שרק כאשר מצויין בעלי חיים הם מיוחדים להם וכאשר אין מצויים בע"ח אין מיוחדים להם, מ"מ א"א לומר כן, דהרי אי' במשנה מעבירין מלפני השלחן פירורים פחות מכזית מפני שהוא מאכל בהמה, ומשמע שמאכל אדם הוא בודאי שלא, וגם דאיכא למ"ד בגמ' דכל מידי לחזי לאיניש לא מקצי לבהמה, וממילא לא מסתבר שדבר שאם אין בהמה ראוי לאדם אם יש בהמה לא יהיה נחשב ראוי לאדם).

ומה שיש בעלי חיים הפקר שמסתובבים אינו מועיל להחשיבן מאכל בהמה, שהרי אסור להאכילם בשבת (תהלה לדוד סי' שכד סקי"ד וחוט שני ח"ג פס"א סוף סק"א, ויש להוסיף דגם בשו"ע סי' שח סכ"ט לכאורה מבואר כן דהרי כתב השו"ע שאם אינם מצויים אז אם יש לו מותר ואם לאו אסור ומשמע שאם אינם מצויים ויש רק בהפקר אינו מתיר), ובכלב הפקר יש שכתבו להתיר משום שיכול להאכילו בשבת שמזונותיו מועטים (תהלה לדוד שם ע"פ השו"ע שם, וכ"כ בשלמי יהודה פ"ז סק"ו בשם הגריש"א).

היוצא בזה שיש ג' אופנים להחשיב הפירורים כראויים לאכילת בהמה:
א) אם מצויים בע"ח האוכלים פירורי לחם (מלבד בע"ח של הפקר), ולא צריך דוקא שיהיה לו אלא מספיק שמצויים רבים שמגדלים בע"ח כאלה (ראה מנח"י ח"ז סי' טז וחוט שני שם, וכן מוכח מלשון השו"ע סי' שח סכ"ט).

ב) אם יש לו עצמו בע"ח שאוכלים פירורי לחם, אף אם אינם מצויים.

ג) אם יש כלבי הפקר יש מתירים.

כמו כן יש אופנים אחרים שמותר לטלטלם אפי' אם אין ראוים כלל למאכל בהמה (כמבואר בשו"ע סי' שח סכ"ז).

א) אם יש פת על השולחן מותר להגביה משום שהם בטלים לפת.

ב) אם צריך למקום השלחן.

ג) כמו כן יש בטלטול בגופו יש פוסקים שמתירים לטלטל ותלוי במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים (והרחבתי הדברים בתשובה ד"ה "האם מותר לתלות דבר" וכו' ועוד בד"ה "סיר מוקצה המונח" וכו'), כמו כן לענין טלטול מן הצד (כגון על ידי כלי) יהיה גם תלוי במחלוקת (ראה בתשובות הנ"ל) אלא שההיתר של טלטול מן הצד הוא רק לצורך דבר המותר (כגן שצריך לקחת דבר היתר שנמצא מאחורי המוקצה) ונתון זה לא שייך בענייננו בד"כ.

ד) על ידי ניפוח נזכר היתר ברמ"א סי' שח ס"ג.

ועי' בחוט שני ח"ג פ"ס סק"א שכתב ג' אופנים שפירורים לא יהיו מוקצה גם כשאין בהמות מצויות:
א) אם שומר הפירורים לאכלם.

ב) בשעת הסעודה גופא (אבל אחר הסעודה משמע במשנה הנ"ל ובשו"ע סי' שח סכ"ז שהם מוקצה דהרי קאמר מעבירין מלפני השלחן, וזה בד"כ לאחר הסעודה כשבאים לפנות).

ג) פירורי עוגה הדרך להחשיבן לאדם גם בפחות מכזית.

כמו כן [בנוסף על דברי החוט שני הנ"ל] יש לדון דאפשר כשמצטבר כמות של פירורים יחד שיחד הם יותר מכזית יש לדון בזה, דמחד גיסא בסי' קסח ס"י לגבי דיני המוציא לפי הפרטי דינים שנתבארו שם אין צירוף בין כמה חתיכות פחות מכזית, ומאידך גיסא בסי' קפ סק"י הביא המשנ"ב דעה דרק כשאין צירוף פירורים יחד לכזית אז אין בל תשחית אבל לולי כן יש בל תשחית כמו שהיה כזית בחתיכה אחת, והוא דעת המהר"ם גלאנטי בחסד לאברהם המובאים שם בשע"ת בשם הברכי יוסף, וכאן לכאורה יש לדמותו לדיני בל תשחית ולא לדיני ברכת המוציא דגם מה שהוא מזונות אין נפסל ממאכל אדם, ובאמת בכל הסוגיות שדנו על חתיכות שאין בהם כזית בברכות לז ע"א וע"ב דוחק לומר דכולם אין חשובין מאכל אדם אלא רק אם חישב עליהם, ואם נימא דהפירורין מצטרפין אם הם יחד ניחא.
(והמשנ"ב בסי' שח שם ציין לדבריו בסי' קפ, וכנראה רצה לרמוז לנידון זה)

הנה אם אין מועיל הכשרה לא היה טעם לעשות הכשרה, אבל הטעם שעושים הכשרה הוא מחמת שאינו ברור לכו"ע על מינים מסויימים שלא מועיל בהם הכשרה ועי' משנ"ב ס"ס קנא ס"ק קסג ופמ"ג יו"ד סי' קג שפ"ד ס"ק יז אות א' בשם דבר שמואל ושו"ת בית שלמה יו"ד ח"א סי' קפו ומנח"י סי' סז ואג"מ או"ח ח"ב סי' צב ויו"ד ח"ב סי' צב.

ויש לציין במאמר המוסגר דזהו ג"כ הטעם שכלים שמחמירים שלא להכשירם מ"מ מכשירים אותם כשהם כלים חדשים, כיון שכלים חדשים שלנו מעיקר הדין יש נטיה גדולה שאינם צריכים הכשרה כלל מעיקר הדין [כמו שהרחבתי בתשוב אחרת], ולרווחא דמילתא עושים הכשרה אף אם עשוי מחומר שלא היה מועיל לו הכשרה אם היה צריך הכשרה גמורה מעיקר הדין.

ומ"מ אם השיש מכוסה באופן שאין בו שימוש או חשש שימוש בפסח, א"כ יהיה דין השיש כדין שאר כלים שיש בהם בליעות שאין משתמשים בהם בפסח.

ומאחר ואין שימוש בפסח בכלי זה נכנסים לשאלה האם בליעות בכלים בפסח חייבים בביעור, ויעוי' בפ"ג דפסחים גבי פלוגתא דקדירות בפסח אם יישברו או לא ובפוסקים בסי' תנא ס"ח שמבואר שאין צריך ביעור בבליעות, וכן הוכיח החזו"א סי' קיז סקט"ו מדברי השו"ע ריש סי' תנא.

ויעוי' בשו"ע ומשנ"ב ס"ס תמב לענין עריבות שלשין בהם או של קמח שמדובקין בהם חמץ שא"א לנקרן שלא יישאר בין הכל כזית, ולכן צריך ליתנן לגוי, אבל לא נזכר שם שאם הכלי שייך בו ניקור שיהיה לחשוש מחמת הבליעות, ובמשנ"ב שם כתב דהני מילי שיש בהם סדק אבל אם אין סדקים שייך נקיון.

וידוע גם הפלוגתא אם פירורין פחות מכזית חייבין בביעור, דהחזו"א וסייעתו החמירו בזה ודעת כמה ראשונים ואחרונים להקל בזה, וכך פשטות כמה סוגיות כגון סוגי' דבצק שבסדקי עריבה וכו' עי"ש ואיבעיות שם גבי חצאי זיתים וכן בשו"ע ס"ס תמב ואכמ"ל, (ובספרי המשנ"ב יתכן שיש סתירות בזה ואמכ"ל), אבל עכ"פ גם החזו"א שהחמיר בפחות מכזית לא החמיר בבליעות וכנ"ל.

ויל"ע דהחזו"א נהג בשטר המכירת חמץ שלו למכור גם הבליעות (והקפיד בסופש"ד למכור רק הבליעות ולא הכלים כדי שלא יצטכו הכלים טבילה לאחר הפסח כדי הלוקח כלים מן הגוי שחייב טבילה).

וראיתי בשם הגרשז"א [הליכ"ש פ"ו ס"ג ודבר הלכה אות ה] שאע"פ שאדם ביער חמצו טוב לעשות מכירת חמץ כדי להשריש בלבו ביעור החמץ גם על פירורין שפחות מכזית [שדעתו שא"צ ביעור מעיקר הדין כדעת כמה פוסקים] ועל בליעות, ועי"ש שהביא מי שחלק על זה, ועכ"פ אפשר שזו היתה גם דעת החזו"א בנוסחתו זאת במכירה על הבליעות.

ושוב ראיתי שאכן כעין זה ביאר גיסו של החזו"א הגריי"ק בעל הקהילות יעקב במכתבו (ארחות רבינו ח"ב סי' כג וס' דבר חריף בסוף פט"ו) את הנהגתו הזו של החזו"א שאינה מעיקר הדין.

עכ"פ מבואר שאם יש דבקי חמץ וסדקים יש לתנו לגוי מדינא וכן יש ענין למטרת הבליעות למכור כל בליעות החמץ לגוי, והובא בשם הגרנ"ק [חוט שני פסח פ"י סקי"ז] שאם מניח כיסוי עבה על השיש מדינא אין צריך להגעילו ולערות עליו חמין לפני כן עכ"ד.

ולענין אם רוצה לנקות יותר מזה הרי יכול לעשות מה שלבו חפץ לפי הענין וכידוע שבפסח בביעור חמץ יש שהחמירו יותר מן הדין ומיוסד ע"ד הרדב"ז דכיון שחמץ רומז לסט"א [עי' ברכות יז ומי מעכב שאור שבעיסה ובזוהר בפ' בא] שייך להחמיר בביעורו יותר.

ואם בכל זאת תמצא מי שנוהג להחמיר ולהכשיר שיש מכוסה בפסח יותר משאר כלים שאין משתמשים בהם, אולי מחמת שהאוכל מונח על השיש הגם שהוא בהפסק מ"מ הוא חמור קצת יותר מכלים שאין משתמשים בהם כלל בפסח, ואולי מחמת שיסבור שאינו בקיא בשיעור כיסוי עבה (ועי' משנ"ב סי' ג' סקכ"ט).

אמנם שוב ראיתי מה שהעיר בספר הכשרת המטבח לפסח עמ' נב דברמ"א ביו"ד ס"ס צב מבואר שכלי הנוגע בכלי מטריף אותו על ידי משקה, אם יש משקה ביניהם, ואם כן כל עוד שאין ב' כיסויים על השיש יש לחוש שמא יהיה רטיבות בין הכיסוי של השיש לשיש עצמו, ואז יעמיד סיר חם על הכיסוי, ואז האיסור יעבור מהשיש לכיסוי על ידי הרטיבות, והכיסוי יאסר.

הלכך הזכיר שם (עמ' נ נא נב) שהמנהג גם להכשיר השיש וגם ליתן כיסוי, או שהזכיר שם פתרון של ב' כיסויים זה ע"ג זה, וצל"ע בהגדרת ההיתר של ב' כיסויים, דאם החשש הוא כנ"ל שהאיסור יעבור מהשיש לכיסוי ומהכיסוי לכלי, א"כ הכלי הוא כבר הכלי השלישי הנאסר כאן דהרי אינו נאסר ישירות מהשיש, ואם משום דאמרינן חנ"נ בכלי, ואז כלי מעביר האיסור לכלי אחר וכן לעולם, אם כן מה יועיל ב' כיסויין, ואולי ב' הכיסויין רק בשביל שלא יעבור החום מהכלי העליון עד השיש, וא"כ אולי יסכים שכיסוי עבה ג"כ יועיל כמו ב' כיסויין להפסיק החום, וכעין דברי הגרנ"ק הנ"ל.

ובעמ' עה שם לגבי הכשרת שולחן כתב טעם סברתו להצריך ב' כיסויים שמא יקרע הכיסוי ותעבור הרטיבות לשלחן ויאסר, וא"כ עדיין לא הבנתי מה שכתב שם בעמ' נב דתחתית הסיר עצמו (היינו כלי הרגיל לשמש כתחתית לסיר שמניחים מעליו את הסיר) תועיל בשביל כיסוי שני, דהרי כיסוי כזה אינו חוסם בפני רטיבות כאשר הכיסוי התחתון נקרע, דהרי המים יואים לצדדין, ומ"מ אפשר דר"ל שחוסם מעט רטיבות ישירה, ויל"ע.

ועוד שם בעמ' עה הביא בשם הגר"ע אויערבך עוד טעם לשים ב' כיסויין לחשוש להדעות המחמירות שהובא בד"מ ביו"ד שם שסוברות שאיסור עובר מכלי לכלי אפי' בלא משקה, וע"ז עדיין יל"ע כנ"ל כמו שכתבתי.

ויתכן שעיקר החשש כשיש רק כיסוי אחד הוא שמא יניח על השיש מאכל רותח בעין כשיהיה רטוב בין הכיסוי לשיש ויאסר הכיסוי עצמו לענין מאכלים הנוגעים בו, ולבעיה זו יועיל הפתרון של ב' כיסויין.

אולי דלא אמרי' חנ"נ מכלי לכלי לאסור כלי שלישי, ואם יש ממש בדברים נמצא דגם הסירים שעל הכיסוי (כשיש רק כיסוי אחד) לא ייאסרו אלא רק מאכל המונח בעין כנ"ל.

וצל"ע לדינא על כל ענין הגדרת כלי שיאסור כלי כדי לאסור כלי שלישי.

ודיני נ"ט בר נ"ט אינם שייכים כאן כיון דהוא נ"ט בר נ"ט דאיסורא, עי' שעה"צ סי' תמז סקפ"א והחזו"א או"ח קיג סקי"ג החמיר יותר מהמשנ"ב עי"ש.

ובגוף ראייתו מהרמ"א ביו"ד יש לדון דברמ"א יו"ד סי' צב ס"ז מבואר דאם הרוטב של האיסור צונן והכלי הרותח מונח עליו, אמרי' תתאה גבר ואינו אוסר המאכל אלא רק הכלי בלבד, (כל שאין הקדירה רותחת מחמת האש, עי"ש בש"ך סקל"ג), ומיהו יש לומר דהיינו רק בדיעבד יעוי' ברמ"א סוף סעי' ח, ואולי חמץ בפסח יהיה חמור כיון שאוסר גם נ"ט בר נ"ט ובכל שהוא, ועי' ברמ"א שם ס"ס צג דבדבר שא"א לקלפו שרי בתתאה גבר בכה"ג ואולי משום חומרא דחמץ חמור כאן יותר, וכל גדרים אלו צריכין בירור.

ואולם טעם אחר יש מקום להציע להנוהגים להצריך כיסוי מלבד ההכשרה, יעוי' במשנ"ב סי' תנא סעי' קטן קט"ו לענין תיבות ומגדלים שקשה להכשירן בלי שישארו שיירי חמץ שיש לכסותן אבל בשלחנות פשוטין אין להחמיר, ואע"פ שלשון המשנ"ב עצמו אינו מוכיח לגמרי שכוונתו על אותם תיבות ומגדלים שהכונה גם הכשרה וגם כיסוי, אבל במהרי"ל (הל' הגעלה עמ' כא כא) המובא במג"א שם סקל"ח שהוא מקור המשנ"ב מבואר דיש לעשות גם הגעלה וגם כיסוי בסמרטוטין (ונראה דהגעלה הוא לא רק מחמת חמץ בעין דהגעלה משמע על ידי רותחין מחמת הבליעות).

ואם מדובר במבנה של שיש שבמציאות קשה להכשירו מכל שיירי חמץ, א"כ הוא בכלל דברי המשנ"ב הללו.

עוד בענין ב' כיסויין יעוי' בספר אשרי האיש ח"ג פנ"ג אות מ, ועוד בענין הגעלת שיש יש לציין לדברי המשנ"ב סי' תיא ס"ק קי"ד שהקיל בדיעבד על ידי הגעלה בלא אבן מלובנת (בשיש שעשוי מחומר שהוא בר הגעלה) מכיון שיש בו צירופים להקל בו בהגעלה בלבד, וכמו שביארתי בתשובה אחרת לענין דין הכשרת שולחן שנקנה מחילוני.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen