חמץ של איש דתי מעיקר הדין כשאי אפשר לברר אם מכר את החמץ או לא, הוא מותר, משום שחזקה שמכר את החמץ כיון שאפשר בהיתר (יעוי' חולין ד ע"ב וכ"ש לענייננו, ועי' רש"י גיטין ב), כל עוד שלא נודע שאנשים ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

חמץ של איש דתי מעיקר הדין כשאי אפשר לברר אם מכר את החמץ או לא, הוא מותר, משום שחזקה שמכר את החמץ כיון שאפשר בהיתר (יעוי' חולין ד ע"ב וכ"ש לענייננו, ועי' רש"י גיטין ב), כל עוד שלא נודע שאנשים מסוג זה מצוי שאינם מקפידים על מכירת חמץ שאז ראוי להחמיר בזה (עי' רמ"א אה"ע סי' יז ס"ב וב"י יו"ד סי' א' בשם רבינו יונה).

אבל חמץ של איש פורק עול שדינו כמשומד להכעיס כמו שנתבאר בש"ס ופוסקים בהרבה מקומות אין לו חזקה שמכר את החמץ, וכמבואר בסוגי' דחולין שם שמשומד אין לו חזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא (עי"ש דף ג ודוק) וממילא אין חזקה על החמץ שלו שנמכר לגוי, וזה נאסר, כל עוד שלא ידוע לנו שכן הוא.

וזה גם אם הוא מקיים מידי פעם דברים סמליים כמו אכילת מצה ומרור בליל הסדר וכיו"ב עדיין דינו כמשומד להכעיס, והגדר של משומד להכעיס מבואר בפוסקים (בנו"כ ביו"ד סי' ב' והרחבתי בתשובה נפרדת) כל שעובר על ריבוי עבירות או לפחות ג' עבירות מפורסמות שידוע לכל שאדם דתי אינו יכול לעשות אותם, ומי שנכנס לכלל זה אין לו כבר חזקה דשביק התירא ואכיל איסורא.

ומעיקר הדין ההיתר שתולים שיש מכירה, זה בכל איש דתי שמקפיד על כלל המצוות, אפי' אם אינו מקפיד לגמרי על מצוה מסויימת ואפי' אם המצוה המסויימת שאינו מקפיד היא בדיקת חמץ וכיו"ב (עי' חולין ד ע"ב), כל עוד שלא נודע שאנשים מסוג זה מצוי שאינם מקפידים על מכירת חמץ שאז ראוי להחמיר בזה וכנ"ל בתחילת התשובה, אבל יעוי' בשע"ת סי' תמח סוף סקי"א בשם החק יעקב דעכשיו כולם נחשבים להכעיס, והיינו אותם שנודע עליהם שמניחים חמץ בביתם במזיד ואינם מוכרים, אם הם מביאים חמץ לאחר הפסח אין לתלות שהוא מחמץ שנמכר או מחמץ שהוחלף.

אבל מה שאומרים כל חמירא וכו' ואפילו אם בודאי שביטלו אינו מועיל להתיר החמץ לאחר הפסח (או"ח סי' תמח ס"ה), ואפי' הפקירו כל שלא זכה בו גוי אינו מועיל (ראה משנ"ב סי' תמה סקי"ח).

וכמובן שכל הנ"ל הוא רק לענין המתירים המכירה, אבל למי שאינם מתירים המכירה א"א לסמוך על זה (יעו' מעשה רב להגר"א אות תפא וכן בכור שור פסחים כא ע"א ומחה"ש סי' תמח סק"ד ודינים והנהגות חזו"א פי"ז ס"כ), וכל השאלה היא מעיקרא רק למי שסומך על מכירת חמץ.

(שמעתי טענה שיש שטענו שגם לפי הצד שהמכירה אינה מועילה מ"מ לא שייך קנס בחמץ לקנוס את חמצו של מי שסומך על המכירה כיון שעושה כדעת חכמים וממילא לא שייך ביה קנסא, והם דברים תמוהים, דהרי ממ"נ לפי מי שסובר שהמכירה אינה חלה מה מועיל שעושה על דעת מורים שהורו שלא כהלכה, הרי בס"ה יש כאן חמץ בפסח בשוגג שהוא אסור [או"ח סי' תמח ס"ג], ואין כח למורים להפקיע תקנת חז"ל של איסור חמץ שעבר עליו הפסח בהנאה או של איסור דאורייתא של חמץ בפסח, וגם לפי מי שסובר שמעיקר הדין מועילה המכירה הרי מסכים שיש הידור וחומרא להחמיר שהמכירה לא תועיל, ואם בעל החמץ בחר שלא להחמיר מה לו כי ילין למי שמחמיר שלא להסתמך על המכירה).

ולגבי הנידון האם מועיל מכירת חמץ כשבעלי החמץ אינם מאמינים במכירת חמץ ועושים כן רק לרצות את הישראל הכשר, כבר דברו מזה פוסקי זמנינו (עי' אג"מ או"ח ח"א סי' קמט והליכות שלמה פסח פ"ו ס"ט ואשרי האיש ח"ג פנ"א אות יז וחוט שני פסח פ"ח סק"ב), והמנהג שאם הוא מקבל על עצמו לנהוג כפי הוראות הרב המוכר אפשר לסמוך על המכירה, אבל אם אינו מקבל על עצמו כלל לנהוג כמו שהם אומרים לו לנהוג וממשיך למכור את החמץ בפסח לכל מאן דבעי בפרט שבד"כ מדובר במי שהוא משומד שאינו מתכוון כלל למכירה, בזה יש קצת יותר מקום להחמיר ומ"מ גם בזה איני יודע אם נוהגים ההכשרים לחשוש בזה לגבי בדיעבד ולעקוב אחרי החנויות בזה, ויש למיקל בזה על מי לסמוך (עי' אג"מ והליכ"ש שם).

ובמאמר המוסגר אציין שכל מה שכתבתי שחזקה שחמצו של דתי נמכר הוא רק אם האפשרויות העומדות בפניו הם מכירת חמץ כדין ע"י רב מוסמך אבל אם חלק מהאפשרויות העומדות בפניו היא מכירת חמץ על ידי מערכת שאינה מוסמכת ופועלת באופן שאינו נכון שוב יש לדון בכל מקרה לגופו, ואיני בקי במציאות בזה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרה"ג המפורסם החו"ב רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש ושאר ספרים כן ירבו בלעה"ר על דבר המצב לאחרונה בארה"ק שיש חיילים מזרע ישראל הנמצאים בצרה באתרא דריתחא ה' יצילם ויושיעם ואת כל עמו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרה"ג המפורסם החו"ב רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש ושאר ספרים כן ירבו בלעה"ר
על דבר המצב לאחרונה בארה"ק שיש חיילים מזרע ישראל הנמצאים בצרה באתרא דריתחא ה' יצילם ויושיעם ואת כל עמו ישראל.

לגבי הנידון כיצד ינהגו חיילים הלכודים בצבא בעת ליל הסדר והם במקום סכנה ממש בשדה הקרב, אביא בזה כמה ענייני הלכה ששייכים בזה לתועלת על כל צרה שלא תבוא ח"ו.

וגם אפרט העניינים הקל הקל מה שיש להקדים ולהעדיף על פני חיובים אחרים כשאין סיפק בידם לקיים הכל במצב של ספק נפשות, וח"ו להתרשל בענייני סכנה ופקו"נ כשנמצאים במקום סכנה כזה שכן פרצה קוראה לגנב כמ"ש בסוכה כו ע"א, וכדאמרי' בעירובין בראשונה היו מניחין בבית הסמוך לחומה וכו' עד שתקנו שיהיו חוזרין בכלי מלחמתם למקומן שלא ירגישו בהם האויבים והכי קי"ל בפוסקים, וקל להבין.

אם יכולים יקפידו לשתות ד' כוסות על סדר כל מצוות הלילה כדין ואם אין יכולים להאריך יעשו לכה"פ הכל בחפזון, ואין להם להתעכב אם מחמת זה לא יספיקו כל מצוות הלילה.

(ובדברים של חיובים לא אמרי' טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה (שו"ע או"ח סי' א) ולא נאמרו אלא בדברים שאין האמירה והמצוה חיוב, כגון להצטער על החורבן ולומר קינות בתיקון חצות שהעיקר הוא האבל להצטער כמבואר בתענית ל ע"ב (ועי' פסיקתא דר"כ פ' שוש אשיש וזוהר חדש איכה), ואפי' אם יש צד שנאמר כלל הנ"ל גם בפסוקי דזמרא יעו' ביסוד ושורש העבודה, מ"מ אין פסוקי דזמרא חיוב דינא דגמ' בזמנם מעיקר הדין, עי' שבת קיח ע"ב ורמב"ם בהל' תפילה, ולכן לא קבלו עלייהו במקום שצריך לדלג וממילא היה גם צד בזה לומר שטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה מידי דהוה אמקום צורך שמותר לדלג, אבל דברים שהם חיובים לא שייך לומר טוב מעט בכוונה, ולכן אין להאריך במצוות שבתחילת הלילה אם לא יספיקו מחמת זה לאכול מצה ומרור ואפיקומן כלל).

ויאכלו כזית מצה וכזית מרור ואם יספיקו עוד יאכלו גם כזית כורך ואם יספיקו עוד יאכלו כזית אפיקומן ואילו הלל ונשמת יאמרו על הדרך כרמ"א ס"ס תפ כהרמב"ם פ"ח מהלכות חמץ ומצה ה"י דלא כהראב"ד שם (וכמובן שאם יספיקו לאכול ב' הכזיתים של המוציא ושל מצה וב' הכזיתים של האפיקומן ודאי עדיף, וב' הכזיתים דאפיקומן יותר נוגע משום שרוב משתתפי הסדר אינם הבוצע, והוא נידון בפני עצמו אם בכלל יש צד של דין ב' כזיתים במוציא מצה לענין שאר המסובין ואין כאן המקום לזה).

ואם ירצו יכולים שרק אחד מהם יאמר ההגדה כמבואר בגמ' ובפוסקים ובלבד שיבינו מה שהוא אומר עכ"פ מה שמחוייבים לדינא לעיכובא ע"פ המבואר במשנ"ב לענין המשרתת בסי' תעג ס"ק סד.

ואם לא יספיקו כל ההגדה יבחרו לומר מה שמבואר במשנ"ב הנ"ל לגבי משרתת.

ואם לא יספיקו כמעט כלום מצה ועיקר ההגדה וברכת המזון קודמין לכל שהן דאורייתא וברהמ"ז במקום אונס יכולים לומר על הדרך.

ואם יש להם זמן נוסף יאמרו קידוש על הכוס שהוא דאורייתא לחלק מהפוסקים, יעוי' ביאור הלכה סי' רעא, ואמנם שם מיירי בעיקר לענין שבת אבל יש פוסקים שהזכירו גם יו"ט, יעוי' בספר המכריע בשם בה"ג ובשמחת הרגל להחיד"א (ואמנם המכריע לא למד כן בבה"ג שהוא דאורייתא אלא פי' שהוא אסמכתא אבל יש מן הפוסקים שלמדו שהוא דאורייתא).

ובאופן שיכולים לשתות רק ב' וג' כוסות אם יש ענין בזה או לא, הרש"ש בפסחים קט ע"ב דייק מהגמ' שם שכל אחת היא מצוה בפני עצמה, הלכך אם אי אפשר לשתות כולן ישתה מה שיכול, וכן נקטו במג"א סי' תפג א ובמשנ"ב שם, ואע"פ שהגמ' בפסחים שם אינו ראי' מוחלטת שאינן מעכבין זה את זה מ"מ פסקו האחרונים, ודלא כהמהר"ל בספר גבורות ה' פרק מט שסבר שד' כוסות מעכבין זה את זה.

ולענין הנידון במקרה שאכן יכול לשתות רק כוס אחד האם יאמר על כוס זה קידוש והגדה וברכהמ"ז והלל או שמא יאמר קידוש בלבד או שמא עכ"פ יאמר קידוש והגדה בלבד, או שמא יאמר קידוש בלבד והשאר יאמר בלא כוס, לענין שאלה זו יעוי' במשנ"ב שם סי' תפג סק"א שנקט דאם יש לו כוס אחד יעשה עליו רק קידוש, ואם יש ב' כוסות יאמר על הכוס השני ברכהמ"ז, ואם יש ג' כוסות יאמר על השלישי הגדה.

ואם יש להם זמן לשתות ב' וג' כוסות בהסיבה או ד' הכוסות בלא הסיבה, יש להעדיף ד' הכוסות בלא הסיבה שבזה יוצאין ידי חובה לגמרי לשי' ראבי"ה, יותר מלשתות ב' וג' כוסות בהסיבה שבזה אין יוצאין לגמרי ידי חובת שאר הכוסות שלא שתה לכולי עלמא, בפרט שברמ"א יש משמעות שסבר כהראבי"ה מעיקר הדין (שהרי סובר שכל נשים שלנו מקרי חשובות ואעפ"כ הקיל בזה וסמך בזה על המנהג ולולי שכך סובר מעיקר הדין לא הי' מיקל כלל ועי' בהקדמה לתורת חטאת), וגם מסתבר טעמיה כיון שאין דרך חירות האידנא כלל בהסיבה.

ואם יש להם אפשרות לשתות ד' כוסות בשיעור הגר"ח נאה או ב' וג' כוסות בשיעור הגדול, ואין להם אפשרות לשתות ד' כוסות בשיעור החזו"א, לענ"ד ישתו ד' כוסות בשיעור הקטן מכמה טעמים ואכמ"ל.

ובאופן שיכולים לשתות הארבע כוסות בזה אחר זה שלא על סדר ההגדה וכו' ואין באפשרותם לשתות על הסדר, אם יש בזה תועלת או לא, תלוי בשיטות בסוגי', עי' סי' תעב ס"ח ובביאור הלכה שם, ובאופן שא"א לעשות כדין טוב לעשות לפחות מה שאפשר לפי השיטות המבוארות שם, משום מהיות טוב וכו'.

אם אין יין אפשר להשתמש בחמר מדינה (ראה משנ"ב סי' תפג יא), ובתשובה אחרת פירטתי יותר דיני חמר מדינה, ועי"ש שהקרוב ביותר לשמש כחמר מדינה (מצד הספקות שבזה) הוא מיץ כמיץ תפוזים.

ויש לציין דבאופן כללי והרווח אין הבדל גדול בין פסח לשאר ימות השנה לחמר מדינה ומה שהקיל שם המשנ"ב הוא במין משקה הידוע שהיה סברא להחשיבו חמר מדינה בזמן פסח, כיון שאז הוא חמר מדינה, וכמובן שלא על כל משקה אומרים שבפסח הוא נהיה חמר מדינה, ויתכן שהמשקה שהזכיר שם המשנ"ב הוה קים ליה שהוא היה נשתה שם בפסח הרבה, וגם על מיץ תפוזים יש אולי קצת מקום לומר כן, שבפסח יש יותר צד להחשיבו כחמר מדינה אע"פ שבשאר ימות השנה לא הכריע בזה לגמרי החזו"א, ובעבר לפני שהיו כשרויות על המשקאות הקלים התעשייתיים בפסח הי' יותר מקום לומר שבפסח יש למיץ תפוזים יותר שייכות וצד לחמר מדינה, ולמעשה יש לדון לענין כל משקה לגופו לפי המקום והזמן והמנהג שבאותו מקום אם נחשב חמר מדינה בפסח או לא.

(בגוף ענין הכשרות על משקאות קלים תעשיתיים בפסח לדידן בני אשכנז שאין אנו אוכלים קטניות הרחבתי קצת בתשובה נפרדת ואכמ"ל).

ומ"מ עדיף להתפשר על מיץ ענבים מלהיכנס לקולא של חמר מדינה בפרט שלהחזו"א אינו ברור שיש חמר מדינה בזמנינו ומסתמא שגם בפסח אינו ברור לשיטתו.

מי שאינו יכול לשתות לא יין ולא חמר מדינה, מהיות טוב אל תקרי רע, ולכן לפחות טוב לכוון לצאת ממישהו אחר ד' כוסות כדי לפחות לצאת ידי חובה עכ"פ לפי הצד שמועיל לצאת ד' כוסות בשומע כעונה (עי' תוס' פסחים צט ע"ב).

מי שאם ישתה ד' כוסות ישתכר או יחלה חולי קצת במיחוש הראש ויכנס עי"ז לחשש פיקוח נפש בשעת המלחמה כמובן שלא יהדר לשתות ד' כוסות של יין, וינהוג כפי האופנים שנתבארו למעלה הקל הקל כפי אפשרויותיו (היינו מיץ ענבים, חמר מדינה חשוב, ג' כוסות, ב' כוסות, קידוש בלבד, ובאופנים אלו ששאר הכוסות יכול מהיות טוב וכו' להשתדל לצאת מאחרים, וכן אם יש רק חמר מדינה גרוע יש לנהוג כפי הענין והנידון ואכמ"ל בהגדרת הדברים והרחבתי בתשובה אחרת לענין חמר מדינה בשאר השנה).

ואם אין להם זמן אכילת מרור דוחה נט"י לכרפס, דאכילת מרור הוא ודאי דרבנן ואילו נט"י לכרפס להתוס' דע"פ ומהר"ם אינו אפי' דרבנן וכן לאיזה מהאחרונים שהצדיקו קצת המנהג בזה בשאר ימות השנה, ואף דלא קיימא לן הכי כמ"ש בשו"ע ומשנ"ב מ"מ יש לצרף דעת המקילים בזה לענין הקל הקל.

(ולענין עצם חיוב נטילת ידים על הפת ודבר שטיבולו במשקה ביוצא למלחמת הרשות שלא ע"פ סנהדרין וכו', הוא נידון בפני עצמו, יעוי' עירובין יז, והחזו"א סי' קיד סק"א נראה שסבר שאין פטור כלל באופן כזה, ולענין נטילת ידיים לכרפס עי' מה שכתבתי בסמוך, ואם אינו אוכל כביצה ואינו יכול ליטול ידיו יש לנהוג כמ"ש הפוסקים באו"ח סי' קנח ס"ב עי"ש, ואם יש באפשרותו ליטול קודם לכן בשעת הפנאי ולהתנות יש לנהוג כמ"ש הפוסקים באו"ח סי' קסד ס"א).

בדיעבד אם איחרו חצות במצה ומרור יאכלו מצה ומרור בלא ברכה (ע"פ משנ"ב סי' תעז סק"ו, ואולם יעוי' אור שמח פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"א), ואם נתפנה להם זמן סמוך לחצות עי' במשנ"ב שם מה יקדימו.

מי שאין לו מצה או מרור או יין כלל נתבאר דינו בפוסקים.

לגבי אם יש זמן לכל הנצרך אבל בצמצום ובדחק, הדבר הראשון שיש לקצר בו הוא שולחן עורך, ולאחר מכן הדבר השני לקצר בו הוא במגיד בדברים שאינם לעיכובא, ובמקרה שאין זמן לנהוג את מצוות הלילה על הסדר יש לנהוג על הדרך שנתבאר בתשובה זו, ודאורייתא דוחה דרבנן, ונראה דגם כורך נדחה בפני ד' כוסות ומרור, וכן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ודבר שהוא חיוב לכו"ע קודם לדבר שיש בו פלוגתא, כגון הסיבה לדידן וכן נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, ודברים שהם חיוב מעיקר הדין להלכה קודם לדברים שאינם חיוב גמור להלכה כגון ההידור להעדיף יין על חמר מדינה חשוב, וכן חלק מההגדה שאינו מעיקר הדין כגון מעשה וכו' ואמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו', וכן אפי' מה נשתנה שהוא חובה, מ"מ פטורים מעיקר הדין אם כבר מישהו שאל שאלה על השינויים בלילה.

השתדלתי לעורר ענייני סדרי הקדימה, ומה שנשאר הוא לבדוק ולשער כמה זמן יש וכמה מצוות יוכל להספיק בינתיים ולפ"ז לנהוג והחכם עיניו בראשו לכלכל הדברים בהשכל, דעת קנית מה חסרת.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' בתשובתי על כזית של ליל הסדר שביארתי שם כמה עניינים השייכים לזה לענין שיחה באמצע כזית ראשונה של מצה בליל הסדר, ולפי מה שנתבאר שם הנה הטעם של דיבור בתוך כזית ראשון ששייך בכל סעודה שייך כאן אבל רק ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' בתשובתי על כזית של ליל הסדר שביארתי שם כמה עניינים השייכים לזה לענין שיחה באמצע כזית ראשונה של מצה בליל הסדר, ולפי מה שנתבאר שם הנה הטעם של דיבור בתוך כזית ראשון ששייך בכל סעודה שייך כאן אבל רק לשיטות שהאכילה בליל סוכות היא כזית, דלענין השיעור דיתר מכביצה [יעוי' בר"ן] בזה ודאי לא שייך לענין סעודה, ומיהו גם לענין סעודה אמנם הדגמ"ר החמיר בזה והמשנ"ב חשש לדבריו לחומרא אבל מעיקר הדין אינו מחוייב לאכול הכזית בבת אחת רק מצד דבר זה יעוי' במשנ"ב סי' תעה סק"ט כיון דקי"ל בסי' רי שמחוייב לברך אפי' על אכילה פחות מכזית.

אמנם מצד הנידון השני שם של הפסק בין הברכה למצוה יש כאן ודאי חשש שלא לדבר, מכיון שהברכה קאי על הכזית והכזית הזה הוא הרי חיוב, והרי בעי' עכ"פ לכתחילה שהברכה תחול על כל דבר שהוא חיוב, גם אם נימא שהברכה חלה על הישיבה או על שתיית הקידוש לכל מר כדאית ליה, מ"מ יש כאן ברכת לישב בסוכה שצריכה לחול על הברכה והיה ראוי לברך עליה בפני עצמה לא מצד מצוה רשות (כאכילה בסוכה בשאר ימות החג) אלא מצוות חובה שגם הברכה היא חובה, שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן, ולכן אין לדבר עד שמסיים לאכול מה שחוייב ע"פ דין כדי שהברכה תחול על הכל, וכמו שציינתם לדברי הכף החיים סי' תרל"ט סוסק"נ שכתב להדיא שלא יפסיק בדיבור עד שמסיים השיעור יתר מכביצה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

בחולי קצת אין להקל אלא רק בשתיית כוס חמישי כפי פרטי הדינים שנתבארו בפוסקים, ולגבי חולה שיש בו סכנה הכל מותר כשאי אפשר בהיתר, ולגבי חולה שנפל למשכב שאין לו סכנה דעת כמה פוסקים להתיר ואפשר לסמוך על זה, כשאי ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

בחולי קצת אין להקל אלא רק בשתיית כוס חמישי כפי פרטי הדינים שנתבארו בפוסקים, ולגבי חולה שיש בו סכנה הכל מותר כשאי אפשר בהיתר, ולגבי חולה שנפל למשכב שאין לו סכנה דעת כמה פוסקים להתיר ואפשר לסמוך על זה, כשאי אפשר בהיתר, ואם אפשר יש לעשות התנאי המובא באבני נזר המתיר לאכול האפיקומן סמוך לחצות ולאחר מכן כשמסיים סעודתו לאכול שוב בתוספת תנאי שמתכוון למה שנפסק להלכה (דהיינו אם הלכה לאכול האפיקומן קודם חצות מותר לאכול סעודתו לאחר חצות ואם הלכה לאכול גם אחר חצות האפיקומן הראשון אינו אפיקומן ולא נאסר עדיין באכילה), ובמקרה שהחולה הוצרך לאכול לאחר האפיקומן ואכל אם עומד לפני בהמ"ז ויכול לאכול עוד אפיקומן יאכל שוב.

מקורות: היה אולי מקום להתיר שכן שבשאר זמנים האסורים באכילה מדרבנן הותר לחולה שצריך לאכול דוקא אז כגון קודם קידוש וקודם תפילה ובתעניות של דבריהם, וקודם קידוש הרי דינו חמור מאכילה אחר אפיקומן, שהרי קודם קידוש אפי' מים אסור לשתות ואחר האפיקומן אפי' משקין מותר לשתות כל שיש לשער שאין מבטלין טעם אפיקומן כמ"ש במשנ"ב ריש סי' תפא, וכן איסורי אכילה דמראית העין מצינו שהותרו לצורך רפואה, וכמו שהותרו חלק מאיסורי דרבנן בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה, כמו איסורי הנאה דרבנן ברמ"א יו"ד סי' קנה ס"ג, וכן מצינו הרבה מנהגי אכילה שהותרו לצורך חולי כגון קטניות בפסח ואכילת צלי בלילי פסחים ובשר בבין המצרים.

ויש באבנ"ז סי' שפה ס"ה שהזכיר תנאי באכילת אפיקומן כדי להתיר לכל אחד לאכול אחר אפיקומן לאחר חצות קודם אפיקומן שני עי"ש, אבל חולה היה מקום לומר שלא יצטרך לחזר אחר תנאי זה אם נשווה היתר האכילה כאן לתענית יהיה זה היתר גמור אצלו, אבל באמת אין להביא ראיה מתענית דשם החיוב להתענות משום דקבלוהו עלייהו [כמ"ש הטור או"ח סי' תקמט בשם הרמב"ן] ובחולה לא קבלו מעיקרא דאף אסור לו להתענות כמש"כ המשנ"ב סי' תקנ סק"ג, אבל למעשה כן טוב לעשות התנאי הזה (אם יועיל לו לחליו) כמו שיתבאר להלן.

ומ"מ חולה שאכל לאחר האפיקומן, בין אם הוא חולה שאין בו סכנה ובין אם הוא חולה שיש בו סכנה גם אם נימא שהותר לו לאכול מ"מ יש לומר שיצטרך שוב לאכול אפיקומן שוב אם אינו מפריע לחליו, דלענין דברים שאין מפריעים לחליו הרי הוא כבריא, ובבריא הכרעת המשנ"ב סי' תעח ע"פ הא"ר (סי' תעז סק"ג) בשם האבודרהם שאם אכל לאחר האפיקומן יאכל האפיקומן שוב, ולא חילק המשנ"ב בין שוגג למזיד ובין אונס לרצון.

ובשם הגר"ח מבריסק הובא דשם האפיקומן הוא המצה שאוכל באחרונה ולכן מי שאכל לאחר האפיקומן חיובו חל מחדש על האפיקומן, ויעוי' גם בשו"ע הגר"ז סי' תעח ס"א שהתיר לאכול מצה שמורה לאחר האפיקומן וטעמו ע"ד הנ"ל שזה מה שאוכל באחרונה הוא האפיקומן (או עכ"פ המשך האפיקומן), וראיתי שיש מן האחרונים [יעוי' בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם] שצידד עוד דאפשר שאחר שאכל האפיקומן יוכל לחזור מכוונתו שהי' לשם אפיקומן ולאכול מה שירצה ואחר כך לאכול שוב אפיקומן, ודין זה של חזרה מן הכוונה למצוה לא מצינו במצוות, אלא אפשר שהוא דין מיוחד באפיקומן שסוף סוף נמדד לפי מה שאכל באחרונה, שוב נראה דאותה שיטה תסבור שהוא דין בתוך כדי דיבור ויועיל גםלשאר המצוות.

ואולם הא"ר נקט דבריו בתורת ודאי רק באופן שעדיין לא בירך בהמ"ז וכן הפמ"ג, וכן הוסיף הא"ר דאם יש חשש איסור באכילה נוספת אינו אוכל שוב האפיקומן, וצע"ק בהגדרת סברא זו של הגרח"ס לפ"ז ואם סברא זו נאמרה בתורת ודאי או בתורת ספק.

ובגוף דברי הגר"ז הנ"ל יש לציין דהמשנ"ב סי' תעב סקכ"ב כ' דאסור לאכול ב' פעמים אפיקומן, ועי' באג"מ או"ח ח"ג סי' סז שביאר דבריו דהיינו דוקא לאחר ברכהמ"ז ולמד כן מדברי המשנ"ב סי' תעז סק"ד דמשמע מדבריו שבאכל אפיקומן בלא הסיבה טוב לאכול שוב בהסיבה, ודברי האג"מ א"ש עם דברי הא"ר בפנים שחילק בין קודם בהמ"ז לאחר בהמ"ז והזכיר גם בדבריו שבמקום חשש איסור אין לאכול שוב אפיקומן, ומשמע שם שאחר בהמ"ז יש בזה חשש איסור, והא"ר הוא מקור דין המשנ"ב שיש לאכול האפיקומן שוב אם אכל אחר כך, וכן בפמ"ג ובשלחן גבוה חלקו בין קודם בהמ"ז לאחר בהמ"ז, ודלא כהמנח"י ח"ט סי' מו מז שכ' ליישב דברי המשנ"ב באופן אחר.

ולפי מה שנתבאר בכל זה דמי שאוכל אחר האפיקומן אינו עובר איסור אכילה בלבד אלא יש בזה בעיה של ביטול מצוות האפיקומן לפי מה שהובא בשם הגר"ח לבאר דברי הפוסקים, וממילא אי אפשר לדמות דין זה לשאר זמנים האסורים באכילה שלא נאמרו על חולה, ולכן טוב לעשות התנאי הנ"ל של האבנ"ז.

מצד שני לאסור לאכול לגמרי מחמת סברא זו [של ביטול האפיקומן על ידי האכילה] לא כ"כ פשוט לומר כן שהרי סו"ס אנו אוסרים על החולה לאכול וזה לא מצינו שיטילו על החולה איסור אכילה בדבר שהוא כשר.

ואולם כתב ההגמ"י בשם רב עמרם גאון שהזכיר הלשון שחולה או זקן יכול לשתות כוס חמישית, (וכע"ז בסמ"ג ע' מא ע"פ פיוט הריט"ע דלהלן וכן במרדכי שהוא מקור הרמ"א בדרכי משה) ועיקר דין זה נזכר ברמ"א סי' תפא שאיסטניס או תאב הרבה יכול למזוג כוס חמישית ולומר עליו הלל הגדול והותר לו רק באופן זה, ועי"ש בנו"כ פרטי הדינים בזה, עכ"פ ממה שנקט בסדר רב עמרם הלשון של חולה ששותה כוס חמישית משמע שלא הותר לו לשתות אחר הכוסות כוס אחרת, ואולי יש מקום לחלק ולומר דרב עמרם מיירי רק בחולה קצת אבל לא בחולה לגמרי, שבזה הותר לו גם יותר מכוס חמישית, ולהכי הרמ"א לא הזכיר חולה, או דרב עמרם מיירי בחולה דסגי ליה כוס חמישית, וזה דוחק דלשון הפוסקים מיירי להדיא שהותר רק באופן זה של כוס חמישית ורב עמרם ג"כ מכוון לענין זה.

ואולם יש לציין לדברי התוס' פסחים קיז ע"ב בשם פיוט ה"ר יוסף טוב עלם לשבת הגדול שלמדו בדבריו שגם חולה הותר לו רק לשתות מים או כוס חמישי, ודוחק לומר דחולה מותר לו גם יותר מזה, (ויש כמה פירושים בדברי הר"י טוב עלם לענין דבריו על איסטניס, אבל מה שנזכר בדבריו בפשיטות שהזכיר בדבריו היתר לחולה לשתות מים), ואולם התוס' חלקו על דברי ה"ר יוסף טוב עלם ונקטו דגם מי שאינו חולה מותר לשתות מים, אבל בעיקר דינו של הריט"ע שלא התיר בחולה אכילה לגמרי בזה לא כתבו לחלוק עליו ויל"ע.

ומבואר מכל זה שגם לחולה לא התירו אלא באופנים מסויימים, עכ"פ כשהחולה יכול להסתדר בלא האכילה, ומאידך יכול לעשות התנאי ע"פ האבנ"ז, (אבל להקל לגמרי באכילה אחר אפיקומן אחר חצות אינו כדאי אחר שאפשר להשלים המצה בדיעבד להמשנ"ב בלא ברכה ולהאו"ש בברכה).

אבל באופן שהחולה הוא חולה שנפל למשכב הנה להשי' שסוברין בסי' שכח סי"ז שמותר לעשות לצרכו מלאכה דרבנן הנה יהיה מותר לו גם לאכול לאחר אפיקומן, ואי אפשר להביא ראי' מדברי הראשונים כנגד זה דיש לומר דהם לא מיירי בחולה שנפל למשכב, וגם להסוברים בסי' שכח להתיר רק בדבר שאין לו סמך מן התורה לכאורה בזה חשיב שאין לו סמך מן התורה איסור האכילה אחר אפיקומן, ועי"ש במשנ"ב סעי' לז סעי' קטן קכא, וצל"ע לדינא.

ואמנם הרמ"א ביו"ד הנ"ל (סי' קנה ס"ג) כ' דאיסורי אכילה דרבנן לא הותרו לצורך חולה שאין בו סכנה, אבל בניד"ד יש לחלק כיון שאינו איסור מצד המאכל, ויל"ע.

ובישועות יעקב ס"ס שט נקט דבאיסור מוקצה שאינו איסור בעצם אלא מחמת יומא אין איסור בחולה שאין בו סכנה, וכן כתב בתהלה לדוד סי' שכח סקכ"ה, וכן נראה דעת החזו"א או"ח סי' מד סק"ה, ולכאורה זו גם מסקנת הרעק"א בשו"ת סי' ה' לפי מה שהובא בפת"ש על הרמ"א שם, ועי' שו"ת פרי יצחק ח"א סי' יד ד"ה אכן.

ואע"פ שכתב החי"א כלל סט דאיסורי אכילה אפי' דרבנן לא הותרו לצורך חולה שאין בו סכנה מלבד בישולי גויים בין בחול בין בשבת ואפי' איסור מוקצה, וכן משמע בבדק הבית להרא"ה בית ג' שער ז, מ"מ בניד"ד אפשר דאינו איסור אכילה ממש, והרא"ה שם ג"כ בלשונו לא מיירי אלא על חפצא דאיסורא שלא הותר לחולה, (וגם לפי מה שמתחילה נסתפק הרעק"א שם ג"כ שדן מהיתר דגונח לינוק בשבת ג"כ התיר בזה אכילה דאיסור לצורך חולה ורק מטעם מוקצה דן שם אם הותר ג"כ אבל משם אין ראיה לומר שכשהאיסור בפעולת האכילה עצמה יהיה מותר, דשם גבי גונח האיסור אינו בפעולת האכילה והבליעה עצמה), ויל"ע בזה.

ולמעשה מאחר ובפשטות הדבר מותר לפי כמה פוסקים והוא מקום צער וחולי לכך יש להקל בזה במקום שאי אפשר בהיתר (ולגבי אופן שאפשר בהיתר עי' ברמ"א שם שיש להחמיר בכל איסור דרבנן, ודלא כפי מה שהובא שם בשם הערך לחם לענין אכילה ושתי' של גוף האיסור, ולכן יש לעשות התנאי של האבנ"ז כשאפשר).

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה. כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה.

כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב מחדש בהפרשת חלה מספק (בכפוף לפרטי דינים), ואף שני מאפים יכולים להצטרף ולהתחייב בכפוף לפרטי הדינים.

השיעורים הם כדלהלן:

בספר מידות ושיעורי תורה כתב ששיטת הגר"ח נאה היא 1,666 ק"ג קמח (ויש כמה שיעורים קרובים לזה, במדריך הכשרות של בד"ץ העדה"ח כ' 1,680, והגרי"מ שטרן כ' 1,660, ובהגדש"פ "מיר" כ' 1,670), אבל יש להחמיר להפריש בלא ברכה כבר משיעור של למעלה מ1,200 ק"ג, ולשיטת החזו"א החיוב בברכה הוא 2,250 ק"ג.

יש שנהגו להפריש בברכה רק באזור שנים וחצי קילו (בשם הבא"ח הובא 2,490 ויש שמועה בדעת החזו"א שהיום זה בערך 2,500, ועי' בספר הבית בכשרותו להגרי"א דינר מה שהביא התייחסות הגרח"ק והגרנ"ק לשמועה זו).

יש לשים לב שמכיון ויש הרבה שיעורים בזה (וחלק גם לא הבאתי כאן) רצוי לעשות שאלת חכם איזה שיעורים יש להחשיב מעיקר הדין, כי אחרת יכול לגרום להרבה מאוד ספקות (למשל שהיה השיעור קטן והפריש חלה, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו והפריש שוב, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו, וכן הלאה).

כהשלמת הדברים אפשר לציין כי למרות שהשיעור במקורו נאמר בשיעור נפח במשנה ובגמ', אבל היום מקובל למדוד זאת לפי משקל לאחר מדידות שנעשו בהזדמנויות שונות על ידי אישים שונים שבאו למדוד את המשקל בהשוואה לנפח כדי להקל על מדידת הקמח לפי שיטות המדידה המצויות כיום, וכנ"ל כעין זה המדידות המצויות לגבי מצה של ליל הסדר.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

On the contrary, there are two advantages in this, the first that he does the kosher mitzvah for the mitzvah that is imposed on him which is the first mitzvah in the 13th century, and by doing tzedekah and inquiries he is certainly the kosher mitzvah, and the second thing that in this you should pay attention to be more careful in the matter of sanctity as in Sefer Hassidim. And there are...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

On the contrary, there are two advantages in this, the first that he does the kosher mitzvah for the mitzvah that is imposed on him which is the first mitzvah in the 13th century, and by doing tzedekah and inquiries he is certainly the kosher mitzvah, and the second thing that in this you should pay attention to be more careful in the matter of sanctity as in Sefer Hassidim.

And there is an additional benefit in this that in the days after ovulation one must be careful that the tube does not spoil, etc. and this matter has already been brought up in the arbitrators and the caution in this is consumed by the size of the matter.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

מכתב למרן שליט"א (ח"ב ב)  {מוצש"ק מטו"מ ע"ג לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה"ג שליט"א. אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.} א) בתוספתא כלאים פ"ה ה"ד ובירוש' פ"ח ה"ב איסי בן יהודה אומ' אסור לרכב על הפרדה מק"ו, ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

מכתב למרן שליט"א (ח"ב ב)

 {מוצש"ק מטו"מ ע"ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה"ג שליט"א.
אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.
}

א) בתוספתא כלאים פ"ה ה"ד ובירוש' פ"ח ה"ב איסי בן יהודה אומ' אסור לרכב על הפרדה מק"ו, נתקשיתי מסו"ס ישעי' ס"ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב"ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט"א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ"ש בירו' כלאים פ"ח ה"ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור"ל דכך י"ל עפמ"ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.
 {.
}

ב) בב"ק נ"א א' כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ"פ בש"ע חו"מ תכ"ז ד' היתה רה"ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש"ל ספ"ק ט"ו ב' שלא יגדל אדם כלב רע וכו' ובהר"מ פי"א מהל' רוצח ה"ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י' טפחים, וא"כ ברה"ר גבוה ת"ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט"א: התורה מיעטה.
}

ג) דעת רש"י פסחים ס"ג סע"ב והר"ח (ישועות מלכו פ"א מק"פ) והיראים (הוב"ד בלקו"ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ' פ"ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו"ל לאו שאין בו מעשה כמש"ש התוס', ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ"א ב' והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב"ע וכ"מ שהק' התורי"ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר"מ בסה"מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט"א: התורה ריבתה.
}

ד) בב"י או"ח סי' תקנ"א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט"ב עצמו מן הדין וכ"ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו' עכ"ל.
ויל"ע דהרי לדעת התוס' ביבמות מ"ג א' דאסור מו"מ קודם ט"ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א"כ מבואר דיתכן שמו"מ חמיר ממלאכה, והב"י הרי מיירי לכו"ע, ואולי מניעת מו"מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט"א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ"ל דמפרש שמניעת מו"מ לגמרי היא חומרא בעלמא.
 {.
}

ה) ברש"י ב"ק צ' א' 'צרם' - משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ"ל, נתקשיתי דלקמן צ"ה א' איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא"ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט"א: בא ע"י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב' הפירושים ברש"י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.
 {.
}

ו) בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג (דף מ"ג א') איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר"מ (פי"ב מהל' רוצח ושמיה"נ ה"ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ"א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל"ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ"ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט"א אם רו"ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט"א: מצוה אין מזיקה.
}

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח"ק שליט"א מ"ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה' אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי"ט שחל בשבת ע"י ע"ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי"ט שחל בשבת ע"י עירוב תבשילין (שו"ע או"ח סי' תקכ"ז סי"ט ומ"ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי"ט (עיין שש"כ פכ"ח הערה קצ"ט, בשם הגרשז"א, ושם פמ"ד הערה ל"ו, וע"ע במ"ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ' וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר"ד הופשטטר בביאור דברי הגמ' פסחים דף קח ע"ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.
אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.
אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.
לענ"ד אין כאן קושי' בביאור דברי הגמ', דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי"ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.
ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו'.

וברשב"ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.
הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ"ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר"י [אם לא דס"ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ"ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר' בנימין הופנר לפרש"י בספ"ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א"כ מ"ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה"ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש"י בטעם ד' כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג"ר יעקב יצחק זילברשטין מ"ט בפסחים צ"ט ב' פרש"י דד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה, ואילו שם ק"ח א' פי' שהם כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו'.

הנה הגר"ח מולאז'ין הביא שא"א להקשות מסתירות ברש"י שכך דרכו כשהיו ב' פירושים הזכיר בכל מקום פי' אחד.
ובפרט דכאן הם ב' דעות ברז"ל, עי' ירושלמי פ"י דפסחים וב"ר פר' פ"ח אות ה', ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג"א נזדמנה לו לרש"י או שהי"ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד' כוסות לג' כוסות ע"פ הבבלי חולין צ"ב א' וסוטה ט' א'], אבל מ"מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא"ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז"ל, וגם אם היה מביא רק דעה א' לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב' דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק' ר' משה שרגא שגיא ע"ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו' [בשעת יציא"מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי' תוס' קידושין כ"ט א'], ואולי אתיא כותייהו, ועוי"ל דשמא קודם מ"ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ"ש כעי"ז לדון בזה לעיל ר"פ תזריע.

בביאור מ"ש הביה"ל שלא מצינו ענין אכילת ב' כזתים בגמ'

ז) כתב השו"ע סימן תעה ס"א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז"ל, כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.
אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע עכ"ל.

והקשה הג"ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ"ט רצה המ"ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב' כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב' כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ"ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי"ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית - זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי"ז.
וא"כ ה"ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

א) מה שהקשה ע"ד הר"מ בהל' תפילה וקרה"ת שכתב ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו, ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד, והקשה כ"ת מה ענין דורשין להל' קריה"ת. תשובה יעויין במסכת סופרים פרק יב ה"ו וז"ל, ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

א) מה שהקשה ע"ד הר"מ בהל' תפילה וקרה"ת שכתב ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו, ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד, והקשה כ"ת מה ענין דורשין להל' קריה"ת.

תשובה יעויין במסכת סופרים פרק יב ה"ו וז"ל, ואם היה בשבת מתורגמן או דורש, מפטירין בנביא או שלשה פסוקים או חמשה או שבעה, ואינו חושש לעשרים ואחד פסוקים ע"כ.
וע"ע מה שכתבתי בהקדמתי לפסיקתא דרב כהנא לבאר הלכה זו, ומ"מ מה שמבואר בדברים הללו שהיה מנהגם להעמיד דורש בקריה"ת, ואפשר להוסיף דבעצם זהו כל מטרת קריאה"ת ללמד הוראה לישראל, כדמשמע ברש"י במס' מגילה בתרי דוכתי.

ב) מה שהקשה להדעות שבכל מצוות של רשות מברך על, ובחובה מברך לעשות [כמו להדליק, לישב בסוכה], ולהכי מברך על ביעור חמץ כיון שאם אין לו חמץ פטור מלבער (מאירי פסחים ז' ב' בשם גדולי הדורות), א"כ מ"ט בנ"ח מברך להדליק כיון שאם אין בית פטור כמ"ש בתוס' סוכה מ"ו א'.

תשובה יתכן שדעות הללו סוברין דאי"ז פטור אלא אונס, או דג"ז לא, עיין טעמא דקרא הל' חנוכה ומש"ש בשם הגרי"ש אלישיב, עוד יתכן דס"ל כהדעות בראשונים שמי שאין לו בית צריך לראות הנרות, ואם אין לו נרות שאחר הדליק צריך הוא להדליק (עיין שבט הלוי ח"ח סי' קנ"ט), וממילא אי"ז פטור גמור כבחמץ שאם אין חמץ אין לו כלל חיוב, אלא רק מחיוב ההדלקה נפטר, כשיכול לראות נרות של אחרים, אבל כשא"א לראות חוזר חיוב ההדלקה, וא"כ גם אם יוכל להפטר מחיוב ההדלקה, מ"מ אינו פטור מפרסומי ניסא, הלכך גם כשמדליק אמרינן שההדלקה היא צורת הפרסומי ניסא דרמיא עליה כעת בחיוב שא"א להפטר, דגם אם יוכל להפטר מן ההדלקה שהיא צורת הפרסומי ניסא המוטלת עליו כעת, מ"מ אינו נפטר מן הפרסומי ניסא עצמה לעולם.

ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא הוזכרו בסימני הסדר [שהם מיסוד הראשונים] עוד עניני ליל הסדר, כמו ד' כוסות, הסיבה ואכילת חרוסת.

תשובה לא נזכרו דברים הנעשים יחד עם דבר אחר עמהם, וזהו על מנת שלא לכפול דברים, וג"כ מגיד הוא גדר של אומר הגדה על הכוס, אבל מאידך מוציא מצה הם ב' דברים, דכ"א הוא דין נפרד כמבואר בפוסקים.

ד) מה שהקשה כת"ר ע"ד התוס' סוכה ל"ח א' ד"ה מי, שכתבו ומסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה, דהרי קידוש ובהמ"ז אינם מדין זה, והו"ל לתקן רק ב' כוסות א' לקידוש וא' להלל.

תשובה התקנה של ד' כוסות הוא משום ד' לשונות של גאולה כמבואר בירוש' פ"י דפסחים ומאסמכתות דקראי, אלא שלא תיקנו כן קודם שמעיקרא היה טעם לתקן כוס, ואח"ז כבר תיקנו כ"ז.
והתוס' רק רצו לומר דהנשים מחייבי בכוסות מכיון שעיקר הכוסות נתקנו מחמת הנס.
וכן בפסחים דף קיז ע"ב איתא, אמר ליה רב חנן לרבא, שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס, אמר ליה ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו לכבוד הג"ר יצחק סורוצקין שליט"א ר"מ דטלז {מה שהקשה כ"ת ע"ד השו"ת בשמים ראש סי' קע"ג, בהא דסיפור יציא"מ דרבנן למ"ד מצה דרבנן בפסחים קט"ז ב', היינו משום דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחין ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו

לכבוד הג"ר יצחק סורוצקין שליט"א ר"מ דטלז

{מה שהקשה כ"ת ע"ד השו"ת בשמים ראש סי' קע"ג, בהא דסיפור יציא"מ דרבנן למ"ד מצה דרבנן בפסחים קט"ז ב', היינו משום דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך, וא"ש מ"ט במצות זכירת יציא"מ של שאר ימות השנה חייב לכו"ע גם בזה"ז.
והקשה כת"ר דא"כ לכו"ע כיון דתליא גם במרור יהא פטור, דמרור לכו"ע דרבנן בזה"ז.
}

Answer

הנה באמת השו"ת בשמים ראש זייפנא הוא, והיום יודעים זאת, ויש כיום הרבה תשובות בכ"י מהרא"ש ומעוד ראשונים ולא נמצאה שום תשובה בכת"י המופיעה שם בספר, והגם שהיו גדולי עולם שהביאו משם אי"ז מכשיר הספר והיה משכיל ואכמ"ל, וכן שמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז דכהיום הספר בודאי מזויף.
מ"מ עיקר קושייתך יש לתרץ, דהדין בזה שבין המצה ובין המרור כ"א הוא חיוב בפ"ע שיכול לחייב, ואי"ז תנאי שצריך שכל התנאים יתקיימו, אלא כ"א הוא סיבת חיוב כמ"ש בפ' ראה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וקאי בין הפסח בין אמצה כדפרש"י ורא"ם שם, דכ"א בפ"ע הוא היכר ליציא"מ ומחייב הסיפור בזה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen