לכאורה מאחר שהחמץ אינו ראוי לאכילת כלב ואפי' חמץ נוקשה אינו, א"כ מה הצד לאסור בזה, ובפשטות הוא רק מצד הידורים שנהגו בפסח יותר מן הדין כעין מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין מנהג החזו"א במכירת החמץ שבבליעות הכלים, כמו שביארוהו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לכאורה מאחר שהחמץ אינו ראוי לאכילת כלב ואפי' חמץ נוקשה אינו, א"כ מה הצד לאסור בזה, ובפשטות הוא רק מצד הידורים שנהגו בפסח יותר מן הדין כעין מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין מנהג החזו"א במכירת החמץ שבבליעות הכלים, כמו שביארוהו תלמידיו וכמו שאמר גם הגרשז"א, ולכן גם לענין חומרי ניקוי חשש לזה.

ואם נימא שהקפידא היתה רק בחומרי ניקוי הנקנים בפסח אולי חשש שנהנים מהנאה מתערובת חמץ שנפסל לכלב לאחר זמן איסורו שבזה אסור בהנאה אפי' אם נקנה מגוי לאחר זמן איסורו (כדעת המשנ"ב סי' תמב סקמ"ד וחזו"א או"ח סי' קטז סקי"א דלא כבית אפרים או"ח סו"ס קלה וחי' חת"ס הל' פסח סק"ג וסק"ח שהקילו בזה), וכ"ש שאם קונה מישראל באופן שנוצר התערובת לאחר זמנו שאפי' חיוב ביעור יש בו כמ"ש במשנ"ב סי' תמב סק"ט וכ"ש שאסור ליהנות ממנו, (ובשל גוי יש רק איסור הנאה ואין חוב ביעור כמשנ"ת הטעם בחזו"א שם).

והנה לפי מה שהובא בספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ח אות טו) החילוק שהובא שם בין אם מנקה בחומרים אלו את ביתו לפני פסח או בפסח, ולפי הנ"ל החילוק הוא אם קנה את החומר לפני פסח או בפסח ולא נראה שזה החילוק, אלא טעם ההיתר באופן שניקה בהם את ביתו לפני פסח הוא טעם אחר, כמ"ש בסי' תמב סקט"ו לענין חמץ שנדבק בניירות לפני פסח וכמשנ"ת בחזו"א סי' טז סקי"ד שהוא כבר נעשה חלק מהנייר כחמץ שייחדוהו לישיבה וטח בטיט כמ"ש בשו"ע שם ס"ט, ויל"ע בזה.

או יש לומר דאפי' מיירי באופן שכבר אי אפשר ליהנות מהחמץ בדרך אכילה אבל עומד לריח (כגון חומר ניקוי שיש בו ריח אם מעט ואם הרבה) ויתכן שחשש לריח הבא מחמת החמץ, ואולי יש בזה בעי' של אחשיבה לחמץ להנאת ריח, ובזה נכנסים לנידון האחרונים האם שייך אחשביה בחמץ לענין עישון חמץ, יעוי' בבית מאיר סי' תסז ס"ח ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמב ומור וקציעה ס"ס תמב וחוט שני עמ' צז, ויש לציין דהיא חומרא על חומרא, דאפי' בסיכה אין מוסכם לכל הפוסקים שאומרים אחשביה, וכ"ש בעישון שאינו מוסכם, וגם יש לדון אלו שהחמירו בעישון אם עשן שנכנס לגופו הוא יותר חמור מריח ולא עיינתי בזה כעת.

ועי' בחוט שני שם שכ' לגבי סיגריות שגם אם אין אחשביה אבל יש הנאה מחמץ ויל"ע המציאות מה המצב הסיגריות דלכאורה גם שם נפסל מאכילת כלב.

ובתמצית ההלכות לידידי הגר"ד קולדצקי (סי' תמב סעי' קכב אות ג') הביא טעם החומרא בזה משום שיש סוברים שהיתר החמץ שנפסל מאכילת כלב הוא רק אם נפסל לאכילת כלב מחמת עצמו ולא אם נפסל מחמת תערובת דברים אחרים עכ"ד, ושיטה זו היא שי' החוות דעת יו"ד סי' קכ.

ויעוי' בשיעורי קנה בושם על הל' פסח שהביא שם סברא שיש חומרי ניקוי שבמגע במים החומרים מתפרקים עי"ש מש"כ בזה, וכעי"ז הובא בשם גדולי ההוראה בגלאט תשס"ח עמ' 187, ויתכן שכוונתם להגריש"א גופיה, והוא דומה קצת לנידון הפוסקים על ג'לטין ממקורות לא כשרים שנפסלו מאכילת כלב וחזרו והוכשרו, ובתשובות של הרב נבנצל ראיתי שהכחיש לגמרי המקום לחוש לחשש מעין זה, וכנראה שהוא דבר שתלוי בבירור המציאות בכל מוצר לגופו, האם יש תופעה כזו במקרה נגיש ורגיל שהחלקים יתפרקו שוב באופן שיחזור חלק מן החמץ להיות ראוי לאכילה, או לא, ואני איני בקיא במציאות בזה, ובקובץ גלאט תש"ס עמ' 40 הפנו למאמר של כימאי בשם ד"ר אליהו ליכט שהאריך בנושא הבעיות של חומרי ניקוי בפסח ואין המאמר תחת ידי.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

טוב לסיים את הסעודה לפני חשיכה ויותר טוב גם לברך לפני חשיכה. אם אינו יכול לברך לפני חשיכה כגון שצריך להמתין לזימון, לפחות יסיים את הסעודה לפני חשיכה ויזכיר בבהמ"ז של שבת בלבד. מקורות: הנה זה ברור שטוב יותר לסיים ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

טוב לסיים את הסעודה לפני חשיכה ויותר טוב גם לברך לפני חשיכה.

אם אינו יכול לברך לפני חשיכה כגון שצריך להמתין לזימון, לפחות יסיים את הסעודה לפני חשיכה ויזכיר בבהמ"ז של שבת בלבד.

Sources:
הנה זה ברור שטוב יותר לסיים ולברך לפני מוצ"ש, שכן במקרה שיסיים ויברך רק במוצ"ש ייכנס בזה לכמה מחלוקות, דראשית כל הוא אף אם לא אכל במוצ"ש כלל הוא מחלוקת הראשונים אם אזלי' בתר זמן האכילה או הברכה, ואף שהשו"ע בסי' קפח לגבי מוצ"ש הכריע דאזלינן בתר זמן הברכה, מ"מ לענין ליל שבת בסי' רעא הכריע להיפך, וא"כ אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, ולכן בסי' תרצה דמיירי לענין הזכרת על הניסים לא הכריע להדיא, היינו משום ששם ההזכרה גופא אינה חיוב כמבואר בשבת כד, וכמו שרמז המשנ"ב בסי' קפח שם, ממילא מאחר שהוא רשות אינו ברור שהוא טוב להחמיר בזה, או שאין מקום להטיל עליו ולחייבו מספק, הלכך שם לא הכריע, ומבואר מכ"ז דלפי שי' השו"ע הוא ספק, וגם הרמ"א שנקט אפי' בסי' רעא ובסי' תרצה דאזלי' בכל מקום בתר תחילת הסעודה, מ"מ נקט שם בסי' תרצה כן מחמת המנהג, ואינו ברור שכך נוקט להלכה מעיקר הדין (ויעוי' להלן מה שאכתוב בדעת המשנ"ב בזה), ויר"ש יוצא ידי שניהם כדאמרי' בערבי פסחים כעין זה, וממילא בודאי שהוא דבר טוב לסיים קודם מוצ"ש.

ובניד"ד יש כאן בעיה נוספת, מכיון שבאופן שאכל עוד כזית בלילה של ר"ח שחל במוצ"ש הרי נכנס כאן למחלוקת הרבה אחרונים הב"ח והמג"א והט"ז האם יברך של שבת או של מוצ"ש או של שניהם, ממילא בניד"ד בודאי שהנהגה טובה אם נזהר שלא להאריך בסעודה.

אולם באופן שבודאי לא יוכל לברך בשבת אלא במוצ"ש, ומסתפק אם במצב הזה יהיה טוב לסיים הסעודה בשבת או במוצ"ש, הנה אם אוכל רק בשבת ולא במוצ"ש עדיין יהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, אבל אם אוכל גם במוצ"ש אינו ברור שיהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל שכן המשנ"ב נקט בדעת המג"א שבאופן זה יברך של ר"ח בלבד גם לדידן שלולי אכילתו במוצ"ש היה מזכיר של שבת, ואם כן לכאורה יש מקום לומר דבזה לכל הראשונים אומר רק של ראש חודש.

וכך נקט הגר"י אברמוביץ בתשובה דלפי דעת המג"א שהובאה במשנ"ב סי' קפח יהיה הדין באופן כזה שיהיה עדיף לאכול כזית במוצ"ש ולברך של ר"ח בלבד כיון דלפי שי' הגר"י אברמוביץ בזה לכל הראשונים מזכיר רק של ראש חודש וא"כ עדיף לו שיאכל כדי שייצא מידי פלוגתא.

(ונפל שם בתשובה ט"ס בד"ה ולפ"ז, וצ"ל שם 'וגם להמרדכי' במקום 'וגם להרא"ש').

אולם אחר העיון בלשונו של המשנ"ב יש מקום לפרש בדבריו (היינו בדבריו בביאור דברי המג"א) שלא נקט שבזה דעת כל הראשונים להכריע להזכיר רק של ר"ח, אלא שבנידון זה סמך בעיקר על הרא"ש הסובר דלעולם ההזכרה היא כמו בשעת הברכה, ושצירף לזה שגם לשיטת מהר"ם וראשוני אשכנז בניד"ד ברכה זו אינה כתיקונה ועושה בזה דבר שאינו טוב במה שמזכיר ב' אזכרות ולכך עדיפא לן לנהוג כהרא"ש בזה, ולכך הזכיר שכיון שהוא שעת הדחק מוטב שידחה וכו' משום שהזכרת ר"ח היא חיוב לכו"ע, ומה שהזכיר שהזכרת ר"ח היא לכו"ע מבואר שמצרף בזה דעת הרא"ש, ומה שנקט שהוא שעת הדחק ניחא, דר"ל שבשעת הדחק יש לסמוך על רא"ש כדי שלא לקיים המצוה רק בדיעבד לכו"ע, דלכתחילה להרא"ש עדיפא לן מבדיעבד לכו"ע, כיון דבלאו הכי אפי' אם יאמר שניהם מקיים הברכה רק בדיעבד למהר"ם וראשוני אשכנז, ובלאו הכי יצא ידי חובה בלי הזכרת שבת בסעודה שלישית להכרעת המשנ"ב לעיל, לכך לכתחילה דהרא"ש עדיף מבדיעבד לכו"ע, וכמבואר.

נמצא דעכ"פ לבני אשכנז דקי"ל לעיקר לדינא כדעת ראשוני אשכנז החולקים על הרא"ש (והם הגמ"י בשם מהר"ם ומרדכי ומהרי"ל בשם המנהג פשוט) אינו ברור שעדיף לאכול עוד כזית במוצ"ש ולהגיע להכרעה מסופקת ולוותר על הזכרת שבת שאפשר שהיא חיוב ג"כ לפי מהר"ם וראשוני אשכנז, מה שאין כן אם לא היה אוכל עוד במוצ"ש בזה ברור שיש הכרעה של מנהג וכל ראשוני אשכנז (ובכללם מהר"ם דהוא רביה דהרא"ש וגם אפשר דאילו הוה ידע הרא"ש דעת מהר"ם הוה הדר ביה) דאזלי' בתר התחלת סעודה וק"ל.

(ולפ"ז יתבאר עוד למה לגבי חנוכה ופורים שחלו במוצ"ש נקט המשנ"ב לומר רק של שבת, כיון דבנידון זה גם אם יאמר רק של שבת יצא יד"ח לכתחילה מעיקר הדין גם אם יזכיר רק של שבת, כיון שהזכרת חנוכה ופורים הוא רשות מעיקר הדין וכדלעיל, אבל אם נפרש שבמוצ"ש שחל אז ר"ח ואכל כזית ההגדרה היא שזמן ברכה ואכילה דוחה את זמן אכילה בלבד כמ"ש הגרי"א, א"כ גם בזה ידחה כיון דלגבי גדרת הברכה יש כאן ב' סיבות להחשיבה כמוצ"ש ורק סיבה אחת להזכירה כשבת.

ומיהו אי משום הא זה אינו ראיה כלל, דיש לומר בפשיטות, דרק הזכרת חובה יש לו לדחות הזכרת חובה, אבל הזכרת חובה במקום הזכרת רשות כמאן דליתא כלל דמי).

וז"ל המג"א, ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מתזי כסתרי אהדדי מידי דהוי למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי, וצריך לומר דיזכיר של ראש תדש ולא של שבת, דהא כמה גדולים סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא, ואם אכל בלילה לכולי עלמא מזכיר גם של עכשיו כדאיתא בהדיא בתוספתא שם, לכן יזכיר של ראש חדש וכו' עכ"ל.

ומבואר מדבריו שצירף דעת אותם הגדולים דהיינו הרא"ש שמזכיר רק של שבת, ועוד מבואר מדבריו שהביא ראיה מהתוספתא שאם אכל בלילה אפי' למהר"ם וראשוני אשכנז (דהיינו לדידן) מזכיר גם של עכשיו, ומביא ראיה מהתוספתא שבזה מזכיר של עכשיו, א"כ המהר"ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא"ש מסכימים שמזכיר של עכשיו, ולא נקט בדבריו דבזה החולקים על הרא"ש מודים לו, אלא נקט שהחולקים על הרא"ש מסכימים שכאן מזכיר גם של עכשיו, וגם שינה מלשונו שכתב על שי' הרא"ש דלדידיה אזלי' לעולם בתר השתא, אבל לגבי ביאור דעת ראשוני אשכנז החולקים (דהיינו לדידן) באכל גם ביום וגם במוצ"ש לא הזכיר דאזלי' בתר השתא, אלא דלכו"ע מזכיר של עכשיו.

והמילה העיקרית בדברי המג"א שמבואר בה כמו שפירשתי בכוונתו הוא מילת "גם" דמדנקט גם של עכשיו מבואר דמעיקר הדין היה צריך להזכיר (היינו לדידן דנקטי' כמהר"ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא"ש) גם של שבת וגם של עכשיו, רק דנקטינן בזה באופן אחר מאחר שיש כאן דוחק כלשון המשנ"ב.

היוצא מזה דאפי' לפ"ד המג"א עיקר דעת מהר"ם וראשוני אשכנז הוא שיש לומר ב' האזכרות במוצ"ש כשאכל גם בשבת וגם אכל בר"ח שחל במוצ"ש, וממילא מה שיאכל אחר כך במוצ"ש אינו מוציא עצמו מספק אלא מכניס עצמו לספק גדול יותר שבזה יצטרך לנהוג דלא כהשיטה שנפסקה עיקרית להלכה לבני אשכנז, וזה מחמת ההכרח שהרי בכל מה שלא יעשה לא יעשה לכתחילה.

ויש לציין דגם במשנ"ב כבר מוכח דלפ"ד מהר"ם וראשוני אשכנז הדין הוא גם בניד"ד (שחל ר"ח במוצ"ש ואכל עוד כזית במוצ"ש) שיזכיר של שבת, דהרי ז"ל המשנ"ב "דהרי יש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת" עכ"ל, ומה שהביא אחר כך בסוגריים דכאן שהוא שעת הדחק מוטב וכו', לא היה מביא בסוגריים אם בא להוציא ולהפקיע ממה שכתב בסתמא מחוץ לסוגריים, שכן סוגריים באים לפרש ולא לסתור, ומה שמבואר בסתימת דבריו מחוץ לסוגריים דהמחלוקת היא גם בני"ד אם יזכיר של שבת או לא, ורק בא לומר בסוגריים דמחמת שעת הדחק [היינו שהוא דבר שאינו טוב להזכיר ב' הזכרות בפ"א וא"כ גם אם הלכה כהמהר"ם וראשוני אשכנז מ"מ אינו עושה עכשיו דבר טוב], יעשה כדעת הרא"ש.

ויעוי' בלבושי שרד סקכ"ז על המג"א שפירש את דבריו שהוא ספק לדעת החולקם על הרא"ש מה יעשה, וז"ל, פירוש דהזכרת שבת הוא ספק פלוגתא והזכרת ראש חדש הוא ודאי, כיון שאכל בלילה, ומשום הכי כיון דשניהם אי אפשר להזכיר, אין ספק מוציא מידי ודאיוכו' אף דקיימא לן דלא כשל"ה אלא אזלינן בחר תחלת הסעודה מכל מקום בהאי גוונא של ראש חדש לבד משום ספק וודאי כאמור דעכ"פ יש ראיה מהשל"ה דשניהם אין להזכיר ומזכיר היותר חיובית וק"ל עכ"ל.

ועיקר דבריו בתחילת ובראש דבריו הוא שיש ספק בדעת מהר"ם וראשוני אשכנז, ואח"כ דן בדעת השל"ה שהוא כדעת הרא"ש שעכ"פ מבואר בדבריו שלא להזכיר תרווייהו, ומשם ילפי' לדידן שלא להזכיר שתיהם, ולא נתברר בכוונתו האם אחר הראי' מהשל"ה הוא כבר פשיטותא שלא להזכיר, מאחר והוא דבר שאינו טוב כמשנ"ת, או שהוא עדיין ספק רק שיש לצרף כאן שבשל"ה מבואר שאינו טוב להזכיר שתיהם לענין שמחמת זה יש להעדיף לנהוג כהרא"ש לענין זה, וגם מה שנקט "ספק פלוגתא" יש לברר אם כוונתו דאינו ברור אם הספק הוא לענין מהר"ם וראשוני אשכנז אם סוברים להזכיר כאן שבת או לא, או דילמא דמה שנקט ספק פלוגתא ר"ל שיש כאן ספק מחמת הפלוגתא, וממילא יש לפשוט מהשל"ה שיש בעיה להזכיר שתיהם, עכ"פ מה שמבואר בדבריו שאינו ברור שדעת מהר"ם וראשוני אשכנז שאין צריך להזכיר של שבת, (או שהם ודאי סוברים שצריך להזכיר של שבת לפי הצד שספק ר"ל פלוגתא), וגם אחר הראי' מהרא"ש הזכיר בלשונו שיש כאן ספק אלא שאין לעושת דבר כזה להזכיר ב' הזכרות.

וגם מדבריו מבואר כנ"ל שאם יבוא ויאכל אחר שהחשיך במצב כזה (שחל ר"ח במוצאי שבת) אינו יוצא מידי ספק כלל.

נמצא דאדרבה יותר טוב שלא לאכול כזית ואז יהיה ודאי עושה לכתחילה לפי הכרעת הרמ"א כדעת מהר"ם וראשוני אשכנז, משא"כ אם יאכל כזית וייכנס לכמה ספקות ושאלות ושלא לכתחילה לכו"ע (דאם יזכיר שתיהם אינו עושה כדין כמ"ש המג"א ע"פ השל"ה ואם יזכיר אחת מהן מפסיד בזה הזכרה אחת שמחוייב בה לשי' מהר"ם וראשוני אשכנז).

[ומ"מ בין אם הלבושי שרד סובר [בביאור דברי המג"א] שיש ספק בדעת המהר"ם וראשוני אשכנז ובין אם סובר שהוא ודאי בדעתם, אבל המשנ"ב [בביאור דברי המג"א] אינו סובר שיש ספק בדעתם כמשנ"ת].

ואפי' לפי הבנת הגרי"א במג"א עדיין יש לטעון ולומר שאינו עושה הלכתחילה אם יחזור ויאכל כזית ויפקיע עצמו מהזכרת שבת דהרי לשי' מהר"ם חל עליו חוב הזכרת שבת כמ"ש במשנ"ב והוא מפקיע עצמו מחיוב זה על ידי שמחייב עצמו בהזכרה חדשה בברכהמ"ז.

ובלאו הכי גם אם נאמר בדעת המג"א כמו שביאר בדבריו הגרי"א מ"מ לדידן כיון שיש מחלוקת באחרונים בזה דיש דעות שאפי' אכל בר"ח מזכיר רק של שבת או של שניהם, וגם המשנ"ב הביא חלק מהדעות בזה, א"כ בודאי שעדיף לבני אשכנז שלא לאכול עוד במוצ"ש ולברך רק של שבת שהיא הכרעה ברורה לבני אשכנז מלאכול עוד במוצ"ש ולברך רק של ר"ח שהוא דבר שנחלקו בו הרבה אחרונים.

וכן ראיתי כעת שכן הובא בקצש"ע (סי' מד סי"ז) ובשם הגרשז"א (שש"כ פנ"ז סי"ג) והגריש"א (וזאת הברכה פט"ו) שלכתחילה שלא לאכול לאחר שהחשיך כדי שלא להכנס לספק, [ועכ"פ לא כזית כדי אכילת פרס (ראה שש"כ שם הערה מו)], וכן הוא בשו"ת הרי בשמים ח"ב י"ב להימנע מלאכול פת בלילה בס"ג, ויעוי' גם ברכת הבית שי"ז סל"ז, ומבואר מדבריהם [לפי מה שראיתי בשמם] שיש להקפיד שלא לאכול אחר שקיעה"ח ולא להעדיף לאכול, והם מהטעמים שנתבארו.

ובפסקי חת"ס עמ' נה הובא שהקפיד לברך קודם צה"כ, והוא כמו שנתבאר שבזה עושה כראוי לכו"ע וגם לשיטת הרא"ש, אבל אם רק מקפיד שלא לאכול לאחר שהחשיך ואינו מקפיד שלא לברך אחר שהחשיך מקיים רק דעת מהר"ם וראשוני אשכנז.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

מסתבר שכן, דה"ה למעשר כספים מבואר בנו"כ השו"ע דמחילת חוב מועיל לצדקה ומעשר כספים, וקמחא דפסחא אינו חמור ממעשר כספים, אע"פ שהוא יותר חיוב מצד שקבלוהו עלייהו הקהל, אבל מצד גדרי החיוב מן התורה אינו יותר חיוב מצדקה ומעשר כספים ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

מסתבר שכן, דה"ה למעשר כספים מבואר בנו"כ השו"ע דמחילת חוב מועיל לצדקה ומעשר כספים, וקמחא דפסחא אינו חמור ממעשר כספים, אע"פ שהוא יותר חיוב מצד שקבלוהו עלייהו הקהל, אבל מצד גדרי החיוב מן התורה אינו יותר חיוב מצדקה ומעשר כספים ולא נאמרו בו דיני קניינים מיוחדים כמו שנאמר בקידושין וכיו"ב.

והנה יש לשים לב לעוד ב' אבחנות כאן, אבחנה אחת, שבעיקרון קמחא דפסחא הוא מעות לקנות חיטין ומחילת חוב אינו מעות לקנות חיטין, אמנם כהיום שקבלוהו עלייהו יש מקום לומר דהוא כעין חוב שאפשר לשלמו גם במחילת חוב, ובפרט דהרי סו"ס העני יקנה מצות, וא"כ מאי נפק"מ אם יקנה ממעות שיקבל ויחזיר החוב לחא רמכן ממעות שלו או שיקנה המצות ממעות שלו והחוב יחזיר מכח המחילה שמקבל עכשיו, דסו"ס הרי אינו קונה מעות החיטין בלבד ממה שמקבל בקמחא דפסחא והוא מועיל מענין הרווחה, דאין מחוייב להתנות עם העני שיקנה רק ממעות שלו שנותן לו מקמחא דפסחא ואף אם יודע שהעני יקנה במעות הקמחא דפסחא דבר אחר לצרכו שפיר דמי.

והנידון השני דבמקום שיש תקנה שיתנו הקמחא דפסחא דוקא להקופה של הקהל ממילא לא יוכל לעשות על ידי מחילת החוב, אלא אם כן יקבל רשות מהגבאי של קופת הקהל, אבל בד"כ בזמנינו בא"י אין תקנה התקיפה באופן כזה לניד"ד שלא יוכל מחמת זה לעשות הקמחא דפסחא על ידי מחילה כנ"ל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

הנה יש כאן ב' חלקים בשאלה, א' האם שייך לקיים מתנות לאביונים ע"י צ'ק, ב' האם שייך לתת מתנות לאביונים באופן כזה, דהיינו שנותן סתם מתנות לאביונים לפני פורים ומעוניין שהאביון לא יזכה בו אלא בפורים, האם בכה"ג חשיב שנתן ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

הנה יש כאן ב' חלקים בשאלה, א' האם שייך לקיים מתנות לאביונים ע"י צ'ק, ב' האם שייך לתת מתנות לאביונים באופן כזה, דהיינו שנותן סתם מתנות לאביונים לפני פורים ומעוניין שהאביון לא יזכה בו אלא בפורים, האם בכה"ג חשיב שנתן לו בפורים או לא.
ובכונת שאלתך נראה, דהנה יש לדון כאן מצד ענין הצ'ק, האם צ'ק דחוי שנותן קודם פורים באופן שזמן הגביה יחול בפורים, האם בכה"ג נחשב שמתחילה זמן הנתינה בפורים, ובאמת כמו"כ ניתן לשאול לאידך גיסא, הנותן צ'ק דחוי ביום הפורים כשזמן הגביה לא יחול עד לאחר פורים, האם בכה"ג נחשב כנותן מתנה מכיון שיש עכ"פ לצ'ק זה ערך ממוני, או לא, כיון דלא הו"ל אלא כמקבל ע"ע שיתן מתנה, מכיון שכעת אין למקבל אפשרות לע"ע כיצד להשתמש בצ'ק זה.

ואשיב על ראשון ראשון, הנה נידון זה של נתינת צ'ק לצורך מתנות לאביונים כבר דנו בזה פוסקי זמנינו, וביארו דעתם גם בענין צ'ק דחוי, ואביא כאן בזה תמצית דבריהם, דעת הגרש"ז אויערבך בהליכות שלמה פורים פי"ט סכ"ג ודבר הלכה אות ל"ו, שיוצאין בזה, וכ"ז אפילו אם לא הגיע זמן פרעונו, או הגיע זמן פרעונו והבנק סגור, כל שיוכל לקבל תמורתו מחבירו או שכינו או לקנות תמורתו בחנות, וכ"ד הגרי"ש אלישיב (הליכות והנהגות פורים) הגר"ש ואזנר והגר"ח קניבסקי (הוב"ד בס' ישמח ישראל עמ' קמ"ג, קמ"ה, ק"נ).
מאידך דעת הגר"נ קרליץ (שם עמ' קנ"ד, וכן בס' איגרת הפורים פ"ד הערה י') שאין יוצאים יד"ח מתנות לאביונים בנתינת צ'ק גם אם התאריך שלו הוא בו ביום, כיון שאינו נחשב לממון אלא לשטר חוב, אא"כ יש לו אפשרות להוציא את תמורתו בו ביום מהבנק.
והנה מצאנו רוב הפוסקים ס"ל שיוצאים יד"ח בנתינת צ'ק גם בצ'ק דחוי.
[ובענין הנותן צ'ק דחוי לגבאי צדקה והגבאי נותן לעני מזומן, עיין שם ובישמח ישראל עמ' קל"ז ועמ' קמ"ו].

והשתא נבוא לענינינו, לענין נתינת צ'ק קודם פורים, שרוצה לצאת יד"ח ע"י שיבוא זמנו בפורים, ובכך להחשיבו כנותן מתנה בפורים, אכן לפי הדברים הנ"ל מבואר דעכ"פ לרוב הפוסקים שויות הממון היא כבר משעת כתיבת הצ'ק וא"כ יתכן שלא הועיל מה שביום פורים יוכל לגבותו מן הבנק.
אכן אם רוצה לתת הצ'ק קודם פורים ע"מ שיזכה בו העני בפורים, ומכוין שלא לזכותו לעני עד פורים, וכן העני מתכוין לזכות בו בפורים, וה"ה כל מתנה שנותן באופן כזה קודם פורים בפקדון ע"מ שיזכה בו העני בפורים, דעת הגרי"ש אלישיב (הוב"ד בישמח ישראל עמ' קל"ו) שאפשר לכתחילה לעשות כן, אכן דעת הגר"ש ואזנר (שם עמ' קמ"ג) שבשביל שלמות המצוה ראוי שהנתינה לעני תהיה ביום הפורים, וכן דעת הגר"ח קניבסקי (שם עמ' קמ"ה) שלכתחילה ראוי לתת ביום הפורים.
ויעויין בערוה"ש ס"ב וכה"ח סקט"ו שכתבו כבר שמותר ליתן לשליח קודם פורים והשליח יתן לעני בפורים, ועיין תורת המועדים (על השונה הלכות סקט"ו אות א'), ויתכן שבכה"ג שנותן לשליח יש מעלה יותר מאם נותן ליד העני בתורת פקדון קודם פורים, דבנותן לעני קודם פורים לא גרם לו שמחה כ"כ בפורים כמו אם יקבל העני מיד השליח בפורים, דבזה ודאי כל השמחה באה לו בפורים, ומ"מ יתכן שיש כאן חסרון אחר מצד מצוה בו יותר מבשלוחו, אכן הרבה פוסקים ס"ל שלא בכל המצות נאמר כלל זה, ועיין בהערות הגרי"ש אלישיב ר"פ האיש מקדש, וכן הג"ר אשר ויס האריך בזה.

היוצא מכ"ז, דבעצם נתינת צ'ק ואפילו צ'ק דחוי דעת רוה"פ שיוצא בזה יד"ח, ולענין נתינה קודם פורים יוכל לצאת יד"ח באופן של פיקדון לעני קודם או באופן של שליח, אך כדי לצאת המצוה בשלמות עדיף לתת ביום, אכן אם מדובר בעני זקוק מאוד או במצב רגיש, יתכן שעדיף לתת לו אף שאין מרויח חומרא זו, ובעצם יוכל לתת ג"כ את עיקר המתנות לאביונים לעני בעירו ואת מה שמוסיף יתן לעני הזה הרחוק בכה"ג, אך בעצם ישנם עוד אופנים לתת לעני רחוק מתנל"א בפורים.

הוספה לאחר שאלה חוזרת מהשואל

ראשית כל ראיתי שנותן לעניי עירו ולא לעניי עיר אחרת, ובודאי זה עדיף שכן מבואר בפוסקים שיש לתת דוקא לעניי אותה העיר (עיין כה"ח תרצ"ד סקט"ו ובס' כתבוני לדורות עמ' רמ"ו).

ולעיקר הענין מה יעשה בפועל, שקשה עליו ליתן לאותם האביונים ביום פורים עצמו, הנה בשאלתו הזכיר שמדובר באברכים, ואם מדובר בת"ח העמלים בתורה, באופן שהם אביונים ג"כ, ובפרט שאחד מהם טפולו מרובה, יתכן מאוד שבכה"ג עדיפה הידור זה מהידור לתת המתנות בנתינה שתהיה ביום פורים ממש, עיין בדברי הגריש"א (כתבוני לדורות עמ' רכ"ב) שכתב, הסיוע ללמודי תורה הוא הראשון במעלות הצדקה, וצריך לע"בראש סולם העדיפויות של מי שמבקש לעשות צדקה בממונו עכ"ל, ועעו"ש ובעמ' רכ"א, מאידך גיסא ענין זה של נתינת המתנות קודם פורים הוא כבר נידון בפוסקים, ויעויין בביה"ל תרצ"ד ד"ה לשני שכתב בשם המ"א בשם בעל המאור ולא יתן להם קודם פורים דלמא אכלי להו קודם פורים, א"כ משמע שאין חסרון אחר בזה ובאופן שנותן ע"י שנותן מעיקרא על מנת שיזכו בזה רק ביום פורים כמ"ש במכתב הקודם, בכה"ג משמע דיהא מותר לכתחילה וכדעת הגריש"א הנ"ל שהבאתי במכתב הקודם, כך הפשטות בכל הני פוסקים (ועיין באר היטב, מיהו עיין בערוה"ש ס"ב), ואמנם אם אכן רוצה לתת לכתחילה גם את הדעות האחרות יראה לתת ב' פרוטות לב' אביונים או לגבאי הצדקה ביום פורים עצמו, וכך יצא גם בהידור זה (כדעת הריטב"א המובא במ"ב ר"ס תרצ"ד דסגי מעיקר הדין בפרוטה, וכ"ד הגרח"ק גם בזמנינו, ישמח ישראל עמ' קמ"ד), וטוב להדר גם כהדעות שבזמנינו לא יוצא יד"ח בפרוטה ולתת מתנה של 5 שקלים עמ"ש להלן עוד בשם בעל השה"ל בענין זה.
לכל עני ביום הפורים עצמו באופן רגיל כנ"ל, ומלבד זאת את המתנה הגדולה יתן לעניים באופן שיאמר שיזכו בזה רק בפורים.

אכן ניתן לעשות באופן נוסף, שישאיר את המעות אצלו ויזכה בפורים מלכתחילה ע"י אחר את המעות, כדיני זיכוי התקפים בדיני חו"מ, והמעות ישארו אצלו, אך מיד בהקדם האפשרי ישלח להם את זה כדי שלא יעבור על בל תאחר, וצריך עכ"פ להודיע להם ביום פורים שזיכה להם מעות ע"י אחר, ובכה"ג ג"כ יוצא יד"ח מתנות לאביונים (ס' ישמח ישראל עמ' קל"ו ועמ' קמ"א בשם הגריש"א, עמ' קנ"ג בשם הגרנ"ק, עמ' קמ"ה בשם הגרח"ק), אכן גם באופן כזה יתכן שטוב לתת מלבד זאת 5 שקלים לכל עני ביום פורים עצמו באופן שיבוא לעניים מיד.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

קיימים בשוק בשירותי פרסום מודעות בכלים דיגיטלים, אשר דרך מודעות הללו מתוודעים לקוחות לשירותים מוצעים. ויש לדון האם מותר להשתמש בשירותי פרסום אלו בחול המועד, כאשר הכונה היא רק שלא להחמיץ לקוחות פוטנציאליים המתוודעים למוכר בחול המועד, אך בפועל לבצע את ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

קיימים בשוק בשירותי פרסום מודעות בכלים דיגיטלים, אשר דרך מודעות הללו מתוודעים לקוחות לשירותים מוצעים.

ויש לדון האם מותר להשתמש בשירותי פרסום אלו בחול המועד, כאשר הכונה היא רק שלא להחמיץ לקוחות פוטנציאליים המתוודעים למוכר בחול המועד, אך בפועל לבצע את המכר רק לאחר המועד.

ובמודעות הללו אין כתיבה בחוה"מ ולא הדפסה, וכן אין צריך לעשות מעשה סחורה בחוה"מ עם הלקוחות, רק הסחורה של רכישת השירות מהחברה המספקת את המודעות, שיכולה להתבצע גם מראש קודם המועד, וכן עצם פסיקת הסחורה שיש מול הלקוחות.

ויש לדון כאן מכמה אנפי, ראשית כל כיצד להגדיר הפסד זה, האם להחשיבו כדבר האבד של מניעת רווח שבזה נכנס לנידון דהרמ"א בסי' תקלט ס"א, שנראה שעיקר דעת הרמ"א לדינא להקל בזה.

והנה מצד הסחורה שיש כלפי החברה שמספקת את השירות, לכאורה אין להחמיר, משום דהו"ל קניה ומכירה, דהרמ"א גופיה מקיל גם בזה, כמבואר במשנ"ב שם סק"ו.

אמנם ברמ"א שם הגביל היתר זה בג' תנאים, תנאי הא' שהוא מניעת רווח מרובה, (משום דבל"ז אין לסמוך על דעות המתירים בזה כיון דאפשר להחמיר), והתנאי הב' שיוציא ממעות הללו שמרוויח במועד, כדי שיהיה מה לצרף שיחשב לצורך המועד.
והתנאי הג' שיעשה בצינעא.

ולגבי התנאי הא' יש לומר דבאמת קיימינן באופן שיש מניעת רווח מרובה, דבלא זה לכאורה אין היתר בדבר, כיון שעכ"פ רוכש כאן שירות פרסום מהחברה המספקת את השירות, אבל עדיין יש לדון כשרכש את השירות לפני חוה"מ האם מותר להמשיך לקיים את השירות בחוה"מ.

כמו כן יש לדון מצד הצינעא שבזה, דהרי גם למה שמיקל הרמ"א יש לעשות בצינעא דוקא, וגדרי צינעא הזכירו הפוסקים בסימן הנ"ל, אבל יש לדון בגדרי צינעא לפי המציאויות המתחדשות, מה הדין במודעה מודפסת תלויה ברחוב, האם דינה כצינעא או כפרהסיא, ולכאורה דינה כצינעא, כיון דאפי' בחנות אם פותח אחת ונועל אחת לרה"ר שרי ואין דינה כפרהסיא, וא"כ למה שפרסום מודעה שאינה אלא מראה מקום יחשב חמור מדלת פתוחה לרה"ר, ואולי מ"מ התם גבי חנות שנועל אחת יש עכ"פ היכר שנועל אחת, משא"כ שבסתמא אין היכר.

ואולי גם בענייננו אם יכתוב השירות ינתן לאחר המועד או כה"ג באופן שיש היכר חשיב צינעא ג"כ.

ויש לדון עוד מצד הא דמציאה שיש אינה נחשבת דבר האבד ואסור למיטרח בה, אבל זה אינו, דדין מציאה שאסורה היא משום שאין חיי נפש תלויין בה, וכאן לענייננו שהנידון במי שמפרסם שירותיו וזוהי עבודתו ופרנסתו שרי, עי' במשנ"ב שם סקכ"ד.

והיה מקום לדון עוד מצד ההיתר דדבר האבד כאן דמניעת רווח, כיון שיכול לאחר המועד לפרסם שוב, א"כ אין כאן דבר האבד, אבל האמת דמצד זה אין כאן חסרון בדבר האבד, כיון דאחר המועד יהיו לו לקוחות אחרים, ואילו הלקוחות שיש במועד עכשיו הוא יכול להחמיץ ולהפסיד, וכמ"ש הרמ"א שם בס"ה בשם הכלבו, ותגר שקונה מזה ומוכר לזה וחוזר וקונה ומוכר, מותר, דהוי דבר האבד ע"כ, וכתב המשנ"ב, דאם ימכור היום יחזור ויקנה מחדש וימכור ביום השני ואם ימנע מלקנות ולמכור היום יפסיד בודאי הריוח ועיין במ"א שהעלה דאעפ"כ אינו מותר למכור רק בביתו ולא לישב בחנות בפרסום עכ"ל המשנ"ב.

אולם עדיין אינו ברור, דא"כ מ"ט לא התירו בשאר תגרים בכולהו סוגיין דמו"ק למכור כדרכן בחוה"מ, וכבר נהוג עלמא לסגור כל החנויות שאין סחורתן לצורך המועד ממש, ואף דלכאורה שייך היתר זה ברוב ככל התגרים, שאם לא ימכרו בכל יום יפחתו להם מלקוחותיהם, וא"כ מה דין המיוחד הנזכר כאן להתר  משאר אופנים, וא"כ לכאורה שייך רק ביום השוק הנידון שם בתחילת הסעיף בשו"ע, וא"כ לענייננו לא שייך, דיום השוק הוא דבר מיוחד שאם מפסידו לא יהיה אח"כ משא"כ לקוחות יש כל הזמן.

ומצד שני גם אם לגבי למכור בחוה"מ יהיה אסור, אבל שמא לקבוע ולפסוק מכר בחוה"מ אין בו איסור כלל, וא"כ באופן שניהל ענייני הפרסום קודם המועד ומעוניין עכשיו רק לסכם עם לקוחות אולי יהיה מותר, אולם עי' במשנ"ב סקי"ג לענין זקיפה במלוה דגם זה הותר רק באופן של דבר האבד, ומ"מ יש לומר דזקיפה במלוה חמיר מסתם פסיקת מכר, כיון דבעצם הפסיקה במלוה נעשה חוב, ונעשה פרקמטיא ע"י עצם מה שמסכמים ופוסקים ביניהם הדבר, אבל כשמסכמים על מכירה שתיעשה בעתיד אפשר דלא חשיב פרקמטיא כלל ויל"ע.

ויש כאן עוד נידון של מניעת רווח אם נחשב דבר האבד או לא, עי' במשנ"ב תקלט סקי"ח, ובביאור הלכה תקלג ג ד"ה מותר, ויש כאן עוד נידון של מלאכה בלא טורח אם התירו לצורך סחורה, עי' ביאור הלכה תקלט ד"ה אינו, ועי' בחזו"א או"ח סי' קלה ד"ה רא"ש שהתיר כל מלאכה לצורך סחורה שאין בה מלאכה.

ותמצית הדברים שההנהגה לדינא אינה פשוטה כלל ויש לדון בכל אופן לגופו בכמה נידונים המבוארים כאן.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

The law is clear in many rulings that such sanctifications are performed in the same way that the father has loyalty in the Bd instead of witnesses, he does not have the power to serve as witnesses of existence. b), and I have ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

The law is clear in many rulings that such sanctifications are not valid, even though the father has loyalty to God instead of witnesses, he does not have the power to serve as witnesses of existence.

And first of all I will bring the words of the Garia, a member of Shabiar Ha'anin and Zal (Beit Na'eman, Hader Yad Ot B), and I have a reference point in Ha Dki'l Damkdash Ba'a, there is no fear in the sanctification of Efi', both of them admit and we wrote above the reason because this in his words is a debt To the latter, the sanctification did not apply at all, since the sanctification did not apply, so did DKIL Dov be faithful to his daughter to say that she sanctified either on behalf of his wife to sanctify her, or because the Torah gave him loyalty as a mash in P Haomer (page SD 11) a) How would the sanctification of a father be useful to his little daughter without any witnesses at all, and it would have been settled according to the Rashba's MS. Ger and Giyorat Mai Ika to Mimar Deshem does not belong to the prohibition of kinship, and ty' Shem dela phalug dachion d'main kadoshiin is a duty and not a pleasure without witnesses, therefore this also does not belong to a duty gach gach gach not gaha mahani The Torah did not divide by this, and the A.S. also in Kdoshi Her father, according to the Torah, did not have a father, but what she could do when she was older, Dafi' in her own sanctification is not fun without witnesses, even in her father's sanctification, yes Akal, and it is explained that this made it clear to her that there is no party that sanctifies a father to his daughter without witnesses to the existence of the sanctification.

And the law is explained already in Mordechai (Yavmot Remez Noah) and Zal, and not my blood to Ha Damari', the chapter that says I sanctified my daughter, etc. There is nothing, and even both admit Akal, Aish in all his words, and I do not enter into the judgment of one witness in the opinion of the most recent judges, but it is explained that Dekidoshi had a little daughter who was not in front of witnesses, with whom he had sex.

And Zal Rama (Baa'ah 17 36 66), in the name of Peski Mahara'i (1874 69) just as the father can consecrate it himself, so can he consecrate it through his emissary, or by himself , that he should say to her, Go out and receive your sanctification.
And the Rama wrote there, and it is necessary to say so to her in front of witnesses, since the messenger of Kabbalah needs witnesses, as explained above in C. 35, section 3 of the Akal, and I.S. B.N. that he did not appoint the apostles in front of witnesses of existence, since there is a side that the appointment of the apostles is from an Arab state, according to the reserves.
And it is explained in the words of the arbitrators that this is the case that is judged only in the matter of the witnesses of the mission, whether they have the right to be witnesses of sanctification in person or not, but the witnesses of the sanctification in person must be there and without these witnesses there is no sanctification.

And Shu'a Aha (C. 16:33) 1. Bezhal, a father who said that he sanctified his daughter, and after that she sanctified another and said that the first martyrs were in the invalidity of testimony from Dauriyta and it is nothing, faithful.
And in the Hajj there he added and LN precisely while speaking faithfully, and as will be explained next to section 25.
ECL.
And it is explained by DMM if we accept his words that the Rishon Kiddushi were in front of invalid witnesses, there is no doubt that the Kiddushi did not take place, although according to this side Len does not care to say that this is how he consecrated his daughter, since there were no legally valid witnesses in front of him.

And Ish in the 2nd and in the 2nd that this is a law in person, it is possible that it is a datlia in the philogta darvuta of the Rashba and the Ran whether it is faithful to say that he was among the invalids of testimony or not, but it is clear that if we accept his words that the sanctification was in front of the invalids of testimony this is explained by the words of all the There Dalit Bho Mishshab Hanach Kiddoshin Efi' that the Father admits that the Kiddoshin were because they were not before a legal witness.

In the Great Knesset [Aha 3. of the Hagat letter 21] wrote and Zal, who sanctifies the little one whose sanctity money for her father and the witnesses were impermissible for him and not for the daughter, there is no fear for his sanctified ones even for the consumption of a divorce.
The late Rabbi Aderbi Z'l Siman RLA, Rashdam Ha Ha Siman 33.
And the Rabbi HA CG added that since the father had already died at the time of receiving the testimony, there is no beit mihush in these sanctifications.
The compiler said, and it is clear that the temple is the greatest among the witnesses who are close to the father and far away from the consecrating woman whose saints are holy, but what I am satisfied with is the father who sanctifies his daughter is small and the witnesses are kosher for the father and invalid for the daughter. Kosher for her father and sanctified money for her father, there is no sanctity here, or at least no sanctity.
And he knows that from this law I discussed a written document that was signed by witnesses close to the father and distant to the illegitimate daughter, since the woman died without viable seed, it is repeated partly because of the Tolitula regulation or because of the custom or because of the condition.
And like Lakshoi, even if they are close to the father's relatives who are worthy of his heir and distant from him and the daughter, they will be disqualified for the reason that if she dies without a building, and the father is already dead, they are the heirs.
But the spring there in the late Rashdam will show that even if they are close to the Father, however, she is kosher in the Great Knesset.

And it is clear from all the condemned that witnesses are needed, and at the end of his words he discusses about witnesses who are close to the father and from this it is clear from my opinion that the father is actually the recipient of the sanctification, and I. also in the Mashardam there.
And it is explained in the second chapter that witnesses exist, and if the father comes and says that there were sanctifications, but that they were not in front of witnesses, this is a falsification according to all parties, Dalit Bho Mishsha.

 

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה כ"ז טבת עש"ק וארא ע"ו פ"ק קרית ספר יע"א} א) ממה שכתב כת"ר להקשות מ"ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ"י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב"ה, אלא אמר לו עשה לך ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה כ"ז טבת עש"ק וארא ע"ו
פ"ק קרית ספר יע"א}

א) ממה שכתב כת"ר להקשות מ"ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ"י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב"ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו'.

Answer לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א' נתקבלה ותפילה א' לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א' מתקבלת ותפילה א' אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז"ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא"כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.
ואדרבה איתא בחז"ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג' שבועות למר ולמר כדאית להו, וא"כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר 'מחר'].

עוד י"ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז"ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע"פ שעתיד לחזור בו, משא"כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ"ל אמרו חז"ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו' בספ"ג דר"ה, ועי' הנוסח מזה במכילתא פ' בשלח.

עוי"ל דמצינו שתפילת עכו"ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע"ש, משא"כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב"ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י"ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב"ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ"ד סולובייציק שליט"א ר"מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז' כ"ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח"כ ויחפרו כל מצרים ל"א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ"ע די"ל שכל מצרים חפרו רק אח"כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.
ומ"מ צ"ע דזה הוה א"ש רק למ"ד שמצאו מים בשמות רבה ט' י"א, אבל לאידך מ"ד שלא מצאו מים לא.

Answer ראשית כל משמעות הכתוב ש'כל מצרים' לא חפרו עד אח"כ.

ועל השאלה הב' י"ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.
בת"י ודע"ז שם למסקנא תי' שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ"כ בפי' ה"ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי' שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור"י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א' וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ"ד זה לההו"א הנ"ל.

ג) משה"ק הג"ר גבריאל יוסף לוי [ר"מ דבאר התורה] מ"ט נצרכו ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב"ר ר"פ וארא [וכ"ה בירוש' פ"י דפסחים], ומ"ט נתחלקו לד' ענינים.

Answer הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל"ה ס"ק ט"ו, וכלי יקר ר"פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע"ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ"י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר"ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר"ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ"ל המאירי.

וז"ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי' י"ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א' בד' כוסות והם כנגד ד' גאולו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד' עניני' גדולי' של גאולה שלכל א' לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית' הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי' נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית' לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע"כ.

ובפי' התפארת ישראל על המשניות רפ"י דפסחים כתב, ד' לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ"ל שמרמזים לד' חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך "הגוף" והצלתי כנגד "ממונם" שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד"ו שנים וגאלתי תחת "כבודם" שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח "הרוחני" שהשיגו כשלקחם הקב"ה לו לעם ונתן להם התה"ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע"כ.

וז"ל המשך חכמה בר"פ וארא (שמות ו' ו'), והוצאתי ד' לשונות של גאולה "והוצאתי" הוא כמו שדרשו על "להוציא גוי מקרב גוי" כעוברה מתוך אשה וזה "הוצאה" כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות "והצלתי" שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב "כל הבן הילוד וכו'" זה כמציל מן הרוצח "וגאלתי" שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים "ולקחתי אתכם לי לעם" וכו' פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה' עליהם למלך ודו"ק ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו "החודש הזה לכם" יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך "קדושים תהיו" לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות "והתקדשתם והיתם קדושים" ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן "והוצאתי" שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים "והצלתי" יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה 'שלא גילו מסתורין שבהם' וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות 'שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה' ואינו מקנא לחברו "וגאלתי" הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין 'זילא ליה שכיחא ליה' וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו "ועבד לית ליה חייס" והן "לא שינו שמותיהן" דזכרו יחס אבותיהם 'ראובן שמעון נחתין וסלקין' וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות "ולקחתי אתכם לי לעם" זה 'שלא שינו את לשונם' שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב "כי פי המדבר אליכם" שהיה מקוה להעתיד ואמר "פקד יפקוד" בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח "מן המצר וכו" וזה מכוון הד' כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו"ק עכ"ל, וע"ש עוד.

וז"ל התורה תמימה (ר"פ וארא הערה ה'), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה "לשונות" אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד' ענינים שונים בד' מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב"ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב"ה ע"ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו' וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד' כוסות של הודאה ודו"ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב ע"כ.

ד) מה שהקשה ע"ד רש"י בשמות (ז' א') שנביא הוא מל' ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ"כ בדרשות הר"ן דרוש ה', והקשה מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת ה"ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

Answer ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב"ם ס"ל כרש"י והר"ן, דשמא להרמב"ם נביא הוא שורש חדש בלה"ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה"ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש"י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס"ל כשא"ר וגם שאר הראשונים מודו להר"מ { והנה הגרח"ק שליט"א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב"ם מברכות ל' ב' לא נביא אתה וכו', וכנראה כונתו למש"ש ל"א ב' לא אדון אתה בדבר ולא רוה"ק וכו', וצ"ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה"ק, ומנ"ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.
}
, מ"מ לק"מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב"ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א' מדברי הגמ' כתובות ס"ב ב' זו אשתו וזו זונתו, אע"ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ"מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא"ע טען על רש"י בזה, והרא"ם השיב עליו וז"ל, גם מה שטען עוד "מה טעם 'השב אשת האיש כי נביא הוא' בראשית כ ז אם פירושו דברן" אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה' אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה' אל העם תמיד ויהיה טעם "השב אשת האיש כי נביא הוא" כי הוא דבק עם ה' להיותו מדבר דברי ה' תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות" עכ"ל, וע"ע בגו"א שם.
והנה לפי דברינו [שג"כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ"ט ל"ק על פרש"י בזה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה } עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק {פה קרית ספר יע"א} ע"ד מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה }

עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק

{פה קרית ספר יע"א}

ע"ד מה שהקשה כת"ר מדברי רש"י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.
דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ"ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי"ט { א"ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד"א זוטא אינן מן התד"א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא"ז המקורי קצר מן התדא"ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר"א, וכן הרמח"ל במס"י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר"א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר' משה הדרשן, פרשת תולדות עמ' 104, העתיק מאמר זה תני ר' אליעזר כשהיו וכו', היינו שזהו מפרקי דר"א.
}
וז"ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה"ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ"ה ל"א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה"ז [ונטל] יעקב העוה"ב [בחלקו], עכ"ל.

והקשה כת"ר, חדא מ"ט פרש"י שהיו מריבין בנחלת ב' העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ"ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה"ז, ואם היה רק על עוה"ב א"כ מהו 'שני העולמות', וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה"ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע"כ דבריו.

Answer ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב' מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה"נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב' העולמות, ולאחמ"כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.
והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע"פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס' פענח רזא לא' מן הראשונים בעלי התוס' בפרשת וישלח, וז"ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ"כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב' עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה"ז ויעקב עוה"ב וכו' ע"כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה"ק אם יעקב דרש גם עוה"ז, התשובה לזה ברורה דאה"נ, דע"י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה"ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא"כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו', זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז"ל הרמב"ם הלכות תשובה פ"ט ה"א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ"ל הרמב"ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו', היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ"ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז"ל, וקבל יעקב ברכת עוה"ב כמ"ש בהע"ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי' ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח"כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי' העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו' היא במד' הגבוה שמלאכתו יהי' נעשת ע"י אחרים עכ"ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב' העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה"ב, ומה שייך מריבה בכ"ז, הנה המס"י הביא דברי התד"א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי"ש שהאריך לבאר ענין ב' הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה"ב וכל מה שנברא בעוה"ז הוא לצורך העוה"ב, או שהעיקר הוא העוה"ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה"ב.

ויש להביא בזה עוד מ"ש רז"ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז"ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר' אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר' יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ"ל.
וכתב רש"י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.
ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע"כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה"ב ועשו העוה"ז.

וז"ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.
והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.
כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה', ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.
על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז"ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.
כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.
והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.
ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז"ל רבים ונכבדים.
כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.
על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז"ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.
והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.
ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.
אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.
על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג - יד) כי גר יהיה זרעך כו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.
וזהו ואתן לעשו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ"ל הק'.

וראיתי כעת בפי' המהר"ל גור אריה על רש"י שם, וז"ל, מריבים בנחלת שני עולמות.
יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני - וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא - אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ"י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים - אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.
אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.
ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם - לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו"ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה - מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.
וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו - לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה - מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה - מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.
ודבר זה - מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה - (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.
שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות - אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.
הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.
ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה - עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.
ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ"ל המהר"ל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

מה שנסתפק אם מותר לדלג תור או לא, אביא בזאת מה ששמעתי מש"ב הג"ר שמעון כהן שליט"א ששמע מרבו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש בזה איסור, וכך היתה דעתו תמיד אף כשדעת חבירו מעיקרא לתפוס תור בשביל אחר. ואף במקום של ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

מה שנסתפק אם מותר לדלג תור או לא, אביא בזאת מה ששמעתי מש"ב הג"ר שמעון כהן שליט"א ששמע מרבו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש בזה איסור, וכך היתה דעתו תמיד אף כשדעת חבירו מעיקרא לתפוס תור בשביל אחר.
ואף במקום של רשעים שיש מראות שאינן טהורות וגם ביטול תורה לת"ח הממתין, גם בזה לא התיר, וכמדו' אף באופן שתפסו מקום לאדם פלוני לא התיר לו לבוא אל התור אשר תפסו עבורו, עד שהוא עצמו יבוא ויתפוס תור עבור עצמו, והוסיף החכם הנ"ל עוד שאף שאל לפניו הג"ר דוד מורגנשטרן שליט"א האם מותר בישיבה לשמור מנות לבחור המאחר לארוחה [כגון שמאריך בתורה ותפילה] ואסר, ויש לבאר זאת כדין תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, אמנם הוסיף החכם הנ"ל שכאשר שאלו לפניו בענין אדם הממתין בתור לעצמו, ורוצה אחר לסדר דרכו גם הסידורים שהוא צריך, כגון ראובן הממתין בתור לבנק שעה ורוצה שמעון שיסדר בתורו עבורו גם המסמכים שלו, בכה"ג היה הגרי"ש מתון יותר ושאל מה המנהג, ע"כ דברי הנ"ל, והביאור בזה הדין האחרון הוא שיש זכות לממתין בתור לעשות כל מה שיהא ברצונו לעשות, ואיישר בעיני החכם הנ"ל.

ויש מקום לברר עוד דברי הגרי"ש הללו, מצד מ"ש בקידושין דף ע ע"א, ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה עכ"ל, ומבואר דת"ח קודם בתור.

והראני עוד ידידי ר' יחיאל הלוי גולדמינץ נ"י לדברי המאירי סנהדרין ל"ב ב' וז"ל, יש דברים שאין מדת הדין שולטת בהם ואתה צריך לחזר בהם אחר מה שראוי יותר ולהכריע את האחד למה שאין מדת הדין מחייבתו דרך פשרא ומדה מעולה והוא שאמרו כתוב אחד אומר בצדק תשפוט עמיתך וכתוב אחד אומר צדק צדק תרדף כאן לדין כאן לפשרא כיצד שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו אם עברו שתיהן בבת אחת טובעות בזו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עולים במעלת בית חורון ופגעו זה את זה עברו שניהם בצד אחת נופלים בזה אחר זה עוברים כיצד נעשה טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה קרובה לעירה ורחוקה מעירה תדחה הקרובה מפני הרחוקה שתיהן קרובות או רחוקות שתיהן טעונות או אין טעונות הטל פשרא ביניהם ומעלות שכר זו לזו וכן כל כיוצא בה כל שאנו רואים שיכול לסבול העכוב ביותר ידחה מפני חברו וכן בריא מפני חולה וכל כיוצא בזה אף לענין הדין אמרו שאם היו לפני הדיין הרבה בעלי דינין מקדימין יתום לאלמנה ואלמנה לתלמיד חכם ותלמיד חכם לעם הארץ ואשה קודמת לאיש מפני שבשתה מרובה ואם הכל שוה מקדימין לקודם עכ"ל המאירי.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה הנוהג לרשום ביום חול את שעות האכלת התינוק, על מנת לדעת מתי להאכילו בפעם הבאה, האם מותר לסמן ע"י שעון מחוגים [ידני] בשבת מהי השעה האחרונה בה אכל התינוק? *** תשובה בע"ה ‏יום שני ט"ז אלול תשע"ו לכבוד&8230; שלום רב נראה דיש להתיר באופן זה. דהנה כתב ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

הנוהג לרשום ביום חול את שעות האכלת התינוק, על מנת לדעת מתי להאכילו בפעם הבאה, האם מותר לסמן ע"י שעון מחוגים [ידני] בשבת מהי השעה האחרונה בה אכל התינוק?

***

Answer

בע"ה

‏יום שני ט"ז אלול תשע"ו

לכבוד&8230;

שלום רב

נראה דיש להתיר באופן זה.
דהנה כתב בשו"ע או"ח סי' ש"ז סי"ב וז"ל, זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור), עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה סקמ"ז וז"ל, אסור לקרותו - בגמרא איתא שני טעמים אחד שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש וכן במיני מגדים ג"כ מתנחם לפעמים למעטם ועוד טעם שמא יבוא לקרות גם בשטרי הדיוטות וזה אסור כדלקמיה בסי"ג עכ"ל.

והנה אמנם טעם דשמא ימחוק לא שייך כאן, מכיון שמדובר במחוגים, אבל טעם דשמא יקרא בשטרי הדיוטות שייך כאן.

לפ"ז היה נראה לאסור לקרוא מדבר כזה בשבת שמסמן מתי אכלו התינוקות, ואולי היה מקום לומר שהתינוקות יש להם דין של חולה ולצרכם מותר, אבל יל"ע אם מותר זה לצורך חולה, דהרי לא כל שבות התירו לצורך חולה, אכן מה שמותר לצורך מצוה קי"ל דמותר גם צורך חולה, כמו דאשכחן גבי מדידה שכתב המ"ב דמדידה לצורך חולה מותרת כמו מדידה לצורך מצוה, אך יל"ע אם בכל השבותין בשבת משוים צורך חולה לצורך מצוה, והרי בענינינו מפורש שהותר לצורך מצוה כמו שכתב במשנה ברורה סימן שז סעיף יב סקמ"ז וז"ל, ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה יש מחמירים דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו מ"מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות אך כשהסעודה היא של מצוה יש להקל הקריאה להשמש דהוי בכלל חפצי שמים דשרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו וכ"ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבהמ"ד מתוך הכתב עכ"ל [ויעויין מש"כ בתשוה"נ ח"ג סי' צ"ו, דגם לדעת הפוסקים המתירים גזרה שמא יקא בשטרי הדיוטות לצורך מצוה מ"מ היינו דוקא באופון שאין חשש שמא ימחוק, ומ"מ בענינינו ג"כ אין חשש זה].

וגם אם נימא שאינו נצרך כ"כ, דבלאו הכי המציאות היא שרגילין להאכיל להתינוקות גם קודם שעבר הזמן הנקוב [כגון שלוש שעות], וגם אם ימתין מלהאכיל את התינוק מסתמא לא ימתין יותר מן הצורך, ולכן אינני יודע אם אפשר להחשיב זאת כצורך גדול, מ"מ צורך מצוה א"צ שיהיה צורך גדול.

ב) טעם נוסף יש לכאורה להתיר לפי מה שכתב עוד בשו"ע שם בהמשך דבריו, אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת, מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו עכ"ל.
וכתב במשנה ברורה סקמ"ט וז"ל, חקק בכותל - דמשום שמא ימחוק ליכא דחקיקה כיון שהיא שוקעת קשה להמחק ומשום שמא יקרא בשטרי הדיוטות נמי לא גזרינן דלא מיחלף בשטר [דאף דאם כתב בכותל גבוה אסור משום שמא יקרא התם מכתיבה לכתיבה מיחלף אבל הכא מחקיקת הכותל לא אתי לאחלופי בכתיבת השטר] אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מיחלף בשטרי הדיוטות עכ"ל.
ויש לעיין דהנה אמנם כאן הוא מיטלטל כמו טבלא ופנקס, ואמנם מצד זה דומה השעון הנ"ל לטבלא ופנקס, אבל מאידך גיסא הכא קילא מחקיקה, דאפילו אם בחקיקה החמרנו בטבלא ופנקס כיון דדמי קצת לכתיבה ואתא למחלף בשטרי הדיוטות, אבל מחוגים שאינו כתיבה כלל מנא לן לאסור.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שכג סק"כ וז"ל, וה"ה דאסור לכתוב בפתקאות מע"ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ"ל ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן עכ"ל, ומבואר דע"י גרעין או שאר דבר אין איסור, אף שיש לחלק בזה.

ג) כמו כן יש לעורר להתיר מטעם שלישי דהנה בשו"ע לא נזכר שאסור לעיין בשום מסמך הקשור לאוכלין בשבת גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אלא דוקא כגון זה שהוא באמת דומה לשטרי הדיוטות, שהרי זימן את האורחים ובאים לאכול אצלו והו"ל כעין חוב כלפיהם ורוצה לבדוק כמה הזמין וכו' על מנת לגמול לאורחיו, אבל בסתם דבר שמסמן לעצמו ורוצה לבדוק מנא לן לאסור, וראיתי שציינו שבס' שמירת שבת כהלכתה ח"א עמ' שס"ח כתב להתיר להשתמש בשבת בכרטיס כניסה כשאין כתוב בו סך הדמים, וע"ש מה שהביא כעי"ז בעמ' שפ"א בשם הגרש"ז אוירבך, ואמנם יעויין בספר איל משולש שטרי הדיוטות פ"ג הערה מ', ונראה מדבריו שם שמעיקר הדין יש איסור שטרי הדיוטות גם באופן שאי"ז אורחים הבאים לסעוד אצלו, אמנם שם מיירי ג"כ ברשימת אנשים עי"ש, ואולי גם לדעתו י"ל דרק ברשימת אנשים עכ"פ שייך חשש זה, אבל עי' שם הערה ל"ה, [ואולי עיקר חששו בהערה מ' הוא שמא ימחוק ולא מצד שמא יקרא, ושמא ימחוק כאן לא שייך, אך ממה שכתב שם סי"א קשה לומר כן, וצל"ע].

למעשה נראה להתיר משלשה טעמים.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen