כן.מקורות: ראה מה שהביא בהרחבה בספר הבית בכשרותו (להגרי"א דינר עמ' צד צה) בשם הגרנ"ק שכך נהג החזו"א לכתחילה ושכך מוכח בפוסקים שמותר לכתחילה להכניס שם עכ"פ לענין בית המרחץ (ראה מג"א סי' קסו סק"ג ובאר היטב סי' פד ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

Yes.

מקורות: ראה מה שהביא בהרחבה בספר הבית בכשרותו (להגרי"א דינר עמ' צד צה) בשם הגרנ"ק שכך נהג החזו"א לכתחילה ושכך מוכח בפוסקים שמותר לכתחילה להכניס שם עכ"פ לענין בית המרחץ (ראה מג"א סי' קסו סק"ג ובאר היטב סי' פד סק"ב ומשנ"ב סק"ז), ומה שהביא בשם הגרנ"ק שלא מצינו איסור זה בפוסקים מעיקר הדין, וציין שם להרבה ספרי שו"ת שהקילו בזה בדיעבד מיהא, מנח"י ח"ג סי' סג לב חיים למהר"ח פלאג'י ח"א סי' סו, אפרקסתא דעניא סי' קלג, ועי"ש עוד, ולא אכפול כל דבריו.

ומ"מ במקום שידוע שיש מנהג להחמיר בזה משום נקיות הו"ל לכל הפחות מנהג טוב שנהגו בו איסור שאין להקל בו, ועי' מקורות למנהג זה בשו"ת מנח"י שם ובספר הנ"ל.

לגבי גוף הנידון שיש רוח רעה בבהכ"ס יש לציין לדברי המשנ"ב בהל' נט"י של שחרית שהביא פלוגתא לגבי היוצא מבהכ"ס אם נטילתו משום רוח רעה או לא ונפק"מ אם ליטול ג"פ.

והסוברים שאין להכניס אוכל לבהכ"ס מסתמא מדמים ענין זה לרוח רעה, דהיינו כמו שמצינו שהישן צריך נטילה משום רוח רעה אין להכניס אוכלין תחת מיטתו משום רוח רעה (ולהגר"א גם בכל גופו אסור שיגע אוכלין עי' בפת"ש יו"ד סי' קטז, ולכו"ע בידיו אסור בשנתו או אחר שנתו עד שיטול ידיו עכ"פ בישן בלילה, ובישן ביום אמנם פסק השו"ע סי' ד שצריך נטילה מספק אבל עי' בבן איש חי דאפשר שאף שצריך ליטול מספק מ"מ לגבי נגיעה יתכן דשאני עי"ש), כך היוצא מבית הכסא שצריך נטילה משום רוח רעה אין להכניס אוכלין לבהכ"ס משום רוח רעה, כך נראה לבאר סברתם.

וממילא עיקר הסברא שייכת יותר להנוהגים ליטול ג"פ ביציאה מבהכ"ס שהוא משום רוח רעה כמ"ש במשנ"ב שם, ועי"ש בארצה"ח.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

בסנהדרין נז ע"א ובפ"ק דתמורה ד' ע"א מבואר שאיסור הוצאת ש"ש לבטלה בלא שבועה (וה"ה בלא ברכה לפי חלק מהפוסקים ואכמ"ל) הוא באזהרת עשה בלבד, דאת ה' אלהיך תירא, וכן הובא במנ"ח במצוות לא תשא בפ' יתרו. ואמנם הרמב"ם פי"א מהל' ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

בסנהדרין נז ע"א ובפ"ק דתמורה ד' ע"א מבואר שאיסור הוצאת ש"ש לבטלה בלא שבועה (וה"ה בלא ברכה לפי חלק מהפוסקים ואכמ"ל) הוא באזהרת עשה בלבד, דאת ה' אלהיך תירא, וכן הובא במנ"ח במצוות לא תשא בפ' יתרו.

ואמנם הרמב"ם פי"א מהל' שבועות הי"ב הזכיר פסוק אחר ליראה את השם הנכבד, והאחרונים כתבו בזה (עי' מה שציינו בספר המפתח) ולעד"נ דלא קשיא כ"כ דהרי הוצאת שם שמים לבטלה הוא ביטול מצוות ירא"ש ועובר על כל עשה שנזכר בו מצוות ירא"ש, והרמב"ם דרכו שאינו מדקדק בדרשות המקראות כמו שמצינו גבי ולקח ולקחה דפ"ק דיבמות ובעוד הרבה מקומות, וכך דרך הגמ' ג"כ שלא לדקדק בדרשות להביא המסקנא דהדרשא, כמ"ש התוס' בהרבה מקומות (הביאם הב"י בהליכות עולם) ורמב"ן ור"ן (הובא שם).

ולענ"ד יש להביא תוספת עוד לדברי הרמב"ם דבמתני' ר"פ חלק תנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב ואבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיות, והנה בגמ' על המשנה שם הביאו מקורות לאותם שנמנו שם במשנה שאין להם חלק לעוה"ב ולתרתי הנך לא הביאו, ונראה משום דסמכו בזה על מה שהובא קודם לכן קרא דכי דבר ה' בזה בדף צט, ומבואר מזה דדבר פשוט הוא שכל מקום שנזכר לכבד ה' ולירא ממנו ושלא לבזותו כולל דין זה שלא להוציא ש"ש לבטלה.

אולם החינוך במצוה הנ"ל כ' דבהוצאת ש"ש לבטלה עובר בלא תשא, והוא תמוה טובא לפי הגמ' הנ"ל, ובפרט דמבואר בגמ' שהמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא, ואפי' לשי' הרמב"ם (לפי מה שפירשוהו המג"א והרע"א דלא כהחזו"א) שעובר מדאורייתא אבל משמע דוקא ברכה לבטלה, וכמו שנתבאר טעם הדין באחרונים.

ועוד הקשו (יעוי' בהערות המגיה מהדורת מכון ירושלים על החינוך שם) דהרי בחינוך להלן מבואר כמ"ש בגמ' שם דבהוצאת ש"ש לבטלה יש אזהרת עשה, והובא בהג"ה שם בשם הערות הגרי"פ על הרס"ג שכ' שכך דרך הראשונים שכינו שבועת לבטלה בשם הוצאת ש"ש לבטלה אבל אין הכונה הוצאת ש"ש לחוד בלא שבועה דבזה אין לא תשא אלא אזהרת עשה בלבד.

 

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

לכאורה לא חל נידוי (גם כשהאדם חטא באותו חטא) דבסי' רלט הביא הרמ"א פלוגתא אם חל נידוי רק בלשון נדר או גם בלשון שבועה, אבל בלשון שלא חל לא נדר ולא שבועה לא, וזה מפורש בשו"ע לעיל שמי שאומר נדרתי ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לכאורה לא חל נידוי (גם כשהאדם חטא באותו חטא) דבסי' רלט הביא הרמ"א פלוגתא אם חל נידוי רק בלשון נדר או גם בלשון שבועה, אבל בלשון שלא חל לא נדר ולא שבועה לא, וזה מפורש בשו"ע לעיל שמי שאומר נדרתי כך וכך לא חלה עליו נדר שני על ידי זה וה"ה לא שבועה שניה, וגם באופנים שיחול שבועה שניה כגון בנשאל על הראשונה, וממילא בלשון זו לא יחול גם נידוי לכאורה.

ומ"מ לענין נזיפה דלא בעינן לזה לשון נידוי להדיא למאן דמצער רבנן אלא גילוי דעת, וגילוי דעת לחוד מועיל לחול נזיפה אבל נידוי גילוי דעת של קפידא על צער ת"ח בלא שם שמתא אינו מחיל, כמבואר בפ"ג דמו"ק, יעוי' ביו"ד סי' שלד.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יש לברר אם התקנה תוקנה כדין, ואם תוקנה כדין על דעת רוב הקהל או שלוחיהם א"א למיעוט הקהל לבטלו בלא הסכמת רוב הקהל, ובכל גוני אם אמרו בו לשון חרם צריכים לומר לשון התרה.מקורות:בשו"ע סי' רכח ס"נ בהג"ה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יש לברר אם התקנה תוקנה כדין, ואם תוקנה כדין על דעת רוב הקהל או שלוחיהם א"א למיעוט הקהל לבטלו בלא הסכמת רוב הקהל, ובכל גוני אם אמרו בו לשון חרם צריכים לומר לשון התרה.

Sources:
בשו"ע סי' רכח ס"נ בהג"ה מבואר בשם התה"ד ח"ב סי' רנב שקהל שקבלו חרם וא"א להם לעמוד בו א"צ לקיימו, וכ"ש כשאינו חרם, אולם מאידך גיסא איתא בסל"א ובסל"ד שאם קהל קבלו על עצמם חרם ורק מיעוט אין מסכימין המיעוט כמאן דליתא, אמנם כאן צריך לברר מטעם מי התקנה, דאם התקנה מטעם הציבור בעי' התרה אם היה חרם כמ"ש בשו"ע סי' רלח סכ"ה, ובלי התרה לא מועיל שום גילוי דעת כדמוכח בסי' רלח סט"ז, וע"ע סי' רכח סל"ה, ואם היה תקנה בלא חרם התקנה חלה ג"כ כמ"ש בסי' ריד ושם ס"ב, אבל אפשר דסגי בגילוי דעת או בעמידה למנין שאין רוצים עוד התקנה, ועי' בביצה ה ע"ב, ואפשר דשם מיירי בדבר שיש לו לכה"פ תוקף של תקנה דרבנן, אבל הסכמת הקהל גרידא אפשר דגם אם שינה הציבור המנהג בעצמו באופן שברור שהשתנה המנהג סגי בזה, (וע"ע מה שכתבתי בתשובה לענין גדר מנהג בלא ילבש), ויל"ע בזה.

אבל אם לא היה מטעם הציבור אלא מטעם הממונים מטעם הציבור עי' בסי' רכח סעי' לב ברמ"א לענין תקנת טובי העיר וז"ל ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל ע"כ, ומ"מ צריך שמינוי הטובי העיר יהיה ברצון הציבור ולא מחמת ההכרח וכמו שדנו הפוסקים לענין מינוי ע"י שר, והיה מקום לומר עוד דטובי הציבור צריכים לקבל רשות מן הציבור גם לתקן תקנות, אבל בסי' קנא באו"ח משמע שטובי העיר יש להם רשות לכל דבר לפי מה שנראה להם (מלבד מה שמוכחא מילתא שלא נתנו להם רשות לזה או דבר שלא נהגו בו לתת להם רשות, דבזה לא מסתבר שיש להם רשות).

ועוד משמע לכאורה שם באו"ח סי' קנא ובב"י שם שאם המתקן היה גדול מופלג שכולם באו על דעתו יש תוקף לתקנה כמו תקנת טובי העיר.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' ברמ"א סי' קצח ס"ו דשערות דבוקות על ידי שד אינם חוצצין, ובמקור הדברים במרדכי שבועות רמז תשנא בשם הראבי"ה סי' תתקצ כ' כמה טעמים בזה, ואחד מהטעמים שם הוא משום דהיינו רביתייהו שאינו עתיד להסירן, ומדמה לה לידות הכלים ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' ברמ"א סי' קצח ס"ו דשערות דבוקות על ידי שד אינם חוצצין, ובמקור הדברים במרדכי שבועות רמז תשנא בשם הראבי"ה סי' תתקצ כ' כמה טעמים בזה, ואחד מהטעמים שם הוא משום דהיינו רביתייהו שאינו עתיד להסירן, ומדמה לה לידות הכלים ברפ"י דמקוואות, וכן הובא בבהגר"א שם, ומהדמיון לידות הכלים משמע שכל דבר שודאי אינו עומד להסירו כלל לא הוי חציצה, וכן להדיא נקט בהגהת מהר"ש הכהן מו"ץ דוילנא במחה"ש שם שגם דבר שמחמת איסור אינו עומד להסירו אינו חוצץ, אלא שכ"כ מחמת טעם הלבוש סי' קצח ס"ו שהביא עוד טעם בזה מחמת דהו"ל מיעוטו שאינו מקפיד, רק שנקט שם מהר"ש שהוא רק אם לעולם יהיה אסור להסירו, ובניד"ד שכל נזיר אין לו היתר השתא מחד גיסא ומאידך גיסא יכול להישאל על נזירותו וכן כשיבנה בהמ"ק יהיה לו היתר יש לדון בזה, וע"ע בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קמז שכ' נפק"מ בין הטעמים שהובאו בפוסקים, ונקט שיש להקל רק במיעוטו שאינו מקפיד ובצורך רפואה ברורה, ועי"ש פרטי הדינים בזה, והובאו דבריו במחה"ש ובסדרי טהרה ובגליון מהר"ש אייגר סק"א ופת"ש סק"ה, ועוד הביא הפת"ש שם דברי החת"ס ח"ו סספ"ב דכל הנידון רק בקשירה על ידי סמים ותחבושת שאינם חוצצים אבל בקשירה בשעוה השעוה עצמה חוצצת, ולפ"ז אם יש כאן לכלוכים נוספים או חלקים נוספים בתוך קשרי השערות יש לדון בכל מקרה לגופו ואם הוא דבר שאין בו כרגע שום ממשות הוא ג"כ נידון וע"ע בהל' נט"י.

ומשום שנזירות אינו מצוי השתא לכך לא הארכתי בנידון זה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' בנזיר יד ע"א דמשמע שם בגמ' לפי פי' התוס' והרא"ש שאינו נזיר שמשון אם אמר הריני כשמשון בן מנוח אלא רק אם אמר אחד מהלשונות המסויימים הנזכרים בגמ' שם, כגון כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' בנזיר יד ע"א דמשמע שם בגמ' לפי פי' התוס' והרא"ש שאינו נזיר שמשון אם אמר הריני כשמשון בן מנוח אלא רק אם אמר אחד מהלשונות המסויימים הנזכרים בגמ' שם, כגון כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו, והרמב"ם פ"ג מהל' נזירות נראה שחולק עליהם, ועי' בשו"ת מהריט"ץ הישנות סי' קצד שהאריך בזה, ויש גדולים שחילקו בין אם הוסיף תיבת נזיר או שאמר רק הריני כשמשון וכו', עי' בכס"מ פ"ג מהל' נזירות הט"ו מש"כ בשם הרא"ם סי' נ ומהר"י בירב המובא שם בסי' נא ובלח"מ שם ובמהריט"ץ הנ"ל.

והנה לענין התשובה בניד"ד יש לחקור מהו החילוק בין כשמשון בן מנוח לבין בעל דלילה, דלגבי בן מנוח אמרי' בגמ' שם ואי תנא בן מנוח הו"א איכא דמתקרי הכי, אבל לגבי בעל דלילה לא אמרי' איכא דמתקרי הכי, ויש להבין מהו הטעם.

והיה מקום לומר שהטעם הוא משום שאין דרך לכנות אדם ע"ש אשתו אלא על שם אביו או אמו, ממילא כשאומר בעל דלילה בודאי מתכוון למי שנזכר בכתוב שהוא בעל דלילה, אבל עדיין יל"ע דגבי בן מנוח אמרי' הו"א איכא דמתקרי הכי, א"כ גם בבעל דלילה למה לא יוכל לטעון שיש לו אדם שהוא ג"כ בעל דלילה וייפטר מנזירות שמשון.

לכך יותר נכון לפרש דהחילוק בין בן מנוח לבעל דלילה הוא שבאמת אין מצוי אדם שאשתו נקראת דלילה, לכך בעל דלילה הוא סימן מובהק, ואם ימצא מי שאשתו דלילה אפשר דאה"נ אין זה סימן מובהק.

(או יתכן דכיון שאינו שם מצוי ממילא בודאי כוונתו לבעל דלילה הידוע ויל"ע בזה, ובכס"מ שם [במש"כ ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו'] משמע מתוך דבריו שגם אם יש בעל דלילה אחר אין זה משנה את הדין אלא אם כן הנודר עצמו אומר שהתכוון לזה, [ויש לציין דכ"ש לשי' ה"ר איליא שהובאה שם שבבעל דלילה אין מועיל אף שיפרש דבריו רק דיש להתיישב אם מפרש ג"כ באמר בעל דלילה לחוד, יעו"ש היטב בלשונו], ועי' במגילת ספר מש"כ על דברי הכס"מ בענין נוסחת הרמב"ם שהי' לפניו).

ויעוי' ברא"ש שם (בשטמ"ק וכן הובא בכס"מ שם, וכן היה פי' רא"ש על משנה זו למהריט"ץ הנ"ל וכן למלאכ"ש על המשנה פ"ק דנזיר מ"ב בשם הכס"מ, ובדפוסים המצויים חסר) שכתב ואמרי' דאפי' אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך, עד שיאמר אחד מאלו ג' סימנין מובהקין עמו, ובאחד מהן סגי, ולא בעינן כל שלשתן, דבגמ' עביד צריכותא עד בעל דלילה ותו לא, ונראה דאם אמר אחד משלשה סימנין הללו (א"ה ובעל דלילה אחד מהם), אין צריך להזכיר שמשון, כיון דלא עביד צריכותא מבעל דלילה וכו' עכ"ל.

ומבואר מדבריו דההבדל בין בן מנוח לבעל דלילה, הוא משום שיש אנשים שנקראים כך, היינו שהם שמשון ואביהם מנוח, אבל אין אנשים שאשה שלהם דלילה.

ולפ"ז בבן הצללפוני(ת) כיון שהוא שם שאינו קיים יהיה דינו כבעל דלילה.

מאידך גיסא יש מקום לפרש דברי הרא"ש דקוראים ר"ל אנשים רגילים להיקראות בלשון בנ"א שמשון בן מנוח אבל בעל דלילה אין אנשים רגילים להיקראות בפי כל בכינוי זה.

ומ"מ גם לפירוש זה הצללפוני(ת) אינו מצוי שייקראו כלל, ולכן לא גרע מבעל דלילה לכל הצדדים.

ואע"פ שיש לטעון דשאני דלילה שאין קורין בשם זה לפי שהוא ע"ש פורענות כמ"ש בפ"ק דסוטה, מ"מ מאחר דסו"ס אין קורין כלל הצללפוני(ת) ממילא אין דינו חלוק מדלילה.

ומה שלא נזכר שם במשנה אפשר שלא נזכרו אלא מה שרגילין בני אדם לומר ממה שנזכר במקראות.

עכ"פ לדינא יהיה דינו כמו שאמר כבעל דלילה דבזה גם התוס' והרא"ש מודים שבעל דלילה לבד מחייב בנזירות שמשון וה"ה באמר כשמשון בן הצללפונית.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אע"פ שמעיקר הדין הי' מקום לאסור, מ"מ מאחר שהוא שעת הדחק גדול יש להקל להתיר אם יש בזה צורך גדול שיש בו צד מצוה (כגון שנגרם ביטול תורה או ביטול שלום בית על ידי הנדר ואין פתרון אחר), עכ"פ אם ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

אע"פ שמעיקר הדין הי' מקום לאסור, מ"מ מאחר שהוא שעת הדחק גדול יש להקל להתיר אם יש בזה צורך גדול שיש בו צד מצוה (כגון שנגרם ביטול תורה או ביטול שלום בית על ידי הנדר ואין פתרון אחר), עכ"פ אם קיבל על עצמו רק נזיר שמשון (ועכ"פ נזיר כשמשון) ולא כל הנוסח המלא של קבלת נזירות שמשון המבוארת בתשובה בפנים, ועכ"פ אם אמר המודעא בערב ראש השנה או כל נדרי בערב יום כיפור.

ואם אין בזה צד מצוה ועבר על הנדר חשיב כמו מצוה מכיון שעל ידי ההיתר יבטל ממנו האיסור שעבר על הנדר, וכן בדיעבד אם היתירו בלא מצוה באופן הנ"ל (שלא קיבל על עצמו כל הנוסח המלא של קבלת נזירות שמשון) חלה ההתרה בשעת הדחק כזה.

ומאחר וההיתר דחוק מאוד ואינו מוסכם, לכן חובה להיזהר שלא לבוא לידי צורך בהיתר זה.

Sources:

מעיקר הדין אין התרה לנזיר שמשון כמבואר בגמ' דמכות [כא ע"ב] ובמאירי שם וכמו שפסק הרמב"ם [פ"ג מהל' נזירות הי"ד] וכן מבואר בגמ' דנזיר [יד ע"א] לפי מה שפירשוה שם התוס' והרא"ש ועוד מפרשים, ומ"מ למעשה יש צדדים להתיר וכמו שיתבאר.

והנה בעיקר הדין אינו ברור מהיכן נובע דין זה שנזיר שמשון אין לו התרה, דהנה לכאורה (ועי' להלן) לא נזכר בתורה להדיא דין של נזירות שמשון, דלא היה שמשון עד זמן מתן תורה, א"כ לאיזה דין דאורייתא נדמה לה, וברמב"ם שם משמע לכאורה דסברא היא דכל נזירות שמשון שאדם מקבל עליו הוא שנודר דומיא דנזירות שמשון שלא היה לו התרה כמ"ש ברמב"ם שם שנזירות שמשון היתה לעולם, וא"כ לכאורה קאמר דמתפיס עצמו בדבר שאין לו התרה (ועי' להלן עוד בדברי הרמב"ם).

אולם צ"ע דאפי' מי שנשבע או נדר להדיא שבועה או נדר שלא יהיה לה התרה מבואר בשו"ע יו"ד [סי' רכט ס"ד] להלכה שאין זה אלא כמוסיף שבועה על שבועתו, ואם רוצה התרה צריך קודם להתיר מה שנשבע שלא יהיה לו התרה, ואז יוכל להתיר גם שבועתו, ויש לשונות של נדר ושבועה שאינו מועיל כלל מה שאמר שלא יהיה התרה, כמבואר בשו"ע שם ס"ז וז"ל, אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם, אין תנאו כלום, דדברים בעלמא הם כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל על שבועתו, דאם כן (ר"ל שאם הוציא בלשון שלא ישאל על שבועות), מתירין תחלה השניה ואחר כך הראשונה כאמור ע"כ, והרי זה כמו שלא הגביל שבועתו מהתרה כלל, וכ"ש הכא דבנדר עסקי' שכל נדר שאינו על חפצא הוא קל בהרבה.

ויש אחרונים שנקטו שנזירות שמשון אינו דבר הנדור אלא ציווי המלאך ולהכי אין לו התרה, וצ"ע דא"כ אדרבה תקשי טפי דהו"ל כמתפיס בע"ז ובבשר חזיר דלא חייל, (ועי' בזה בסוגי' דנזיר ד ע"ב גבי ר"י ור"ש ור' יוסי ור' יעקב ובמהריב"ל המובא בכס"מ פ"ג מהל' נזירות הי"ג ותוי"ט פ"א מנזיר מ"ב ומה שהביא שם מפה"מ להרמב"ם ותוס' חדשים שם), אלא אם כן דנימא שהוא הלכה למשה מסיני מיוחדת ששייך נדר בזה או מדברי קבלה (ויעוי' להלן הרחבת דברים בזה).

ואם נפרש שהוא כמתפיס בדעת המלאך שהוא בשם הקב"ה וא"כ הו"ל כמתפיס בדעת המקום, יעוי' בשו"ע יו"ד סי' רכח סכ"ב דנדר על דעת חבירו אחד או שניים בלבד (שאינם שלושה) יש לו התרה בלא דעתם, אבל אם נדר על דעת המקום כ' הרמ"א שם (עכ"פ בנדר לדבר מצוה שהוא מוסכם ועי"ש) שהוא כנודר על דעת רבים, ולכאורה כאן הוא כמתפיס בדעת המלאך ובדעת המקום, וא"כ יש לדון להתירו לפי דין התרה בנודר על דעת המקום ועל דעת חבירו כמבואר בשו"ע שם ושם.

(והיה מקום לדון כאן שהוא יותר מדעת אלא כאומר תנאי שיהיה כמו שאומר פלוני אבל זה מהיכי תיתי דהרי לא אמר אלא שנזירותו תהיה כמו שאמר המלאך לשמשון והיה מקום לומר דרק מתפיס בדברי המלאך אבל גם למהרי"ט ע"פ הגמ' הרי זה לכל היותר תולה בדעת המלאך והו"ל כנודר על דעת המלאך, ובלאו הכי במתנה הנדר שתולה באחר הרי קי"ל שיכול להתירו, דאפי' באומר לא יתירו לי אלא פלוני ופלוני יכולים להתיר לו זה ואחר כך להתיר לו הנדר כמ"ש בשו"ע [יו"ד סי' רכט ס"ו], ואולי יש להעלות כאן ענין אחר דהרי זה כנודר לחבירו כמשה שנדר ליתרו, אבל יש כאן כמה צירופים להתיר גם מצד זה, דחדא, הרי המלאך לא עשה לו טובה (ומה שהועיל לישראל לא שייך לענייננו), ותליא בפלוגתא כמבואר בסי' רכח ס"כ אם נדר לחבירו דבר כשלא עשה לו חבירו טובה אם אפשר להתיר בפניו, ועוד דהרי ההתרה לצורך מצוה כמו שיתבאר, ומבואר ברמ"א שם בס"כ די"א שלצורך מצוה אפשר להתיר גם שלא בפני חבירו, ועוד דיש דעה בשו"ע שם דאף אם אסור להתיר מ"מ אם התירו מותר, ועוד דבש"ך סקנ"ב משמע דאם אין תועלת לחבירו מן הנדר ולא היה הנדר בפני חבירו לכו"ע אין כאן איסור זה כלל, (ויעוי' בש"ך להלן ס"ק עא), ועוד דהרי כ' הרמ"א שם דאם מת חבירו יכול להתיר עכ"פ באין לחבירו הנאה או תועלת משבועתו, א"כ בניד"ד מצד זה בודאי אפשר להתיר).

ובשו"ת מהרי"ט [ח"ב סי' כד, ועי' שם ח"א סי' ד וסי' קלד] נקט שהוא כנודר על דעת רבים שאין לו התרה [גיטין לה ע"א] ונקט שם דמלאך עדיף מדעת יחיד דבתולה בדעת יחיד כ' התוס' דאין מתבטל לדעת היחיד משא"כ במלאך שמתבטל לדעת המלאך, וצ"ע, אבל גם הנודר על דעת רבים יש לו התרה אם הוא לצורך מצוה כמבואר בשו"ע [יו"ד סי' רכח סכ"א], ואפי' לצורך פרנסה חשיב צורך מצוה כמבואר ברמ"א שם [ועי' תוס' רפ"ג דמו"ק], ועוד צרכים אחרים כמבואר שם ברמ"א ופוסקים כגון צרכי רבים או לעשות שלום בין איש לאשתו, ולכן לכאורה לפי הגדרת המהרי"ט יוצא שנזיר שמשון יוכל להתיר אם על ידי נזירותו מעוכב מתורה ותפילה ופרנסה כגון שאנשים מסתכלים עליו באופן משונה ועל ידי כן אין מצליח להזדמן לו רעים כמותו בתורה [עי' תמורה טז ע"א], או שנוצרו לו עי"ז בעיות בשלו' בית, וזה טעם להתיר גם נדר שהודר על דעת רבים וכנ"ל.

וכן באופן שאירע שכבר עבר על נדרו דמהני התרה בנדר ע"ד רבים, כדי שלא יעבור איסור, כמ"ש במשנה למלך [פ"ו ה"ח מהל' שבועות] בשם הרשב"א [שו"ת ח"ז סי' פו], והו"ל כעין צורך מצוה, ועי' בשו"ת כוכב מיעקב [סי' עד] דלפי טעם המהרי"ט בענייננו ה"ה יהיה כן אם עבר על נדרו, וכן הביא בשמו בשו"ת דובב מישרים [ח"א סי' מו], וביאר דלפי דבריו מיושבים דברי הגמ' ביבמות ה ע"א.

ובפרט שאף כל נדר שהודר על דעת רבים ועברו והתירוהו אינו ברור דלא מהני ביה התרה, עי' ברמ"א סי' רכח סכ"א דיש מתירים בדיעבד ואין לסמוך על זה אלא בשעה"ד ויש צורך בדבר, וכאן הוא שעת הדחק גדול.

ואולי נימא דמלאך לא הוי כרבים דברבים ניח"ל להתיר לצורך מצוה (ואם אינם מסכימים א"א כמבואר ברמ"א הנ"ל סכ"א), אבל מהיכי תיתי לומר כן, דמסתמא המלאך רוצה לצורך מצוה.

ולפי הצד דלא מהני הפרת אב ובעל בנדר של נזירות שמשון (עי' מה שציין הלחם משנה על הרמב"ם שם ועי' עוד בצפנת פענח) יוצא דאין טעם הדבר (מה שאין התרה לנזירות שמשון) מחמת על דעת רבים, דעל דעת רבים שייך הפרת בעל אפי' לדבר הרשות כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רכח סכ"ד.

וכן לפי הדעות שגם אם עבר על נדרו הנזיר שמשון אי אפשר להפר לכאורה יוצא ג"כ דלא סבירא להו כהמהרי"ט (עי' בדובב מישרים שם מה שהזכיר בזה).

וכן לפי מה שיתכן לבאר בדעת הרמב"ם להלן דדין זה שאין התרה לנזירות שמשון הוא כדברי קבלה או לפי הסוברים שהוא הלכה למשה מסיני (ולהלן יתבאר בהרחבה) אם נימא דכלול בהלכה או בדברי קבלה מה שאין לה התרה אז לא יהי' שייך לפי שיטתם דברי המהרי"ט הנ"ל.

ועוד יש לצרף בזה דלדעת המהרי"ט צהלון [סי' קצד, ועי' באר משה על נזיר יד ע"א ד"ה ודע שראיתי] (וזה אינו מהרי"ט הנ"ל שהיה בנו של המבי"ט אלא מהריט"ץ) דנזיר שמשון שאין לו התרה הוא דוקא באמר הנוסח המובא במשנה בנזיר שם כבעל דלילה וכו' שבזה בירר לגמרי לאיזה שמשון נתכוון, אבל בנזיר שמשון גרידא אין דינו שאין לו התרה דיכול לטעון שלא לשמשון זה נתכוון וכמבואר בגמ' בנזיר דף ד ובמפרשים שם.

והיה אפשר להקשות על צירוף זה דאיך שייך לצרף המהריט"ץ הנ"ל דהרי בצפנת פענח [על הרמב"ם שם] דייק מהרמב"ם להיפך, דמה שאין התרה לנזירות שמשון הוא דוקא אם לא אמר בכ"ף הדמיון כגון כשמשון וכו' דאז מועיל התרה, אבל אם אמר הריני נזיר שמשון אין מועיל התרה [והוא עצמו לא כתב כן ולא נתברר שם אם כוונתו לחלוק על דעת הרמב"ם בזה או לחזור בו ממה שכתב בדעת הרמב"ם או שספק הוא בידו, עכ"פ מה שכתבתי כאן הוא אפי' אם תפס בדעת הרמב"ם כמו שכתבתי בפנים בשמו בדעת הרמב"ם], והרי כ' הר"ן בפרק ערבי פסחים דבספק דרבנן שיש ב' צדדי ספק הפוכים זה מזה שיש קולא בכל אחד מהצדדים גבי ד' כוסות לא אמרי' ספק דרבנן לקולא, וא"כ גם הכא לא נימא ספק ספקא דאורייתא, כיון דמהריט"ץ וצ"פ כ"א מהם סובר דדין זה אינו שייך באופן אחד, דלמר אינו שייך בכבעל דלילה ושייך בשמשון ולמר אינו שייך בשמשון ושייך בכבעל דלילה.

אבל כבר הקשו דבר"ן פ"ק דמגילה משמע דשייך לומר ספק דרבנן גם בב' צדדים הפוכים כנ"ל לענין י"ד וט"ו, ואפשר דהחילוק הוא דשם כיון דזמן החיוב הוא שונה בכל אחד מהם ובי"ד קורא פעם אחת מטעם שאי אפשר להקל בשני הימים, ובט"ו כבר פטור מספק, או יתכן ששם יש עדיפות לי"ד מחמת שהוא רוב העולם (אבל לא מחמת סברא דירושלמי דהכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קריאתה לרוב העולם, דהך סברא דהר"ן לא אתיא כהך סברא דירושלמי ודוק).

הלכך אם נימא כהתי' הראשון נראה דכיון שכל נזיר בא לישאל בפני עצמו (ע"ע בפ"ק דפסחים י ע"א בסוגי' דשני שבילין) לאחד מורינן בצירוף המהרי"ט והמהריט"ץ והסברא הנ"ל בדעת התוס' ולאחד מורינן בצירוף המהרי"ט והצ"פ והסברא הנ"ל בדעת התוס' [אלא דסברת הצ"פ יותר קשה לצרפה להלכה כיון דהצ"פ עצמו לא נראה שתפס סברא זו כ"כ], וקל להבין החשבון בזה.

ומ"מ אין דברי הצפנת פענח היפך דברי המהריט"ץ בכל דבר, דשניהם מודים דבאומר כשמשון בלבד יש התרה, ולא נחלקו אלא בב' הפכים אחרים, דהיינו באומר נזיר שמשון בלא כינוי ובלא כ"ף הדמיון דבזה להמהריט"ץ יש שאלה ולהצ"פ אין שאלה, וכן באומר נזיר כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו וכמו שעקר דלתות עזה דבזה להצ"פ יש שאלה ולהמהריט"ץ אין שאלה.

ושמעתי לפני כעשר שנים (איני יודע המקור למעשה זה ואם הוא מוסמך) שפ"א בא לפני הגריש"א אדם אחד שנזר נזירות שמשון ואמר לו הגריש"א שישאל לבעל היבי"א  (וכידוע שהגריש"א ובעל היבי"א שישבו בב"ד יחד והכירו היטב זא"ז), ונראה לומר הטעם בזה, דכיון שהגריש"א היה דרכו לפסוק כפי השיטות המפורסמות בסוגי' וכאן היה שעת הדחק גדול אם יפסוק לו לאיסור, לכך נמנע מלפסוק לו אלא שלחו לבעל היבי"א שהיה דרכו יותר בסמיכה על צירופים.

ובעצם הדין של נזירות שמשון אם הוא מדאורייתא או מדרבנן או הלכה למשה מסיני או מדברי קבלה (שרמזתי לנידון זה לעיל כמה פעמים), הנה בירושלמי בפ"ק דנזיר אי' שאינו מן התורה, ופי' הקה"ע והצפנת פענח על הרמב"ם שם שהוא הלכה (ועי"ש בצפנת פענח מש"כ בגדרי הדברים), ועי' גם בתוס' רבינו פרץ בנדרים ד ע"א שהביא על המשנה בשם הקונטרס שהוא הלכה למשה מסיני, ובשו"ת מהרי"ט שם הביא מי שלמד בירושלמי שהוא דרבנן והקשה עליו טובא (ומה שהקשה מדאמרי' בנזיר ד ע"ב מתני' דלא כר"ש וכו' קושי' זו לא נתבארה כל הצורך דהא ר"ש שם משמע דמדרבנן נמי קאמר) ונקט דאין כוונת הירושלמי לזה כלל עי"ש, אבל במה שאין לו התרה למד שהוא מדין נדר רבים כמו שהבאתי לעיל בשמו, ובאחד מתירוציו נקט כנ"ל שהוא הלכה למשה מסיני ואתא נביא ואסמכה אקרא.

וזה צ"ע דמנ"ל שהוא הלכה למשה מסיני בפרט שלא היה שמשון במתן תורה, ומבואר בסוגיות דצורת נזירות זו היא לקבל עצמו חיובים דומיא דחיובים שהיו גבי שמשון בן מנוח, אבל נראה דמחמת ריבוי קושיותיו של המהרי"ט עי"ש העדיף לנקוט שהוא הלכה למשה מסיני.

אולם בתוספת (דהיינו גליון) שהובאה בתוס' רבינו פרץ בהמשך הסוגי' שם מבואר שנזירות שמשון אינו הלכה למשה מסיני אלא נלמד שיש נזירות כזו מדברי קבלה, ששמשון היה נזיר ממין נזירות אחרת, אבל לא נחית שם לענין המקבל עליו נזירות שמשון ומתפיס בנזירותו של שמשון מה גדרו אם דאורייתא או דברי קבלה או דרבנן.

וברמב"ם פ"ג מנזירות כ' על דינים אחרים של נזירות שמשון ודבר זה הלכה מפי הקבלה ועל מה שאין שאלה בנזירות שמשון בהמשך דבריו כ' הרמב"ם הטעם בסברא כמו שהבאתי משמו דלעיל ועי"ש, ואולי כוונתו דמאחר שנתחדש מדברי קבלה שיש נזירות שמשון (ואולי אף הלכה מפי הקבלה מוסיף ע"ז שאפשר לקבל נזירות זה), ממילא סברא הוא שקבלת נזירות זו היא כמו שנזירות שמשון היה במקורו, דסברא היא שבאופן זה נאמרה ההלכה, או אפשר דר"ל שגם על זה נאמרה ההלכה בהדיא ורק נתן טעם למה נאמרה ההלכה כן, ויש לציין דאם הוא מדרבנן טפי יש להקל במקום פלוגתא (עי' ע"ז ז' ע"א, ועי' בפתיחת הפמ"ג לענין הלכה אם הוא דאורייתא לענין זה).
[ויש צד דכוונת הרמב"ם הלכה מפי הקבלה רק על טומאת מת דבגמ' אי' גמרא גמירי לה רק לענין זה כמ"ש בכס"מ שם, וכן כ' במהר"ץ חיות בנזיר ד ע"ב דמש"כ הרמב"ם הלכה מפי הקבלה היינו על טומאת מת, ועי' בפה"מ להרמב"ם בפ"ק דנזיר ובמהרי"ט שם, ועי' במקורות שהובאו בספר המפתח, ולפי הצד שהלכה מפי הקבלה נאמר רק לענין טומאת מת, א"כ אפשר דסובר שהכל הוא מדין התפסה, ורק הלכה מפי הקבלה שכך נהג שמשון לענין מתים, ומידיעה ידעי' שכך היה אצל שמשון שאיסורו היה לעולם, וממילא המתפיס מתפיס בדבר כזה, ולפי דרכו של המהרי"ט המתפיס מתפיס בדבר שאסרו מלאך על הדרך שנתבאר, ועי"ש במהרי"ט].

אבל יל"ע מאחר שבכל נדר החכם עוקר הנדר מעיקרו ונתברר שלא היה כאן נדר כלל (עי' בתוס' פסחים מד ע"ב) א"כ מאי אכפת לן מה אמר בשעת הנדר כיון שאחר שהותר אין כאן נדר כלל, ועי' יבמות ה ע"א (ומה שהביא בזה בשו"ת דובב מישרים דלהלן).

ובאמת מלבד זה יל"ע דדין נזירות שמשון שאין לו שאלה לא נתבאר להדיא במשנה ובגמ' טעמו ומקורו, ובסדר דיני נזיר לא מצינו דין עיקריי זה כתוב יחד עם שאר הדינים במשנה סדורה, ולכאורה הו"ל עכ"פ להגמ' להזכירו בסוגי' דנזירות שמשון בפ"ק דנזיר [ד ע"א] מאחר שהוא דין עיקרי בנזירות שמשון, או עכ"פ בדיני נזירות שנאמרו על הסדר, או במשניות, ולא נאמר אלא בדרך אגב במכות [כב ע"א] ובנזיר [יד ע"א] ושם ושם לא הזכירו כלל ראי' לזה, ומאחר שהוא דין מחודש כזה צע"ק למה לא הי' צריך להביא ראי' והוכחה לזה.

והיה מקום לומר בכוונת הגמ' במכות שם דאין כוונת האוקימתא במי שקיבל עליו נזירות שמשון שאין לו התרה, אלא שמעמידים הברייתא שם בנזירותו של שמשון גופיה שהי' נזירות מפי הגבורה ולא היה מותר להתירו שהי' הוראת שעה והתרה כזו היא נגד רצון ה', וכן משמע בריב"ן (הנדפס במקום רש"י) במכות שם שענין נזירות שמשון הי' על ידי מלאך, ולא קאמר הריב"ן שכל אחד שקיבל על עצמו נזירות שמשון אין לו התרה דומיא דשמשון גופיה, וגם בהמשך דברי הריב"ן משמע שלא למד הסוגי' במי שקיבל עליו נזירות שמשון אלא במי שחלה עליו נזירות כעין שמשון שחלה עליו על ידי מלאך (או מי שחלה עליו נזירות מן הבטן דומיא דשמשון לאידך פירושא שהביא שם ודחאה), עי' היטב בלשונו שם בד"ה נזיר שמשון בר טמויי.

(וראיתי דבאמת בערל"נ במכות שם הבין דברי הריב"ן כמו שפירשתי אבל מכח כמה קושיות בגמ' שם נקט לפרש בדברי הריב"ן כדעת הסוברים דלא מהני התרה בנזירות שמשון, ועי' גם במהרי"ט ח"ב סי' כד, אבל בשו"ת חו"י סי' כה וגבורת ארי במכות שם פירשו דברי הריב"ן כמו שכתבתי).

ואע"פ שהוא תירוצא דחוקא בכוונת הגמ' במכות שם (וכמו שיתבאר גם מסתימת המשנה והגמ' בנזיר), מ"מ בגוף הביאור במשנה שם אינו דחוק כ"כ דכוונת המשנה שם לא להורות להלכה למעשה אלא לומר דשייך היכי תמצי של כמה חיובים במעשה אחד ובזה אינו דוחק להעמיד במקרה רחוק, דהרי בלאו הכי אינו מצוי שיצטרפו כל הדברים הנזכרים שם יחד, וגם יש ליישב בנוסף לזה דאין הכונה לשמשון גופיה (דשמשון לא היה כהן עי"ש בסוגי') אלא ר"ל בנזירות שהיא כמו נזירות שמשון שהיא בנבואה מפי הגבורה ביד מלאך דבזה יש איסור בהתרתו ודמיא לשאר איסורין שם שאין להם התרה כמו דמדמי להם שם בסוגי' דמכות.

אבל באמת הגמ' בנזיר יד ע"א באמת צריכה ביאור לפי שי' הריב"ן שם (כקושי' הערל"נ) אם נימא כפשטות דבריו של הריב"ן שהגדרת נזיר שמשון הוא רק בנזיר על ידי מלאך, דבגמ' בנזיר שם בדף יד ע"א מבואר שהאומר הריני נזיר שמשון דינו כנזיר שמשון, ועיקר דין זה כבר נתבאר במשנה בנזיר ד ע"א, אבל בגמ' דף יד הנ"ל מבואר להדיא שדין זה שנזיר שמשון אין לו שאלה שייך גם באומר הריני נזיר שמשון, ודוחק מאוד לומר דמיירי באומר לקיים ציווי המלאך,  דהרי במשנה הנ"ל לא מיירי בכה"ג, (ולתוספת הרחבה יש לציין לירושלמי שם שהוסיף גם כינויין לנזירות שמשון עי"ש, וזה פשיטא שייך גם בקבלה), ומסתמא הגמ' לא מיירי באופן אחר מנזיר שמשון המבואר במשנה, מלבד דלשון הסוגי' שם בדף יד הוא שאמר וכו' ולא משמע שהמלאך אמר לו, וגם שמלאך יאמר הוא מילתא דלא שכיחא ואף שאינו מופקע אם נזכר בגמ' נזירות שמשון (אם זו הגדרת נזירות שמשון להריב"ן) מ"מ כ"ז הוא תוספת בדוחק.

ובאמת כבר בגמ' במכות הוא דוחק גדול לפרש שם דנזיר שמשון סתמא בגמ' שם אין הכונה לנזיר שמשון סתמא הנזכר במשנה בנזיר, אבל אפי' אם נימא דהגמ' במכות נקטה באופן אחר מהמבואר במשנה אבל עדיין בגמ' בנזיר שנזכר להדיא אמר הריני נזיר שמשון יותר דוחק לומר דמיירי באמר מחמת ציווי מלאך, וכמשנ"ת, ועוד דממ"נ אם הטעם שאין לזה התרה הוא מחמת שהוא ציווי מלאך א"כ מה צריך אמירתו, ומיהו אי משום הא יש לומר שציווי המלאך שיקבל עליו האיסור בנדר, אבל עכ"פ דעת הריב"ן בזה היא דחוקה מאוד דמלבד מה שיש שפירשוהו באופן אחר כנ"ל, מלבד זה משמעות הגמ' בנזיר היא דלא כשיטתו.

(וגם צ"ע מה שהקשה הריב"ן במכות על הפירוש השני שהביא שם שיש מפרשים דשמשון היה נזיר מן הבטן, דלכאורה בלאו הכי תיפוק ליה דלפי פירוש זה לא שייך כלל לפרש דברי הגמ' בנזיר שם דהרי זה מבואר שם שנזירות שמשון היא בקבלה ואפי' אם על המשנה בדף ד' שנזכר שם שיש קבלת נזירות שמשון נתרץ שהוא מין אחר של נזירות שמשון שהוא דבר דחוק בפני עצמו וכנ"ל, אבל בגמ' בדף י"ד הנ"ל הרי נזכר להדיא דמיירי באותו הנזיר שמשון שאין לו שאלה שהוא שייך לקבל על עצמו ולא רק בנזירות שנתקבלה מן הבטן).

ויהיה איך שיהיה או דהגמ' בנזיר הוא ראי' לשאר ראשונים או דהוא ראי' שאין כוונת הריב"ן לזה [אלא כגון כמו שפירשוהו הערל"נ שם וסייעתו, ועי' בצפנת פענח על הרמב"ם שם מש"כ בכוונת הריב"ן, ונראה שקיצר שם הצ"פ בכוונתו].

ועלה על דעתי דאולי הריב"ן נדחק טובא לפרש באופן שאינו אומר הריני נזיר שמשון כדי לתרץ הס"ד בגמ' בנדרים יט ע"ב לפי פי' המפרש שם שאי אפשר לקבל על עצמו נזירות שמשון ומשמע שם בגמ' שלא מצינו משנה להדיא שסותרת לזה, ודוק, אבל לפי המסקנא שם גם הריב"ן מודה שאפשר לפרש המתני' המובאת בגמ' במכות על מי שקיבל על עצמו נזיר שמשון.

אולם במהרי"ט שם כ' דבריו גם לדעת הרמב"ם והריב"ן (ועי' צפנת פענח הנ"ל).

ויעוי' ברדב"ז על הרמב"ם שם שציין מקור לדברי הרמב"ם מדתנן (נזיר ד ע"א) מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, ודבריו צע"ג, דאי משום הא אדרבה לא יהא אלא כנזיר עולם שהוא נזיר כל ימיו וישנו בשאלה, וגם נזיר שמשון מי שקיבל עליו נזירות שמשון סגי ליה דנימא שקבל נזירות כל ימיו ולא כסתם נזיר שהוא ל' יום, ואדרבה לא קאמר שם במתני' בחילוקים שבין נזיר עולם לנזיר שמשון דנזיר עולם ישנו בשאלה משא"כ בנזיר שמשון, דהרי נזיר עולם ודאי שיכול להישאל כמבואר בנזיר יד ע"א ובמפרשים שם, ובגוף הנידון למה נשמט במשנה שם עי' בתוס' רבינו פרץ שם.

ובשולי הדברים אציין דראיתי שיש מי מהאחרונים שהזכירו בשם הר"י מיגאש דאם עדיין לא התחיל לנהוג בנזירותו נשאל על נזירות שמשון, אבל לא מצאתי מקור מזמן הראשונים לזה וקשה לסמוך על שמועה זו להלכה, ורק יש לציין דאם עבר על נזירותו כבר צויין לעיל דלכאורה להמהרי"ט יש לו התרה, וא"כ לפי צד זה בשם הר"י מיגאש הוא רק אם קיים נזירותו ולא אם לא התחיל ולא אם עבר.

עוד בענין נזירות שמשון יש לציין דאם קבלו בלשון שבועה כ' ההלק"ט והובא בערך לחם בהל' נזירות שנדפס ביו"ד ס"ס רלט אות לח בכת"י (ודפוסים חדשים) שיש לו התרה (ולעיקר דין שבועת נזירות שמשון ע"ע יו"ד ס"ס רו).

ועי"ש עוד אופנים שהתירו בהם.

ואם ביטל שבועות ונדרים כ' שם אות מ בשם מהריב"ל ח"א סי' מד שנזירות שמשון בכלל, ועוד לענין אם אפשר לסמוך על מסירת המודעה שאומר בערב ר"ה לענין נזירות שמשון שקיבל עליו עי' בשו"ת מהרי"ט צהלון הנ"ל.

ויש לציין עוד דיש נוסח בהתרת נדרים של ערב ר"ה (היינו נוסח ההתרה ולא המסירת מודעה שאומרים אחר כך) שאומרים בו כל נדר שנדרתי וכו' ואפי' נזירות שמשון ויש שהעירו דהרי נזירות שמשון אינה בשאלה ויש שמחקו מחמת זה הנוסח, ולהנ"ל יתכן דמיירי באופן ששייך התרה כגון כשאמרה בלשון שבועה.

מ"מ תמצית הדברים כאן שיש שי' מהרי"ט ויש כמה צדדים שלא לסמוך על המהרי"ט בזה דכמה פוסקים מצינו שלא למדו הגדרת הדברים כמהרי"ט וכמו שנתבאר, אם כי המהרי"ט גופיה ג"כ לא סמך על דבריו להלכה אלא רק לסניף כמו שסיים בסוף תשובתו, ולכן מי שירצה לסמוך על זה יצטרך לצרף דברי המהרי"ט צהלון על הדרך שנתבאר, ויש לציין דהיתר המהריט"ץ שהזכיר הוא בעשרה.

 

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

הדין הוא שאם יש צורך ברור (כמו באופן דידן שיש פיקוח נפש ונפלו פצצות באזור) ואין דרכא אחרינא והדבר מוסכם אצל המומחים שזה הדרך היחידה להשתדל להינצל מהסכנה, הדבר מותר (עי' ב"ב נז ע"ב ורשב"ם שם), ובלבד אם נזהר לשמור ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

הדין הוא שאם יש צורך ברור (כמו באופן דידן שיש פיקוח נפש ונפלו פצצות באזור) ואין דרכא אחרינא והדבר מוסכם אצל המומחים שזה הדרך היחידה להשתדל להינצל מהסכנה, הדבר מותר (עי' ב"ב נז ע"ב ורשב"ם שם), ובלבד אם נזהר לשמור על עיניו דאם אינו נשמר אין היתר (עי' חוט שני צניעות עמ' מה, ועי"ש ובעמ' מד עוד פרטי דינים בזה, כמו שטוב לעצום עיניו ועי"ש), ועי' בספר המקיף גן נעול פרק יג הרבה מ"מ ופרטי דינים בזה.

לגבי חששות של בעיות רוחניות שמגיעים על ידי זה לילדים כשנפגשים עם מחזיקי חומרים שאין רוח חכמים נוחה מהם, ובפרט כשנפגשים עם אורח החיים שלהם, ובפרט אם מדובר באנשים הבזים לכל דבר שבקדושה ומנהלים חייהם על יסודות הרמיסה לכל דבר שבקדושה ועל דברים שכל נפש היפה סולדת מהם, זה נושא שצריך יותר להכיר את המקרה מקרוב, כמה חשש פקו"נ יש מחד גיסא וכמה הבעיה הרוחנית בזה מאידך גיסא, וא"א לומר כלל קבוע בזה, וכמובן שגם יש הבדל אם מדובר בבעיה אקראית או בבעיה קבועה, ומ"מ בודאי שמי שרוצה להרוויח ושלא להפסיד עמל חינוך של שנים כל ערום יעשה בדעת ובכח המחשבה (דמחשב לדבר מצוה) והתפילה יזכה בע"ה למצוא פתרונות נוספים במקום לחפש היתר.

וכמובן שכל עוד שהמצב הוא כך יש להכין הילדים מראש ולהסביר להם שיש אנשים שלא זכו לשבת בכבודו של עולם ולהיזהר כראוי ממה שצריך להיזהר ושהחכם עיניו בראשו שלא להיות בבחינת המאבד מה שיש לו וחנוך לנער על פי דרכו לפי רוחו של כל אחד ואחד.

ויש לציין שבחלק מהמקרים הפתרון הראוי הוא לדור במקום תורה, ולא רק כדי שיפתור את הבעיה הזאת (דמצד זה הוה סגי לבנות מקום מוגן חדש), אלא שאם הגיעו למצב שאין שום מקום נקי לשמירה ולהגנה ממפגעים רוחניים, מסתבר שהבעיה לא מסתכמת במצב זה בלבד, ויתכן שמעיקרא היה צריך להחליט לגור במקום תורה.

וראיתי שפ"א הגיע אדם אחד להגרח"ק זצ"ל בביתו ושאל אותו שגר במקום שיש שם בעיות בשמירת העינים מה לעשות, והשיב לו הגרח"ק שיעבור לגור בבני ברק.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

לא. מקורות: בשו"ע (או"ח סי' מב ס"ג) מבואר דצר ביה ולא אזמניה לעולם אינו תופס קדושה, והיינו שכלי שהניח בו ד"ת ולא נתכוון לייחדו לעולם אין בו קדושה, ולכן בניד"ד אין בו קדושה. ואע"פ שהביא במשנ"ב שם סקי"ב פלוגתא האם בסתמא הו"ל הזמנה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

No.

Sources:

בשו"ע (או"ח סי' מב ס"ג) מבואר דצר ביה ולא אזמניה לעולם אינו תופס קדושה, והיינו שכלי שהניח בו ד"ת ולא נתכוון לייחדו לעולם אין בו קדושה, ולכן בניד"ד אין בו קדושה.

ואע"פ שהביא במשנ"ב שם סקי"ב פלוגתא האם בסתמא הו"ל הזמנה או לא, מ"מ בנידון דידן דמוכחא מילתא ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שכן אין אדם מייחד קרטון חד פעמי או שקית חד פעמית לספר לעולם, ממילא נראה שנחשב כמו שלא אזמניה לעולם.

ויעוי' במשנ"ב שם סקי"א שדן בב' אופנים שלא פירש להדיא, האחד לענין טלית שאם עשוי גם לטלית יכול בעת הצורך ליתן בו הסידור דהו"ל כאילו התנה, והשני לענין אנשים שרגילים להכניס דברים לתיק התפילין דיש ללמד עליהם כאילו התנו.

אולם בענייננו כיון שהיא רגילות של כל העולם שלא שומרים אריזה חד פעמית לעולם ממילא קיל יותר מהמקרה של אנשים שרגילים להכניס לתיק התפילין, כיון שכאן הוא רגילות קבועה של כל העולם, והו"ל כצר ביה על דעת לפנותו עי' בביאור הלכה שם ד"ה סודר, (וגם אם נימא דעצם הצרירה חשיב הזמנה בסתמא מ"מ ההזמנה לא היתה אלא להניח שם התפילין על דעת לפנותו, וכ"ש שהמשנ"ב הכריע בסקי"ד שאפי' אזמניה לעולם וצר ביה אחר כך מ"מ אם בשעת הצרירה פירש שהוא על דעת לשנותו לא נאסר), ובפרט שכאן יש לצרף דעות הסוברים במשנ"ב סקי"ב דאזמניה בסתמא לא חשיב כאזמניה לעולם שהוא דעת רוב הפוסקים כמבואר בבה"ל שם שכן דעת הא"ר והחו"י (וכן הוא בחו"י שם בפנים שכן נ"ל) וכך פשטות דינא דשו"ע שמקורו במרדכי וברמב"ן כמבואר בב"י שנאסר רק אם הזמינו לעולם ומשמע דבעי' דעת לאוסרו לעולם ולא בסתמא (ועי' בד"מ בשם הר"ן ואפשר דליכא למשמע מינה לענייננו וק"ל), וגם בדעת הגר"א שהחמיר המשנ"ב אינו מפורש בדברי הגר"א להדיא ואף המשנ"ב גופיה נקט רק שמשמע כן בדעת הגר"א, ושמא אולי יש צד לומר לאידך גיסא דהגר"א רק דימה ענין זה של מי שאינו מייחד לעולם כמי שעשה תנאי אבל לא נחית להגדרה אם בסתמא חשיב לעולם או לא, ובכמה סוגיות דנו לגבי כמה דינים בהגדרת סתמא מה דינו.

ועוד חשבתי דגם מה שהביא המשנ"ב בשם הגר"א להחמיר באזמניה בסתמא דחשיב כלעולם, אפשר דלא מיירי בסתמא שהכניס ולא אזמניה כלל, אלא באופן דאזמניה לתפילין רק לא אזמניה לעולם, (ובאופן שהעשיה היתה לתפילין שבזה החמיר המשנ"ב היינו משום שבעשי' התכוון לתפילין שהוא חמור יותר כמ"ש בסקי"ד).

ובזה מיושב גם מה שהכריע המשנ"ב לעיל מינה (בסק"י ובבה"ל ד"ה סודר) שלא להחמיר באזמניה רק במחשבה ולא בדיבור, ולפי דברינו השתא הם ב' נידונים על אזמניה במחשבה ועל אזמניה בסתמא, דאילו אם נימא דהגר"א מחמיר אפי' בלא אזמניה כלל היה להבה"ל לציינו דלדידיה כ"ש דיהני במחשבה, אבל השתא עדיין יש לומר דבמחשבה לא מהני להגר"א כיון שלא היתה הזמנה מעלייתא כלל ולא החמיר הגר"א אלא בהזמנה שלא נתפרשה אם היא לעולם או לא.

ובאמת היה מקום להעמיד דברי הגר"א שמחמיר בסתמא משום שהיה כאן מחשבה סתמית בזמן שצרר בו התפילין ומחשבה בזמן צרירת התפילין נקט הבה"ל שם להחמיר בו כמו דיבור שלא בזמן צרירת התפילין, אבל דחוק להעמיד כן, דהרי לגבי אזמניה בסתמא הביא המשנ"ב ב' הדעות ולא הכריע, ולמה לא הזכיר דלפי הכרעתו לענין מחשבה יוצא להקל בניד"ד.

דהרי אם הגר"א מחמיר בצר ביה בסתמא כמו בהזמנה בדיבור בסתמא שלא בשעת צרירה [להכרעת הבה"ל שאזמניה שלא בדעת צרירה צריך דיבור כדי לאסור] יוצא דלא כהכרעת המשנ"ב שיש להקל אם אזמניה במחשבה בלבד שלא בשעת צרירה, דהרי אינו שייך במציאות שיהיה צרירה שלא בסתמא בבן דעת כדי שיישאר אחר כך מותר, א"כ משמע שצרירה בסתמא לא אוסר בלא שהיה לכה"פ הזמנה במחשבה בסתמא (דהיינו שחשב שיהיה הדבר מיועד להנחת התפילין ולא חשב אם הוא לעולם או לא) בשעת צרירה שאז יאסור לדעת הגר"א.

אבל באמת צ"ע מה הוא המקרה של הנחה בהזמנה בסתמא במחשבה ומה הוא המקרה של הנחה שלא בהזמנה בסתמא, וזה באמת דחוק מאוד לפי הנ"ל, דהרי בסתמא כל אחד שמכניס תפילין לסודר לא שייך שיהיה לכה"פ הזמנה במחשבה בסתמא שהסודר יהיו התפילין מונחות בו, ואפשר דשלא בהזמנה הכוונה באקראי בעלמא, והזמנה בסתמא הכונה בקביעות, וכעי"ז מבואר במשנ"ב בסוף הסי' סקכ"ד עי"ש.

נמצא לפ"ז שהמכניס לתוך שקית חד פעמית ספר לצורך משלוח וכיו"ב הוא אקראי בעלמא ואין כאן קדושה כלל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

כן. מקורות: מותר כמ"ש בערוה"ש סי' שה סי"ב, והוא דבר פשוט דבעלי מומין חולקין ואוכלין אף בקדשים, כדתנן במנחות קט ע"א, וכדפי' רבינו גרשום שם דהיינו מתנות כהונה, ומשמע כל מתנות כהונה. ויצוי' שבשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ריד ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

Yes.


Sources:


מותר כמ"ש בערוה"ש סי' שה סי"ב, והוא דבר פשוט דבעלי מומין חולקין ואוכלין אף בקדשים, כדתנן במנחות קט ע"א, וכדפי' רבינו גרשום שם דהיינו מתנות כהונה, ומשמע כל מתנות כהונה.


ויצוי' שבשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ריד הביא בשם ספר האשכול בשם בה"ג גם כדברי הערוה"ש אבל כידוע שאי אפשר להביא ראיה מספר האשכול דפו"ר שיש טוענים שאינו ספר בר סמכא.


ויש לציין בזה גם מה שדנו הפוסקים לענין קדושת כהן כרות שפכה, עי' באה"ע ריש סי' ה ובח"מ וב"ש ובית מאיר שם ובשו"ת חלקת יואב ח"א אה"ע סי' ג', מה שדנו בזה, וכ' המנ"ח מצוה תקו אות ז' שכהן כרות שפכה יכול לקבל מתנות כהונה, וגם דיש חולקים על זה, עי' במקורות הנ"ל, מ"מ כל הנידון לגבי כרות שפכה בלבד, אבל שאר בעל מום פשיטא שיכול לקבל וכנ"ל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen