בפשוטו הנוהגים ע”פ צוואת ריה”ח יש מקום לחוש שנוהג בשוכר בית ונוהג בארץ ישראל אבל אינו אוסר את השכירות אם השוכר מתרצה למכור.
מקורות:
לגבי שאלתך אם מקפיד על צוואת ריה”ח שלא לדור בשנה הראשונה בבית שנבנה במקום שלא דרו שם אם מותר לו להשכיר, הנה זה בודאי שאם יודע השוכר שמדובר בדירה כזו מותר להשכיר לו, דהרי השוכר אינו מחוייב להזהר בדבר זה ויכול לומר קים לי [עי’ שו”ע חו”מ סי’ כה] ולסמוך על הפוסקים המקילים בצוואות הריה”ח [עי’ פת”ש אה”ע סי’ ב ס”ו ושאר פוסקים], וכ”ש בנידון זה שהרי עיקר צוואה זו לא נאמרה מדינא, ויש לציין דגם בחלק מהנוסחאות אי’ שימכרנו.
אבל לגוף הענין אם בשוכר הוא יותר קל מהקונה את הבית, הנה בצוואת ריה”ח מתחילה אי’ שלא יבנה אדם בית אלא יקנה, וראיתי בהערות שיש שדייקו מלשון הצוואה דברגע שעושה באופן של קנין אין בזה קפידא ולפ”ז ה”ה בשכירו.
אולם לענ”ד טעם הענין הוא משום שבית שנבנה על מקום שומם הוא כגונב את השדים והם עלולים להתנקם בו, דהשדים מקומם במקומות שאין בהם יישוב, וקנין ר”ל הקונה בית שהוא כבר מיושב, הלכך לענ”ד אין חילוק בין בעה”ב לשוכר.
ויש להוסיף דבחלק מהנוסחאות [עי’ במהדורת הרב שבט] אי’ שלא יבנה ולא יקנה אלא אם כן כבר דרו שם שנה ראשונה, ולפ”ז הוא ודאי כמו שפירשתי (ולגי’ זו לא יקנה הכונה ג”כ שלא יקנה בית שלא דרו בו שנה).
ויש להוסיף עוד דמלבד צוואה זו שלא יבנה בית אלא יקנה וכו’ יש עוד צוואה נפרדת שלא ידור אדם (ובחלק מהנוסחאות שלא יבנה והראשון נראה יותר דלא יבנה כבר אמור ומיהו צריך להשוות כל נוסחא לגופה, וראיתי שבאמת בהערות במהדורה הנ”ל הביא שכבר נתקשו בזה הדמשק אליעזר והגאון מבוטשאטש ולגי’ לא ידור ניחא) במקום שלא דרו שם שנה אחת וצוואה זו באה לבאר הצוואה הקודמת שמה שאמרנו שיוכל לקנות (עכ”פ למאן דגריס הכי) היינו רק אם כבר דרו שם שנה.
ויש להוסיף עוד דמטעם זה ציוה ריה”ח שלא לסתום הנקבים בכתלים מחמת שהשדים היו משתמשים בהם, ועכשיו כל מידי דצייר וחתים לית להו רשותא כמ”ש בפ”ק דברכות ולכך הם מקפידים שסתמו דרכם.
ומיהו אפשר ליישב קושי’ הראשונה גם להמחלקים בין בנין לקניה (לפי הנוסח המצוי), דעיקר התקנאות השדים הוא בבונה עצמו אם בא לדור שם, אבל צ”ע דכיון שהם אומרים שהוא מקומם מה לי הוא מה לי זה שבא תחתיו, וגם הקושיות האחרונות אינן מיושבות לפ”ז.
ולענין אם בא”י א”צ להזהר בזה, הרגילות בצוואות ריה”ח שהנזהרים בצואה נזהרים גם בא”י עכ”פ כשאפשר להזהר דחמירא סכנתא שיש להזהר גם בספק כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז, וכמו שנזהרים רבים שלא לסתום נקבים בבית כשאפשר.
ואע”ג דיש שנקטו שבצוואות ריה”ח שומעין להקל דהבו דלא לוסיף עלה, מ”מ צוואה זו מיוסדת ע”פ גמ’ בכ”מ דהשדים מקומן במדבר ובחורבות ובבבתים שאינם מיושבין (עי’ בפ”ק דברכות ובפרק הרואה ובפ”ב דב”ק והוא כבר פסוקים בכ”מ, כדכתיב ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח ישעיהו לד, יד, ושעיר ולילית הם שמות של מזיקין, וכן ורבצו שם ציים וגו’ ושעירים ירקדו שם (שעיהו יג, כא), ומקפידים למי שבא למקומם ובמקומן חיישי’ וצוואות אלו מיוסדים על דברי הגמ’ וחמירי.
ובספר וישמע משה עמ’ קעא הביא בשם הגר”י זילברשטיין להקל יותר בא”י ע”פ שי’ החת”ס שבא”י אין למזיקים שליטה כ”כ עי”ש, ושם מיירי לענין אידך הצוואה על בית שז’ שנים לא דרו בו, ובמקום שיש צורך וצירוף יש לבדוק הדברים לפי הענין.
שוב ראיתי שבחת”ס יו”ד סי’ קלח נקט דטעם ריה”ח הוא משום שקובע עצמו לדור בחו”ל ולפי טעם זה אינו נוהג כלל בא”י.
מק"ט התשובה הוא: 121547 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121547
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.