בספר אגרות מרדכי סי' יד הביא בהרחבה ובאריכות דבפוסקים נזכר דריקודים ומחולות בסעודת מצוה מותרים ובסעודת רשות אסורים (א"ר סי' תצג סק"ב ופמ"ג ומחה"ש וחק יעקב בביאור דברי המג"א שם סק"א), ולכאורה סעודת בר מצוה שהיא מצוה (כמ"ש במהרש"ל פ"ז דב"ק מובא במג"א סי' רכה סק"ב ועי' זוה"ח דף טו ע"ב) חשיבי הריקודים כריקודי מצוה, ועל כן מקופיא היה צריך להתיר.
אבל הביא שם שבשוע"ר סי' תצג ס"א נקט דבקידושין א"א להתיר ריקודין ומחולות, וחזי' שיש דרגות בזה ולא בכל סעודת מצוה התירו ריקודין ומחולות עי"ש שהאריך בזה ע"כ חלק מדבריו בקיצור.
ובאמת גם בסעודת ז' ברכות הנעשית בימי ספירת העומר [כגון במקום שנוהגין היתר נישואין בל"ג בעומר ואיסור בימים שאח"כ ונישאו בל"ג בעומר והז' ברכות בימים שלאחריו] נחלקו האחרונים ויש מהאחרונים שנקטו לאסור בזה [ראה מנח"י ח"א סי' קיא בשם דעת קדושים ושרגא המאיר ח"ב סי' יג, ומאידך האג"מ מתיר באו"ח ח"ב סי' צה ואה"ע ח"א סי' צז וכן הוא דעת המשנ"ה ח"ו סי' קט], וגם לגבי סיום הזכרתי בתשובה אחרת שדעת רוב פוסקי זמנינו להחמיר עכ"פ בתזמורת.
ועי' גם שו"ת דברי נחמיה באו"ח דף ע ע"ב שהקשה על המקילים בדעת המג"א מכמה טעמים עי"ש.
ומ"מ יש לדון דשמא אין ללמוד סעודת בר מצוה מסעודת אירוסין והנה לענין סעודת אירוסין בער"ש דעת המשנ"ב סי' רמט סק"ט דאם הוא זמנה שרי אבל טוב לדחותה, ועי' בערה"ש ס"ז וקצות השלחן סי' סט בבדה"ש סק"ו דסעודת בר מצוה בזמנה מותר לעשות בער"ש ועדיף לעשותה קודם חצות ובדיעבד אף אחר שעה עשירית דהו"ל מצוה בזמנה, ועי' מש"כ מהדגמ"ר ביו"ד סי' שצא, ואולם עי' חוט שני שבת ח"א פ"ז סק"א דיעשה בלילה, והיינו עכ"פ לפי מנהגינו שהוא רגיל להיות בלילה, ואין מכאן ראיה שזה חשיב יותר מצוה מסעודת אירוסין ואדרבה ממה שבסוגיות ובפוסקים נקטו לה יותר אפשר שהוא יותר מצוה אבל אין מזה ראיה די"ל דסעודה שכולה מחמת המצוה ולא מחמת הנאה חשיב יותר מצוה ועי' בל' המהרש"ל שם.
וגם אינו ברור שהשוע"ר אזיל כדעת שאר האחרונים שהקילו בסעודת מצוה ואולי להנך אחרונים כל הנחשב בסי' רמט ובשאר מקומות כסעודת מצוה יהיה מותר בריקודין ומחולות בספיה"ע וכ"ה להדיא בא"ר הנ"ל ואולי בעוד אחרונים.
וגם במג"א גופיה משמע כן דז"ל המג"א שם, אבל לארס ולקדש שפיר דמי שמא יקדמנו אחר, ונ"ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי' תקנ"א ס"ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ"ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות עכ"ל.
והנה פתח המג"א בסעודת אירוסין וממשיך בשל רשות ומסיים בשל שידוכין שדינו כרשות, ולכאורה כוונתו פשוטה כמו שנקטו האחרונים בדבריו דמתחילה פתח בשל אירוסין שמחשיבו כמצוה וממשיך דבשל רשות אסור וממילא שמעי' דמה שאמר שאירוסין מותר כוונתו אפי' בריקודין ומחולות וסתם בזה כיון שנתכוון לכלול כל הרגיל בזה [וכמ"ש הא"ר שם ואחרונים], ועוד שמעי' ממה דמסיים בסיפא דנ"ל שאפי' בשידוכים אסור ריקודין ומחולות כמו רשות, ובסי' רמט מבואר דשידוכים לא חשיב מצוה (עי' במשנ"ב שם סק"ט) א"כ מבואר דמוסיף כאן המג"א דגם שידוכים חשיב רשות ומסניף דין שידוכים לדין רשות אבל ארוסין דבסי' רמט מבואר שהוא מצוה אינו בכלל שידוכים וכך מסתבר כוונת המג"א.
ובמשנ"ב העתיק דברי המג"א והאחרונים בזה"ל ומותר לעשות ג"כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ"מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ"ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר ע"כ, ובפשוטו מש"כ ריקודין ומחולות נהגו איסור קאי גם על סעודת אירוסין שבתחילת דבריו, אבל אולי יש לדחות דרק לענין שידוכין שעושין עכשיו פירש שסעודה מותרת וריקודין ומחולות לא, אבל לריקודין ומחולות של סעודת אירוסין שמא לא נחית כיון שאינו מצוי עכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין לכך לא פירש אלא ריקודין ומחולות של שעת שידוכין דאסור.
והעיקר בדעת המשנ"ב נראה דלא נחית כלל מה היה הדין מעיקר הדין בריקודין ומחולות של ארוסין כיון דבלאו הכי סעודת ארוסין גמורה אינה קיימת לפי המנהג עכשיו והרי איסור ריקודין ומחולות אפי' בשידוכין הוא רק ממנהגא, ממילא לא נחית המשנ"ב לבאר מנהג בדבר שאינו נהוג היום, ולכן גם מה שאסר המשנ"ב ריקודין ומחולות בשידוכין אינו נפק"מ לדידן לענין בר מצוה כיון שהוא נחשב סעודת מצוה יותר מסעודת שידוכין וכמשנ"ת.
ובזה מיושב גם מה שציין המשנ"ב בשם המג"א והאחרונים, וק' דהרי האחרונים הקילו בריקודין ומחולות בסעודת ארוסין שכ"כ הא"ר ולכאו' כ"ד המחה"ש והפמ"ג והח"י שהם מקורי המשנ"ב בקביעות ובפרט כאן שהוא עם דברי המג"א, וכולם נקטו דבריהם בביאור דברי המג"א, ובפרט דגם במג"א גופיה משמע כדבריהם וכמשנ"ת, אבל להנ"ל מיושב דבאמת המשנ"ב לא בא לחלוק עליהם.
ולכן יתכן שיותר טוב להמנע ריקודין ומחולות בסעודת בר מצוה מאחר דלשוע"ר לכאורה יהיה אסור ולהמשנ"ב יש לדון בדעתו, ומ"מ להנ"ל נמצא לכאורה שהמקל בזה אין למחות בידו, מאחר דלרוב הנו"כ יש מקום להתיר מעיקר הדין, ובפרט אם הוא במקום צורך גדול, ובפרט שהוא מנהג ותליא במנהגא, וצל"ע למעשה.
מק"ט התשובה הוא: 126621 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126621
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.