נראה דאין חיוב להחמיר בזה עכ"פ בדיעבד בודאי שא"צ להחמיר.
מקורות:
יתכן לדמותו להמבואר בתוס' ברכות לט ע"א בשם הירושלמי ברכות פ"ו ה"א ובשו"ע ורמ"א ס"ס רו ס"ו שאם בירך על פרי ונפל מידו צריך לברך שוב על פירות שהיו בפניו ולא נתכוון להדיא לברך עליהם רק בסתמא דמחוייב לברך שוב (כ"ה לפי הרמ"א וכ"ש להתוס' והמחבר שמחמירים בזה יותר אפי' בהיה בדעתו כמ"ש בבה"ל שם בשם כמה אחרונים), ואע"פ שפסק שם המשנ"ב סקכ"ו דספק ברכות להקל, ובדיעבד אינו צריך לברך שוב על פירות שהיו לפניו בסתמא, מ"מ מבואר בכ"מ (ראה סי' קסח סי"ג וסי' רטז סי"ד ועוד) דיר"ש אין לו להכנס לספק ברכות, בפרט כאן שהוא נגד פסק המחבר והרמ"א, ולכן אם לא היה בדעתו בשעת ברכה (ומתחילת הברכה כמבואר בשו"ע שם) להדיא לעבור לחדר אחר אחר הברכה, אף שמסתמא רגיל לעשות כן, מ"מ מאחר שלא היה דעתו על זה בשעת הברכה יתכן שאם עובר לחדר אחר לא יצא ידי הברכה לדעת התוס' הנ"ל ובשו"ע והרמ"א, וממילא יר"ש יחמיר שלא לעבור.
ונידון זה יהיה תלוי האם מה שנקטו הפוסקים שמי שרגיל לעבור מחדר לחדר אינו צריך לברך האם חשיב כאילו היה דעתו להדיא וכיוון במפורש על זה או חשיב כפירות שהיו לפניו בסתמא, ומסתמא יש לומר כהצד השני, ולפ"ז יר"ש יחמיר כנ"ל ויל"ע.
אולם למעשה גם לפי סברא זו יש לומר דיר"ש לא יהיה מחוייב להחמיר בזה, דבבה"ל סי' קעח סוף ס"א הביא דעת כמה ראשונים דמחדר לחדר אין דין שינוי מקום באותו בית, ועי"ש שהנוהג להקל אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וגם בבה"ל גופא שם סמך על זה עכ"פ בדיעבד דספק ברכות להקל, ולפ"ז יש לומר דבכל מקרה כזה אינו רק ספק אחד אלא ספק ספקא, בפרט שבכל הדימוי בין פירות שהיו לפניו בסתמא לחדר אחר שהיה לפניו בסתמא אינו ברור ומוחלט שיש לדמותם, ובבה"ל סי' קסח סוף ס"ז אפשר שסובר שבס"ס א"צ היר"ש להחמיר עי"ש (ואמנם יש מקום לומר דשם אולי הוא ספק הנוטה לומר דאין פלוגתא לגבי פת הבאה בכסנין, ולא מטעם ס"ס אבל בבה"ל אח"כ ד"ה טעונים אינו ברור שתפס שהוא ספק הנוטה אע"פ שכ"ש שהמברך לא הפסיד כיון דרוב הפוסקים סוברין כן מ"מ כ' דמעיקר הדין לא יברך כיון דספק ברכות להקל, וכיון דמהני להחשיבו ספק ברכות שהוא ספק פת גמור א"כ למה לגבי יר"ש לא יהני, אם לא דנימא דיר"ש א"צ להחמיר ב"ס כנ"ל ואז ניחא).
וכל הנידון אם יש כאן צד להחמיר תלוי בטעם ההיתר אם מה שבזמנינו נקטו הפוסקים להתיר בחלק מהאופנים מחדר לחדר הוא משום שכאילו דעתו ע"ז להדיא כיון שרגיל בזה או משום שבזמנינו כל חשוב כחדר אחד או משום שמסתמא היה בדעתו כן, ועי' בשבט הלוי ח"א רה ושלמת חיים סי' קכ, וזאת הברכה פ"ו.
ומ"מ בפירות שלפניו ג"כ אפשר לטעון שדרכו של אדם שאוכל ואמדינן ליה שבודאי רוצה לאכול ואעפ"כ לא מהני להרמ"א הנ"ל אם לא היה לו דעת וכוונה להדיא על זה, וגם לא אמרי' שהכל חשיב כסעודה אחת וכמאכל אחד כיון שודאי ירצה לאכול מזה, דאמנם לכו"ע מועיל לענין שלא יצטרך שוב לברך על כל פרי ופרי כל שיודע בידיעה בשעת הברכה שיאכל מכל הפירות אבל לענין שהברכה תיחשב שחלה על זה בעי' שבשעת הברכה יכוון להדיא וכנ"ל.
מק"ט התשובה הוא: 120797 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120797