אכל פת גמורה פחות מכשיעור והשלים עליה פת הבאה בכסנין אם מברך המוציא ואם יוצא ידי חובת סעודת שבת

הדברים דלהלן הם השלמה לתשובה ד"ה מי שרגיל להזהר שלא לאכול חמץ בימים שסמוך לפסח מה יעשה בערב פסח שחל בשבת.

יש לדון באופן שבירך המוציא על פת גמורה ואכל ממנה פחות מכשיעור [כזית לבהמ"ז וכביצה לשבת] והשלים עליה מפת הבאה בכסנין עד שאכל שיעור שלם, לענין השלמת שיעור אכילה בלבד מפת הבאה בכסנין בין לענין בהמ"ז ובין לענין חיוב סעודת שבת, האם מצטרפים זה עם זה או לא.

וכ"ז הוא רק באכל להשביע רעבונו (עי' משנ"ב סי' קסח סקמ"א) דלולי זה אפי' הפת הבאה בכסנין עצמה צריכה ברכה כל שהיא ודאי פת הבאה בכסנין ואוכל אותה אפי' באמצע הסעודה, אלא אם כן אוכל מהפת הבאה בכסנין שיעור שביעה באמצע הסעודה שאז ג"כ א"צ ברכה אפי' אם אוכל שלא לשם להשביע רעבונו (שם סקמ"א), אבל אינו שייך לניד"ד.

ואמנם זה שייך לנידון האם פת הבאה בכסנין יוצא בה באכילת סעודת שבת, (ועי' בפנים התשובה שהרחבתי בבירור הדעות בזה), אבל כאן הנידון לפי הצדדים והשיטות שאין יוצאין יד"ח סעודת שבת בפת הבאה בכסנין.

והנה הזכרתי לעיל דמצינו דעות בענין פת הבאה בכסנין בסעודת שבת דדעת העה"ש משמע (עכ"פ לגבי יו"ט) דאף במזונות יוצא יד"ח (ועי' קה"י וקצה"ש הנ"ל) וכך פשטות הר"ן דלעיל, ועכ"פ כך ודאי דעת הראשונים המתירים לאכול פת הבאה בכסנין בסעודה שלישית בלבד, ויש דעת הפמ"ג שעכ"פ מה שמבואר בודאי בדבריו לענייננו הוא כמו הדעה הקודמת שא"א להחשיב זה כקביעות סעודה לענין ברכה על ידי מה שרוצה ומתכוון לאכול פת הבאה בכסנין לסעודת שבת שכן אי"ז תלוי אלא בשיעור ולא בקביעות אחרת, ובאג"מ כתב שיכול לברך המוציא דיש בזה קביעות, ולפמשנ"ת לעיל שיטתו מחודשת, והנידון כאן אינו אליבא דהאג"מ אלא אליבא דהחולקים.

וכן נכנסים אנו לעוד נידון האם פת הבאה בכסנין חשיב פת לענין בירך עליה המוציא בדיעבד (ובתשובה אחרת הרחבתי בנידון זה דעיקר הדעה בפוסקים להלכה שיוצא).

ויעוי' בבה"ל ס"ס קפד דמוכח מלשונו שם שבפחות מכזית פת אינו מצטרף לשביעה של מה שאכל קודם לכן או בחולה וזקן ששבע בפחות מכזית, ואולי בדוחק יש לומר דרק מדאורייתא מיירי בבה"ל שם עי"ש.

ולפי מה שנו"נ לעיל בדברי המשנ"ב סי' קעז יוצא שבהשלים פירות על פחות מכזית פת לא יצא ידי חובתו סעודת שבת אבל בפת הבאה בכסנין הוא נידון בפני עצמו.

והנה כל נידון זה הוא רק אם נימא דאכל שיעור קביעת סעודה מפת הבאה בכסנין יצא ידי חובת סעודת שבת, אבל אם נימא דגם אם אכל שיעור קביעת סעודה בפת הבאה בכסנין לא יצא ידי חובת סעודת שבת א"כ לכאורה לא יהיה שייך לצאת בכזית פת ובהשלמת פת הבאה בכסנין, דהרי לפי צד זה פת הבאה בכסנין לא חשיב פת לענין שבת כלל.

ויש לציין בזה דקושיית הפמ"ג על המג"א בסי' קפח (המתיר לצאת יד"ח סעודת שבת בפת הבאה בכסנין) אינה קשה אם נימא דמה שיוצא בשבת בפת הבאה בכסנין הוא רק באכל שיעור קביעת סעודה, וצל"ע אם מצינו שום פוסק שחולק על זה להדיא וסובר דמה שאין יוצאין בפת הבאה בכסנין בשבת הוא אף אם אכל שיעור קביעות סעודה גמורה, אם כי גם בפמ"ג אינו מוכרח לגמרי לדינא שכך נקט למעשה אלא שרק אינו כלול בקושייתו.

והנה לכשנדקדק בדברי המשנ"ב בסי' קסח סקמ"א ובדברי המג"א שם סקכ"א ופמ"ג בא"א שם בשם עמק ברכה והלבוש ומחה"ש שם לכאורה נתברר מזה דהטעם שאם אוכל באמצע הסעודה לשם שביעה אינו מחוייב בעוד ברכה (ויוצא במה שבירך על הפת) הוא משום שיש בזה קביעות סעודה גמורה, ויש לדון דאולי גם לפי מה שטען הפמ"ג בסי' קפח שמה שקובע שיעור קביעת סעודה הוא שיעור האכילה ולא דעתו בקביעות אין כוונתו לאפוקי מדבריו גופיה בסי' קסח שדעתו לקבוע משוי קביעות כשאוכל באמצע הסעודה פת הבאה בכסנין, דמה שאוכל פת הבאה בכסנין באמצע סעודתו, הוא מתווסף על מצב קביעות סעודה קיים שכבר נמצא ומוכן לפנינו, משא"כ לייצר קביעות על ידי פת הבאה בכסנין א"א, ויש לדון בזה.

ומתחילה חשבתי דיותר יש לומר דבסי' קסח קאמר הפמ"ג רק לפרש דברי המג"א שסובר כהעמק ברכה דבתר דעתו אזלי' והוא עצמו אינו בהכרח מסכים לזה, אבל שוב עיינתי בדברי הט"ז בשם העמק ברכה שציין הפמ"ג שם וראיתי דבאמת גם העמק ברכה דמחשיב קביעות על ידי דעתו מיירי באוכלם בסעודה, ולפ"ז יש לומר כדמעיקרא.

ועכ"פ לשי' המשנ"ב שסובר מחד גיסא שאין יוצאין בשבת יד"ח סעודת שבת בפת הבאה בכסנין ומאידך גיסא סובר שהאוכל בסעודתו פת הבאה בכסנין לשם שביעה אינו מברך ויוצא עליו בהמוציא, אם נימא שיסבור שבאוכל שיעור שביעה גמורה בפת הבאה בכסנין בשבת יוצא יד"ח סעודת שבת אם נימא הכי נצטרך לכאורה לומר חילוק זה (ומ"מ יש לומר דלעולם סובר שבכל דרך קביעות מברך המוציא ובסעודת שבת אם אכל רק לצאת יד"ח סעודה לא מקרי קביעות אבל אם ערך שלחנו ואכל כדרך סעודה שלמה לפי הענין חשיב קביעות ובזה הפמ"ג בסי' קפח משמע שלא סבר כלל דחשיב קביעות בלא שיעור, אבל שוב אחר שראיתי דברי העמק ברכה בט"ז סק"י והמשנ"ב ציין לו יש לומר דדברי המשנ"ב אזלי בעיקר במי שאוכל פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה דבזה מיירי העמק ברכה כמו שהביא הט"ז שם וגם המג"א שציין לו המשנ"ב קאי על השו"ע דמיירי במי שאכל מפת הבאה בכסנין באמצע הסעודה, ומ"מ גם אם נפרש כך בדעת המשנ"ב מ"מ ג"כ בענייננו יצטרך לצאת דחשיב קביעות סעודה דהרי גם באופן דבענייננו שאוכל פת הבאה בכסנין לשם שביעה עכ"פ באמצע הסעודה נקט המשנ"ב בשם הפוסקים דחשיב קביעות).

ואם נקבל זה יש מקום לטעון לפ"ז שבאופן שאוכל פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה ומשלים לכזית יצא גם ידי סעודת שבת לפי חשבון בקושיית הפמ"ג בסי' קפח הנ"ל שיש מקום לטעון בדבריו שיוצא וכ"ש שיצטרך לברך ברכת המזון דהרי יש כאן קביעות לענין המוציא (שהרי מחמת הקביעות נפטר מברכת המוציא כמשנ"ת).

וכן ראיתי לאאמו"ר שליט"א שמורה לקטנים שיכולים להשלים שיעור סעודת שבת בפת הבאה בכסנין ואולי הוא מטעם הנ"ל.

בגוף הנידון דלעיל אם בקביעת סעודה יש להקל לכו"ע ומה הדין בפת הבאה בכסנין שאין בה מים כלל

ידידי הגרא"ז ברגר העיר (שבת כהלכתו עמ' לה, וסייעני עוד בנידון זה) שבכה"ח נקט כמו שלמדתי בפמ"ג דכשקובע ודאי יוצא יד"ח, וכך יש להוכיח מברכות לז ע"ב דאם קבע על טרוקנין חשיב לחם גמור מדאורייתא לענין מצה, וכן נקט במנ"ח מצוה י' ויעו"ש שדן אם גם בדלא קבע, (ובמצוה תל נסתפק בזה), ושכן משמע שנקט השעה"צ בסי' רט דבספק בהמ"ז בפת הבאה בכסנין בשיעור שביעה מברך ומשמע שנקט שהוא דאורייתא, אם כי באופן שלא היו מים כלל דן בזה בפמ"ג סי' קסח א"א סקט"ז דאולי בלא מים לא חשיב פת להל' ברכות כמו בחלה (להרא"ש עי' יו"ד סי' שכט) וכך נקט כצד זה במשב"ז שם סק"ו ובפתיחתו להל' תערובות עכ"ד ידידי הנזכר בקיצור, והנה גם אם נקבל הראיות (ועיין עוד בענין זה להלן בקטע ד"ה והנה הביא שם) דבשיעור שביעה משמע דמהני (אם כי יש לדון אם לחם משנה מקיים כשבוצע על הפת הבאה בכסנין כשדעתו לקבוע או דלא תליא בדעתו ולכן אפשר דכדאי שיבצע על לחם אחר עמו ויטעום ממנו) מ"מ מאחר דהאופן דמיירי הפמ"ג כשאין מים כלל לא דנו בזה הפוסקים המקילים הנ"ל להדיא ועיקר שי' הפמ"ג משמע להחמיר בזה לכך מה שודאי אפשר לומר שהנצרך לבצוע על פת הבאה בכסנין עדיף שישתמש בפת הבאה בכסנין שיש בה תערובת מים.

ולגוף הראיה מהרא"ש שהביא הפמ"ג יש מקום לדחות הראיה דלגבי חלה שההפרשה יא קודם אכילה א"כ אין כאן שביעה דהשביעה הוא המחשיב הדבר ללחם, משא"כ באוכל שיעור שביעה חשיב לחם, ובאמת יש קצת פוסקים שצידדו דבירך המוציא על פת הבאה בכסנין לא יצא ורק אם קבע יצא, וגם לדידן דין זה נכון מיהת לכתחילה, דלכתחילה יש לברך המוציא על פת הבאה בכסנין רק אם אוכל שיעור שביעה, אולם הפמ"ג כנראה לא מסתבר ליה לחלק כך בדאורייתא בהגדרת שם לחם על המאכל (ועי' לעיל דספקו של המנ"ח הנזכר במצוה י לכאורה תליא בגדר הזה דלכאורה בזה גופא נסתפק המנ"ח אם שייך לומר גדר כזה בדאורייתא, והספק דלעיל לגבי בציעה ג"כ יש מקום לתלות בנידון זה, אם כי בציעה שהוא דין דרבנן יש מקום לומר בו גם סברא זו, ומאידך גיסא מאחר דהוא דרבנן יש מקום לטעון דלא יאסור לבצוע מה שיוצא בו באותה אכילה עצמה, אם כי במשנ"ב באמת חזי' שאסר לבצוע לחם משנה בפת הבאה בכסנין ואין לנו ראיה ברורה שאם קובע סעודה מתיר גם הבציעה, ולכן גם כשאוכל שיעור קביעת סעודה אין ראוי לבצוע).

והנה הביא שם דהפמ"ג בסי' קס"ח א"א סקט"ו ומנ"ח מצוה י' העירו על דינא דטרוקנין דלעיל דיש לומר שמצוות מצה לא תליא בהמוציא, דטרוקנין יוצא יד"ח מצה אף במזונות, ובאמת יש לדון דשמא דין אכילה בשבת ויו"ט הוא דין נפרד מדין מצה אפי' בליל פסח עצמו, ובאמת יש פוסקים שנקטו דלכך בעי' מצה נפרדת להמוציא בליל פסח חוץ ממצה עכ"פ להבוצע עצמו, אם כי מעקר דינא השמש שאכל כזית יצא יד"ח הכל וגם במשנה בסוכה מוכח דאין חיוב בליל יו"ט ראשון של סוכות (אע"ג דילפי' מליל פסח) לאכול יותר משיעור אחד, אבל עכ"פ אולי יש ללמוד מזה דיש כאן ב' דינים, וממילא כל ההוכחות דלעיל דיש שם לחם על פת הבאה בכסנין יש לדון כנ"ל וכ"ש אם מטרת ההוכחה דאפי' בלא שיעור שביעה א"כ הרי המשנ"ב והראשונים פליגי ע"ז, אבל עכ"פ לענין שיעור שביעה יש לסמוך על הכה"ח ועל המשתמע מקושיית הפמ"ג כדלעיל.

מק"ט התשובה הוא: 125390 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125390