אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה. מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין ...קרא עוד

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה.

מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין שליחות לגוי, ומבואר שלולי בעיה זו אין פסול בעצם הדלקת הנכרי, ולכן ישראל שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאינו מופקע מדיני שליחות, יכול לשמש כשליח להדלקת נרות שבת (וכ"ש אם יש חיוב עליו), וכ"ש להשיטות שם שיכול אפי' לברך על הדלקת נר שעל ידי גוי שמקיים מצווה גמורה בזה.

ונראה עוד דמאחר שעיקר חיוב הדלקת הנר הוא מחמת שלום בית, א"כ לענין זה החיוב זהה על אדם שאינו שומר תורה ומצוות כאדם השומר תורה ומצוות.

אמנם ראיתי מי שהעירו שיש בעיה אחרת לצאת ידי חובת הדלקת נר על ידי מי שאינה שומרת תורה ומצוות אם אינה מתכוונת למצוה כלל אלא לדבר אחר לגמרי עכ"ד, (ואמנם להסוברים שעל ידי גוי יוצאים פשיטא שגם בזה יוצאים), ולכאורה הנידון הזה שייך גם להסוברים שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה (והארכתי בזה בתשובה אחרת), דגם לשיטתם קי"ל (ויש בזה מחלוקת בב"י אבל כך הוא להלכה) שאם מתכוון שלא לצאת אינו יוצא, ולכן מי שהוא כופר להכעיס ועושה מצוות לשם הסמליות והתרבותיות בלבד יש מקום לפקפק שנחשב שמתכוון שלא לצאת ידי חובה, וממילא יש לדון אם שייך להוציא אחרים לפי צד כזה ואם בכלל שייך מינוי שליחות באופן כזה, ועי' סי' רטו ס"ב שאין עונין אמן אחר אפיקורוס מפני שאין כוונתו לשמים, (ואמנם שם היוצא ממשנ"ב וביאה"ל שם שאם שמע כל הברכה עונה אמן אבל לענין לצאת ידי חובה הוא קצת יותר בעייתי, וצריך לבדוק כל אחד מה הוא מאמין, ויעוי' אג"מ או"ח ח"ב סי' נ ובביאורים ומוספים שם), אולם במקרה שהאם היא עם זיקה לדת ורוצה להיות טוב ורק לא מבינה וחושבת לתומה שמספיק מה שהיא עושה (וגם מרגישה סיפוק והרגשה טובה במה שהיא עושה שהרי בלי זה יש בעיה אחרת שלהסוברים שמצוות דרבנן א"א לצאת בלא כוונה יש בעיה לצאת במי שעושה דבר שלא לשם מצווה כלל), מסתבר שאין צריך לחשוש יותר מזה, והכל לפי הענין.

ולגבי קידוש הדבר קצת יותר בעייתי לצאת יד"ח קידוש על היין ואפילו על הפת מאדם שאינו שומר תורה ומצוות.

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ"מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ"א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט"א. ומ"מ לדינא יל"ע אם לנהוג כן, ...קרא עוד

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ"מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ"א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט"א.

ומ"מ לדינא יל"ע אם לנהוג כן, דהרי נזכר בלשון הברכה שבתד"א גם להיות ירא שמים בגלוי ובסתר ואטו מי שאינו ירא שמים אינו יכול לברך ברכה זו, וידוע שתחילת הברכה אינו מנוסח הברכה עצמו כמו שהארכתי בתשובה אחרת שנדפסה בשו"ת עם סגולה רק שהביא הב"י בשם שבלי הלקט בשם ר"ש לאומרה יחד עם הברכה [דהיינו לומר את כל הנוסח בתד"א] כדי להרגיל האדם להיות יר"ש בגלוי ובסתר, והגרח"ק ע"פ התוס' בפסחים וברכות נקט שתחילת הברכה מעיקר הדין הוא מאתה עד שלא נברא העולם.

ועוד יל"ע דהיכן מצינו שהברכה תלויה בזמן קימתו של האדם, דבשלמא זמן לאמירת הברכה מצינו אבל שיהיה מותנה בזמן הקימה היכן מצינו, שברכה שאדם קם בזמן מסויים מתחייב לאומרה ואם קם בזמן אחר אינו מתחייב לאומרה, ואמנם המעביר שינה אם קם בלילה אינו מתחייב לאומרה, אבל שם הברכה על השינה ועל זמן השינה, ולדידן המעביר שינה אפשר שהיא ברכה על מנהגו של עולם כשאר ברכות השחר (ובניעור כל הלילה מחמירים לצאת מאחר).

ועוד יל"ע דבלשון הברכה עצמה לא מצינו כלל רמז לענין ההשכמה, דהוא ברכה על קידוש השם, ולמה לא נזכר בנוסח הברכה דבר על ההשכמה, ואפי' אם נימא שהוא ברכה לכל יום על קידוש השם של אותו היום, אבל למה שלא יהיה דינו כזמן של שאר ברכות השחר לכל דעה לפי שיטתה.

ועוד יל"ע דהשכמה הוא מי שמקדים לקום, כדמוכח בפסחים ד' וביומא דף ע"ו עי"ש, וא"כ לפ"ז יוכל לברך רק מי שמקדים הרבה לקום, וא"כ איזה שיעור נאמר בדבר.

ועוד יל"ע דהרי המשנ"ב דן לגבי ברכות השחר אחר ד' שעות וכן דנו הפוסקים על ק"ש לאחר ג' וד' שעות וברכותיה לאחר ג' וד' שעות ושמונ"ע לאחר ד' שעות ולאחר חצות, ולמה לא הזכיר נידון זה של ברכת לעולם יהא אדם למי שקם ממיטתו אחר ד' שעות, ומ"מ לא ראינו אינו ראיה גמורה (ועי' ערוה"ש ס"ס נב שהוסיף ברכות שלא הזכירם המשנ"ב שם לדון בהם אם יכול לאומרן אחר התפילה).

כל שעסוק במשתה ברצף מברך על הגפן לבסוף. מקורות: הנה ההגדרה של פטור שאר משקין בברכת היין הוא הגדרת עיקר וטפל, משום ששאר המשקין טפלין ליין (עי' מ"ב סי' קעד סק"ג ובה"ל שם ד"ה יין), א"כ לענייננו השאלה היא אם התחיל ...קרא עוד

כל שעסוק במשתה ברצף מברך על הגפן לבסוף.

מקורות: הנה ההגדרה של פטור שאר משקין בברכת היין הוא הגדרת עיקר וטפל, משום ששאר המשקין טפלין ליין (עי' מ"ב סי' קעד סק"ג ובה"ל שם ד"ה יין), א"כ לענייננו השאלה היא אם התחיל בעיקר והמשיך בטפל וכבר עבר שיעור עיכול מן העיקר.

ויעוי' במשנ"ב סי' קפד סקי"ח לגבי ברכת המזון שכתב וז"ל, נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח"כ נזכר שלא בירך בהמ"ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ"ז שכבר בטל אותה האכילה.
בד"א שאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בתחלה אעפ"כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי עכ"ל.

א"כ ה"ה בנידון דידן אם בירך מתחילה על יין אם המים ההגדרה היא שהטפל כלול עם העיקר בברכה, והברכה כוללת את כל האכילה יחד, אבל אם הפסיק ממשתה היין ואחר כך נתאוה לשתות מים לא יוכל לברך לבסוף ברכת על הגפן אחר שיעור העיכול של יין.

ונתבאר עוד במג"א (שהוא מקור המשנ"ב) שההגדרה בזה הוא שעוסקין בשתיה ובפרפראות וכמו שהובא בבאר היטב, א"כ בנידון דידן ג"כ אם ההגדרה שהיה עסוק בשתיה במשך זמן זה יכול לברך לבסוף על הגפן על הכל, אבל אם לא היה עסוק בשתיה במשך הזמן הזה, אלא שתה מים לצמאו כשנתעורר הצורך בזה אינו מברך על הגפן וכנ"ל.

אולם יש מקום לתמוה שהרי ברכת על הגפן אינו שייך למים כלל, והיאך יברך ברכת על הגפן אחר שכבר עבר שיעור עיכול של היין לגמרי, אולם יש לציין דגם לענין ברכת המזון שאפשר לברך אע"פ שרק המשיך בפרפראות וכסנין ושתיה הוא אותו נידון למעשה, מאחר שלדעת כמה ראשונים א"א לברך ברכת המזון על אלו אפי' בדיעבד, ורק משום שטפלים לסעודה נחשב הכל כסעודה אחת ארוכה.

אולם עדיין יש לחלק דלענין קביעות סעודה יש קבע לסעודה אבל לענין שתיה מצינו לענין הבדלה שאין קבע לשתיה, וא"כ יש מקום לומר דמה שהתיישב לשתות יין ואחר כך מים אינו צורה של קביעות כלל אלא כל שתיה נמשכת אחרי השתיה הקודמת ונגררת אחריה לענין הברכה אבל לא נחשב ששתה עכשיו מן היין.

אולם למעשה כן נזכר לענייננו ג"כ הבדלים בפוסקים לענין קביעות על היין, כמו שהביא הבה"ל סי' קעד שם דעת החיי"א שרק שתיית יין של קביעות פוטרת שאר משקין, וכן במשנ"ב סי' רח סקע"ג שהזכיר המשנ"ב לגבי ברכה אחרונה שאם קבע על היין מועיל גם לשאר משקין שהביאו אחר כך שלא היו לפניו ויל"ע בזה, ולמעשה נראה שיכול לברך כיון שבסתמא דברי המשנ"ב לענין פת שייכים גם לענין יין.

ויש להדגיש כאן שהנידון הוא הן על ברכה ראשונה והן על ברכה אחרונה, דגם לגבי פת מצינו שאם עבר שיעור עיכול נחלקו הפוסקים אם חל עליו חיוב ברכה ראשונה או לא.
ויש לציין שגם מצד זה הוא דוחק לומר שאם אדם שתה יין והמשיך בשאר משקין ועבר שיעור עיכול מן היין שיצטרך מאותו זמן לברך על המים, ועי' בביאור הלכה סי' קעד ד"ה והמנהג, שטוב שיברך על היין הגפן בסעודה כדי להוציא שאר משקין, וקצת דוחק שכל הפתרון הוא רק עד שעבר שיעור העיכול של היין, ודוחק לחלק כולי האי לומר שכאן הקביעות מחמת הפת, ויל"ע בזה.

ויש לציין עוד פלוגתת הראשונים לענין ד' כוסות של הבדלה אם מברך על כל כוס ויש בזה דעות שונות ואכמ"ל, ועכ"פ להדעה שמברך על הכוס הראשון חשיבי שאר הכוסות כהמשך לזה אע"פ שעבר שיעור עיכול מכיון שכל ההגדה הם מענין השתיה, כמש"כ הרא"ש דאע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא כיון דליכא היסח דעת לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא עכ"ל, וגם החולקים הוא רק משום חשיבות כל כוס שקובע ברכה לעצמו, כמ"ש הב"י באו"ח סי' תעד על הרי"ף, שטעמו משום דארבע כוסות הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא עכ"ל, וע"כ זהו הטעם להרי"ף שהרי אפי' לא הפסיק ביניהם ולא הסיח דעתו מברך להרי"ף.

ויש לציין עוד בזה לענין ההפסק בליל הסדר בין קידוש לסעודה והביאו בזה בשם פוסקי זמנינו (כמדומה מהגרשז"א) דמכיון והכל הוא מסדר מצוות ליל הסדר לא חשיב הפסק בין קידוש לסעודה.

ולגוף הנידון שהזכרת על מה שיין פוטר שאר משקין יש לשים לב גם לכמה פרטים שיש דין זה, דהיינו אם קבע עצמו לשתות יין ואם היה עכ"פ שאר משקין לפניו בשעת הברכה (עי' במשנ"ב סי' רח סט"ז), וכן שאם לא שתה מלוא לגומיו מן היין נכנס לספק ברכות כמבואר בביאור הלכה סי' קעד שם.

לגבי השאלה האם יוצא מדברי המשנ"ב שיש אופן שיברך בורא נפשות על יין, התשובה בזה שאמנם לפעמים יצא שהוא יברך כאן רק בורא נפשות (לפי התנאים המבוארים לעיל), אבל אינו מברך בורא נפשות על יין, אלא את הברכה האחרונה על היין הפסיד מאחר וכבר עבר על שתיית היין שיעור עיכול, ואינו מברך בורא נפשות אלא מצד חיובו החדש של המשקים ששתה אחר כך.

נראה שיש בזה סימן קללה וכמו שהארכתי בתשובה על קידוש לבנה שכל מצוה שלא התאפשר לעשותה על ידי דבר הבא מן השמים הוא סימן קללה, ואע"פ שכאן כבר נפטר מהדלקה אם מזג האויר בשעת ההדלקה היה בלא רוח וגשם, ...קרא עוד

נראה שיש בזה סימן קללה וכמו שהארכתי בתשובה על קידוש לבנה שכל מצוה שלא התאפשר לעשותה על ידי דבר הבא מן השמים הוא סימן קללה, ואע"פ שכאן כבר נפטר מהדלקה אם מזג האויר בשעת ההדלקה היה בלא רוח וגשם, מכל מקום גם בסוכה הרי נפטר כשירדו גשמים, ואעפ"כ יש שם סימן קללה, ואע"פ שכאן נפטר וקיים מצוה מ"מ לא קיים מצוה מן המובחר, ולא קיים פרסומי ניסא כראוי, ואף נקט המשנ"ב שיחזור וידליקנה, ובודאי לא גרע משאר האופנים בראיות שהבאתי בתשובתי לענין קידוש לבנה, ועי' גם בתשובתי לענין ברכת כהנים.

במקרה שלא היה לפניו שמן בשעת הברכה חוזר ומברך ובמקרה שהיה לפניו שמן והיה דעתו על זה אם יצטרך שישתמש בו אינו חוזר ומברך, ובמקרה שהיה לפניו שמן אך לא היה דעתו על זה במפורש, פשטות הסברא שחוזר ומברך וכך ...קרא עוד

במקרה שלא היה לפניו שמן בשעת הברכה חוזר ומברך ובמקרה שהיה לפניו שמן והיה דעתו על זה אם יצטרך שישתמש בו אינו חוזר ומברך, ובמקרה שהיה לפניו שמן אך לא היה דעתו על זה במפורש, פשטות הסברא שחוזר ומברך וכך ודאי דעת חלק מהפוסקים, אלא שיש לדון בזה בדעת המשנ"ב.
למעשה יברך מכיון שהדעה לא לברך אינה ברורה שנוקטת גם באופן זה ורוב צדדים יש לברך וגם שמסברא נראה לברך.

מקורות: אם לא היה לו שמן והוצרך להביא שמן ממקום אחר פשוט שצריך לברך שוב כמתבאר בדברי המשנ"ב תרנא נו לענין ד' מינים, ולהדיא בסי' תקפה ד לענין שופר, אבל אם היה לו שמן על השלחן יעוי' במשנ"ב סי' תקפה סקי"ח לענין תקיעת שופר שמסתמא היה דעתו על כולם, ולמד כן מסי' רו משנ"ב סקכ"ו, ר"ל דשם מבואר שי"א (והוא הראב"ד כמ"ש בבה"ל שם) שגם בסתמא אם בירך על הפירות דעתו על כל מה שיש לפניו על השלחן, וספק ברכות להקל, והנה עיקר דבריו הם חידוש שכן בשופר יש מקום לטעון דלא דמי לברכת הפירות שכאן אין דעתו על השופרות האחרים אם ברר לו שופר אחד לתקוע, אבל גם שם עדיין יש בזה סברא שמכיון שאין ברור לו שיצליח בשופר פלוני אולי יצטרך שופר פלוני, אבל כאן אחר שכבר מילא שמן למה שיעלה על דעתו שיצטרך שוב, ויש להזכיר בזה דברי הט"ז והמשנ"ב בהל' קידוש רעא סקע"ח שאם נמצא הכוס שלו חומץ אם התכוון לשתות מהיין שעל השלחן א"כ זה בכלל הקידוש ונפטר מלומר ברכת הקידוש שוב, אבל באופן שלא התכוון לשתות לא, ולא הזכירו כלל סברא שייחשב שדעתו על כל היין מכיון שאילו היה נשפך היין שבכוסו או היה נמצא חומץ היה משתמש ביין שעל השלחן, דבזה לא סגי כיון שלא מעלה הדבר על דעתו, ואע"פ שיש כמה דרכים להבין דעת הראב"ד הנ"ל של סי' רו ועי' בב"י ובבה"ל שם (ויש מקום לומר דהראב"ד סובר דאין הלכה כהירושלמי אלא כהגמ' שהביא בב"י שם), מ"מ המשנ"ב נקט שם שהגדר הוא שבסתמא היה דעתו על כל מה שלפניו, וא"כ במקום שידוע שלא היה דעתו על זה יל"ע, ומיהו מה שהזכיר שם בב"י מקור לדעת הראב"ד מגמ' דכל כי האי נבגא מכסא דברכתא נינהו אף ששם לא כוונו שיצטרכו משאר היין יותר מכוס של ברכה, ואדרבה ילתא נתכוונה לשתות מכוס של המזמן ויל"ע, ומ"מ בהל' קידוש נראה שלא יחייב המשנ"ב בסתמא כשאין רגיל לשתות עוד יין בסעודה, ואף אם היה מקום לומר ספק ברכות להקל, מ"מ במקום שהספק מסופק הו"ל כספק ספיקא לחומרא, והרי כאן דעת הראב"ד אינו מוסכם ולומר סברת הראב"ד כאן אינו ברור, אלא שיש לדון אם פשטות דעת המשנ"ב לגבי שופר יהיה דעתו גם לענין נר חנוכה שדעתו על מה שלפניו, אבל יתכן שהמשנ"ב מיירי בשופרות שאינם טובים כ"כ שמניח כמה לפניו אם יצטרך, ורק מחמת סיבה זו מובן למה כמה שופרות מונחים לפניו, דבלא זה אינו מובן.

ואף שנקט המשנ"ב תרעה ח, כהסוברים שאם הדליק בנר פחות מכשיעור ובא להדליק בנר חדש אינו חוזר ומברך, מ"מ שם הוא מחמת ספק שמא יצא בהדלקתו הראשונה כמ"ש הפמ"ג במשב"ז דזה תליא בב' תירוצי הגמ' עי"ש, ושם אינו חוזר ומברך אפי' אם הפסיק, ואינו שייך לכאן.
ואולם יעוי' בכה"ח תרעה ס"ב בשם בא"ח פרשת וישב שאם נשפך לאחר שהדליק נר אחד אינו חוזר ומברך על שאר נרות משמע שאם נשפך אחר נר ראשון חוזר ומברך ועדיין יל"ע בהיה לפניו לדעת המשנ"ב בסי' ר"ו.

מכיון שיש בזה מקום חולי קצת, לכן אם ירצה א"א למנוע ממנו לסמוך על המקילין בזה, אבל יעשה על מיץ תפוזים טבעי ולא על בירה. ומ"מ יותר טוב שיבדיל על היין ויטעם משהו וייתן לאחר לשתות מלהבדיל כיום על דבר ...קרא עוד

מכיון שיש בזה מקום חולי קצת, לכן אם ירצה א"א למנוע ממנו לסמוך על המקילין בזה, אבל יעשה על מיץ תפוזים טבעי ולא על בירה.
ומ"מ יותר טוב שיבדיל על היין ויטעם משהו וייתן לאחר לשתות מלהבדיל כיום על דבר שאינו יין.

מקורות: הנה במקום שאין ההגדרה של חמר מדינה אינו מתיר לקדש על דבר שאינו חמר מדינה, כדמוכח בעובדא דאמימר בפסחים קז וכן בפ"ק דנזיר דף ד ובנדרים מט ע"ב אפי' במקום כאב ראש, והנה דעת החזו"א שאין היום חמר מדינה וראוי לחוש לדעתו כי משמעות הפוסקים שהגדרת חמר מדינה הוא שהוא עיקר שתיית בני העיר עי' מ"ב רעב כד, ומ"מ לענין מיץ תפוזים נקט החזו"א שאפשר שחשוב כחמר מדינה ולא סמך ע"ז למעשה, ודעת הגריש"א בשבות יצחק פסח פי"א אות ד שהם חמר מדינה, ולכן מכיון שבזה החזו"א נראה שמודה מעיקר הדין לסברת כמה מפוסקי זמנינו שיש היום חמר מדינה (היינו באופן כללי האג"מ והגרשז"א והגריש"א והשבה"ל והגרח"פ והאול"צ שהסכימו באופן עקרוני ששייך כיום אצלינו חמר מדינה דלא כהחזו"א וסייעתו), לכן במקום חולי א"א למנוע ממי שירצה לסמוך על זה.

אבל בירה אע"פ שבזמן הגמ' היו מקומות שהיה נחשב חמר מדינה אבל בזמנינו רבו המערערים על זה מכיון שאין כ"כ חשיבות לבירה ולא רגילות בשתייתו בכלל העם (עי' המו"מ בביאורים ומוספים בהל' הבדלה).

ומ"מ עדיף שיתן לאחר לשתות, שבזה בודאי יוצא ידי חובה, וזה הפתרון שהובא בהלכה לענין בין המצרים (תרעא) ולענין מי שנדר שלא לשתות (תרעב ט), ובזה יוצא ידי חובה, וכמ"ש השוע"ר דלכו"ע בהבדלה מועיל אם ישתה אחר, גם להחולקים לענין קידוש.
ומעיקר הדין מועיל גם קטן לזה עכ"פ כשיוצא הקטן מההבדלה, ועכ"פ כשאין גדול עי' בסי' תרעא שם (וראה שם בביאורים ומוספים).

וכן החזו"א מכיון שהיה חולה סוכר נהג כל השנה לשתות מעט מההבדלה ולתת השאר לאדם אחר שיוצא מההבדלה לשתות, (ראה בספר קרא עלי מועד ובארחות רבינו).
וכן נהג המנח"י (קול התורה מב תשנ"ז) שנהג כן שהיה טועם מעט, וכ' שם המגיה שנהג כן הוא לחשוש לדעת המג"א רעב סק"ט הובא שם במשנ"ב סקל"ג שאסור לקדש על היין על מנת שישתו אחרים אם אינו שותה והם יודעים לקדש, ועי' רמ"א שם ט.

כפי שהבאתי לעיל לענין קידוש לבנה ראיות מהרבה מקומות שכשאדם לא זכה לקיים המצוה יש בזה סימן רע, אלא שכאן יש לדון מצד אחר, דהרי ש"ץ שטעה הוא סימן רע לשולחיו, וא"כ יש מקום לדון לענין כהן זה שמא ...קרא עוד

כפי שהבאתי לעיל לענין קידוש לבנה ראיות מהרבה מקומות שכשאדם לא זכה לקיים המצוה יש בזה סימן רע, אלא שכאן יש לדון מצד אחר, דהרי ש"ץ שטעה הוא סימן רע לשולחיו, וא"כ יש מקום לדון לענין כהן זה שמא ג"כ הוא שליחן של הישראלים לברכן והסימן רע הוא להישראלים, אכן באמת יש לחלק קצת, דגבי ש"צ אינו מצוה על הש"צ כלל אלא על הציבור, משא"כ גבי כהן הוא מצוה על הכהן, ואיכא אפי' דאמרי בגמ' דואני אברכם קאי על ברכת הכהנים גופא, אם כן לענייננו יש מקום לומר דהסימן רע הוא בין על הכהן בין על הישראל, ומאידך גיסא יש מקום לומר דהסימן רע הוא על אחד מהם ולא ידעינן מי הוא, ונראה דאין הכי נמי דב' הדברים נכונים, דזה פשיטא שיש כאן סימן רע שבאה מלחמה ואף ביטלתם מן המצוה, ואי' למ"ד [ברכות ה] דאפי' אינם יסורין של אהבה אם יש בהם ביטול תפילה, ועכ"פ סימן רע ודאי יש כאן, אלא דהסימן רע בא מחמת הפרט ובא מחמת הכלל, וכמו מאורות דלוקין מחמת הפרט כמ"ש בספ"ג דסוכה דכ"ט, ומאידך גיסא כל הכלל שנראתה הקשת בימיו יש בזה העדר מעלה כמ"ש בכתובות, ועי' בתענית בדרוקרת הוי דליקתא וכו', ועי' מכות יא ע"א, הלכך יש כאן יחיד שבשלו באה הרעה ויש כאן ציבור שאינם בני מעלה, ובזה כלולים הן הציבור והן הכהנים שיש בהם העדר מעלה להגן על הדור וכמ"ש וגודר בפרץ אין.

לכאורה לא. מקורות: מכיון שהוא מדין יאותו שהוא לעיכובא כמו שנתבאר לעניינים אחרים, ראה בה"ל או"ח תכו, א. ומיהו כ' החזו"א והקה"י והגרח"ק ועוד שאפשר לברך על נר הבדלה כשיש חשמל (ראה ביאורים ומוספים סי' רחצ סקי"ג), ושם יש ג"כ ...קרא עוד

לכאורה לא.

מקורות: מכיון שהוא מדין יאותו שהוא לעיכובא כמו שנתבאר לעניינים אחרים, ראה בה"ל או"ח תכו, א.
ומיהו כ' החזו"א והקה"י והגרח"ק ועוד שאפשר לברך על נר הבדלה כשיש חשמל (ראה ביאורים ומוספים סי' רחצ סקי"ג), ושם יש ג"כ דין יאותו, ומ"מ לברך ביום ראשון על הנר לא עלה על הדעת, ויתכן שנר עם חשמל נחשב מצטרף לאור לענין תוספת אורה כמ"ש הפוסקים לענין יו"ט (ראה שם סק"ה), או שצירפו גם דעות המתירים בהבדלה לברך על חשמל ראה שם, וזה ל"נ דא"כ בקידוש לבנה על מה סמכו כשיש חש'.
ואולי י"ל משום דבנר לא בעי' יאותו ממש עי' רחצ ג, אלא שקצת דוחק לומר דלבנה חמורה מנר לענין יאותו בדיעבד, ועי' תכו ריש סק"ג.

מספיק באחד שיקדש באחד מן החדרים ויתכוון להוציא בקידוש את האורחים שבכל החדרים, והם ישמעוהו וייצאו ידי חובה, ומועיל אף לכתחילה. מקורות: או"ח רעג, ו.

מספיק באחד שיקדש באחד מן החדרים ויתכוון להוציא בקידוש את האורחים שבכל החדרים, והם ישמעוהו וייצאו ידי חובה, ומועיל אף לכתחילה.

מקורות: או"ח רעג, ו.

אם הוא חמוץ בשיעור שבני אדם נמנעים לשתותו, לא יצא ידי חובת קידוש, גם אם ריחו טוב, וצריך לקדש שוב ואם לא התכוון לשתות יין מלבד כוס זו צריך גם לברך שוב בורא פרי הגפן.ואם היה לפניו יין בזמן הקידוש ...קרא עוד

אם הוא חמוץ בשיעור שבני אדם נמנעים לשתותו, לא יצא ידי חובת קידוש, גם אם ריחו טוב, וצריך לקדש שוב ואם לא התכוון לשתות יין מלבד כוס זו צריך גם לברך שוב בורא פרי הגפן.
ואם היה לפניו יין בזמן הקידוש על השלחן או הספסל, וגם התכוון לשתות ממנו, יש אומרים שיצא ידי חובת קידוש על אותו היין שהיה לפניו, ואפשר לסמוך על זה כשאין לו מי שיוציא אותו בקידוש מחדש.

מקורות: או"ח ערב, א ונו"כ, וכן בנו"כ לעיל רעא, טו בשם הרדב"ז.