או"ח סי' שט סעיף ב, כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן וכו', וכן במשנ"ב סק"ו ומיירי שהדקה יפה וכו', מבואר דייחוד האבן לא מהני להפקיעו ממוקצה בלא מעשה, וגם אז טעם ההיתר הוא משום שהוא בטל לכלי, וצ"ע מלעיל סי' רנט ...קרא עוד

או"ח סי' שט סעיף ב, כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן וכו', וכן במשנ"ב סק"ו ומיירי שהדקה יפה וכו', מבואר דייחוד האבן לא מהני להפקיעו ממוקצה בלא מעשה, וגם אז טעם ההיתר הוא משום שהוא בטל לכלי, וצ"ע מלעיל סי' רנט ס"ב דייחוד מועיל לאבנים אם מייחדם לעולם לתשמיש, וצ"ל דכאן בשאין מייחד לעולם, אבל צל"ע דלעיל שם כתב המשנ"ב סקי"א בשם המג"א והאחרונים דהאבנים שסביב הכירה תמיד מותרים לטלטל, ומשמע דבזה גם סתמא מהני, וצ"ל דשם סתמא הוה כלעולם וכאן לא, ועדיין צ"ב.

קרא פחות

או"ח סי' רצז ס"ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ"ל בס"א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ"ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ"ב סקי"ג וכ"ש לדעת המחבר שם ...קרא עוד

או"ח סי' רצז ס"ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ"ל בס"א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ"ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ"ב סקי"ג וכ"ש לדעת המחבר שם בס"ה.

קרא פחות

או"ח סי' רצו ס"ז, אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בבהכנ"ס, נקט דוקא ששמעו כל בני הבית, ולא נקט באדם פרטי ששמע בבהכנ"ס ובא לבדו בביתו, ואפשר הטעם דבזה אין טעם שלא יצא בבהכנ"ס, וכמבואר לעיל סי' רצה במשנ"ב סק"ו ...קרא עוד

או"ח סי' רצו ס"ז, אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בבהכנ"ס, נקט דוקא ששמעו כל בני הבית, ולא נקט באדם פרטי ששמע בבהכנ"ס ובא לבדו בביתו, ואפשר הטעם דבזה אין טעם שלא יצא בבהכנ"ס, וכמבואר לעיל סי' רצה במשנ"ב סק"ו דרק מי שיש לו בני בית שלא יצא בהבדלת הש"ץ כדי להוציא אח"כ בני ביתו, והכא מיירי שלא נתכוונו לצאת אף אחד מבני הבית על דעת שיבדילו בבית, דקדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא (עירובין ב), אבל ביחיד כה"ג יוצא בבהכנ"ס, א"נ דבר ההוה נקט בני הבית דאורחא דמילתא שיש יותר מאחד.

קרא פחות

בבה"ל ריש סי' רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א"כ איך כתב השו"ע בס"ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו' מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד

בבה"ל ריש סי' רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א"כ איך כתב השו"ע בס"ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו' מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס"ל כשיטה הראשונה הנ"ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא"כ שיטה שניה הנ"ל, ויעוי' בשל"ה שנקט דג' סעודות מן התורה דהרי בגמ' דרשי' לה מדכתיב היום ג"פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל"ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ"מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו"ע בס"ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס"ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו"ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו"ע מודו (מיהו שמא י"ל דבס"ג סמך על מה שכתב בס"ב יש אומרים), וכמ"ש המשנ"ב בסק"ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה"ע להגרא"ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי' תוס' סוכה ג ע"א ואכמ"ל בנקודה זו), וממילא בנד"ד אפי' נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ"מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

קרא פחות

סי' קמ ס"א ברמ"א ואפי' בזמן הזה שש"צ קורא דינא הכי, ובמשנ"ב סק"ה הטעם דמה שהש"צ קורא כאילו קורא הוא דייני' ליה, יל"ע דלכאורה זה אתי' כשי' השו"ע לעיל סי' קלט ס"ב ולהלן סי' קמא ס"ב, ולא כשי' מהרי"ל המובא ...קרא עוד

סי' קמ ס"א ברמ"א ואפי' בזמן הזה שש"צ קורא דינא הכי, ובמשנ"ב סק"ה הטעם דמה שהש"צ קורא כאילו קורא הוא דייני' ליה, יל"ע דלכאורה זה אתי' כשי' השו"ע לעיל סי' קלט ס"ב ולהלן סי' קמא ס"ב, ולא כשי' מהרי"ל המובא בהג"ה סי' קלט סוף ס"ג וכמו שנתבארה שיטה זו באחרונים שסוברת שאחד מברך ואחד קורא, עי' ביאור הלכה סי' קמא ס"ב ד"ה לבטלה.

ויש לדון לפ"ז באופן שהעולה הראשון והשני הם ע"ה שאינם יודעים לקרות עם הקורא וסומכים על שי' המהרי"ל ומברכים, מה הדין באופן זה שנשתתק העולה הראשון האם גם בזה סובר הרמ"א שהעולה השני לשי' ראשונה שבשו"ע יברך, או דבזה ממ"נ כבר לא יברך, דאתה בא עליו משני צדדין, דלפי המחבר א"א לברך כלל בע"ה כזה, ולפי המהרי"ל נמי אפשר דסברת רבינו יונה דכאילו מברך בעצמו לא שייכת דזה מברך וזה קורא כנ"ל, ואינו מוכרח וצל"ע.

קרא פחות

אע”ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ”מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה. מקורות: במעשה רב להגר”א מובא עד עלות השחר (וכ”כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ קעד, וכ”נ בשעה”כ להאר”י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ...קרא עוד

אע”ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ”מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה.

מקורות:

במעשה רב להגר”א מובא עד עלות השחר (וכ”כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ קעד, וכ”נ בשעה”כ להאר”י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב’), ולהאר”י עיקר קדושת שבת עד חצות (ועי’ ברכ”י סי’ תקפא בשם שו”ת הרמ”ז סי’ ל, ועי’ שע”ת בסי’ ש מה שרמז לענייננו עפ”ז), וכן במשנ”ב סי’ ש הזכיר בשם השע”ת שאין כדאי לאחרה אחר חצות (וכ”כ בא”ח ע”פ האר”י הנ”ל ש”ב ויצא סכ”ז וארחות רבינו עמ’ קלג שכך נהג הקה”י).

ובכמה פוסקים מבואר שזמן מלוה מלכה הוא שעה אחת אחר שבת (עי’ פרע”ח שער השבת, סידור היעב”ץ, מגלה עמוקות פרשת ואתחנן), או עכ”פ מיד אחר שבת (יסוד ושורש העבודה, הגש”פ מבית לוי ח”ב עמ’ קסו בשם מנהג הגרי”ז, ועי’ משנ”ב סי’ ש) ועכ”פ עד ד’ שעות (יסו”ה שם, ועי’ כה”ח סקי”ד).

ואין לסעודת מלוה מלכה תשלומין (מחה”ש סי’ רעד ודעת תורה להמהרש”ם סי’ ש, וכך פשטות רוב הפוסקים שנתנו קצבה בדבר וכך מפורש ביעב”ץ ויסוה”ע הנ”ל).

אבל יש קצת פוסקים שהזכירו בזה עניין תשלומין שאפשר ששייך בזה עכ”פ ליום אחד, ומשמע בעיקר שנתקשו בזה בענין נכבדים מקהילות החסידים משנים קדמוניות שנהגו קולא בדבר ובקשו למצוא להם סמך, ועי’ באשל אברהם מבוטשאטש ובליקוטי מהרי”ח, ועי’ בפסקי תשובות עמ’ תרג שהעיר לנכון שא”א ללמוד מהנהגות יחידי סגולה הלכה למעשה.

ומה שרוב הפוסקים סברו שאין תשלומין למלווה מלכה יתכן לבאר דבשלמא הבדלה שהיא ברכה יש בה היכר שהיא לשם הבדלה בין קודש לחול, אבל סעודה ביום ראשון הרי אינו ניכר שנעשה לצורך שבת, וכעין מ”ש המשנ”ב בסי’ רס סק”ה שלא טוב לרחוץ בחמישי כשאפשר בשישי כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך שבת, וכ”כ בסי’ רנ סק”ב לענין צרכי שבת עי”ש.

וכמדומה שכל העוסק בהלכה זו מרגיש בזה קושי מסויים לומר שיש תשלומין לסעודת מלוה מלכה, ואף שקשה להגדיר את הקושי בדיוק אבל אנסה לקרב הדברים אל השכל, דענין מלוה מלכה הוא סעודה על כבוד השבת שיצאה וכבוד זה אינו שייך בהפלגה מן השבת, אלא אדרבה סעודה זו היא עדיין מהארת שבת על דרך מה שכתבו המקובלים, ולהכי יש דין לענגה כמבואר בשבת קיט ושו”ע סי’ ש’, כיון שהיא עדיין כבוד השבת היוצאת אז, אבל הבדלה היא ברכה על מה שהבדיל הקב”ה בין חודש לחול, ובעצם היא ברכה על שינוי המצב כרגע שהשתנה מקודש לחול, ולא נזכר אז שבח מיוחד על שבת אלא על ענין שינויי המצבים שקבע והבדיל הקב”ה.

ויש להעיר עוד דעיקר תשלומין שייך בדבר שהוא חובה גמורה דרמיא עליה מתקנת אנשי כנה”ג ובפרט שיש עליו איסורים קודם הבדלה, אבל דבר שאינו ברמת חיוב כזו (גם אם קבלוהו עלייהו בחובה) אין שייך בזה כ”כ תשלומין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

וכעין זה מצינו דעת הרא”ה ברכות כו ע”א והריטב”א שם דלמאן דאמר תפילת ערבית רשות אין תשלומין לתפילת ערבית, וגם התוס’ בברכות כו ע”א ויומא פז ע”ב שחלקו על זה היינו משום דסברו ששם רשות אין הכונה רשות גמור וכו’ עי”ש ולכן יש לזה תשלומין, ויש בזה עוד שיטות בראשונים, ולא נאריך בזה להביא כל הדעות, (ועי’ ברי”ף), אבל עכ”פ עיקרון זה מובא בהרבה ראשונים שדבר שהוא רשות לא שייך בו תשלומין.

היוצא מזה שלפי הרבה ראשונים שסברו שלא שייך תשלומין בדבר שהוא רשות א”כ לכאורה גם בזה אין שייך תשלומין, אם כי יש מקום לומר בדוחק דתשלומין שלא נאמרו ברשות הוא רק באופן שאין אפשרות לקיים המצוה כצורתה כמו בתפילה שמתפלל שחרית שתיים ואחת לשם ערבית, ויש לזה כבר גדרים של שחרית מצד האזכרות, משא”כ כאן שעושה המלוה מלכה גופא באותו אופן ממש שהיה עושה במוצ”ש (אם כי גם בערבית מוצ”ש אחר ששכח מנחה של שבת מצינו שאין מבדיל בשניה כי שניה היא למנחה, ועי’ בשו”ע דעות בזה לענין הזכרות אחרות).

ובספר ליקוטי מהרי”ח כתב סמך לאלו שמקילים בזה ממה שכתב בפ”ת יו”ד סי’ רס”ה בשם ס’ חמודי דניאל דסעודת ברי”מ שלא עשאה ביומיה יכול להשלימה ביום אחר עיי”ש וה”ה בזה עכ”ל, ויש מקום לדחות דבברית מילה שיש לזה שם מאחר שהוא רק פעם בזמן רב ועושה סעודה אחר כך ניכר שהסעודה היא מחמת הברית משא”כ שבת דקביעא וקיימא ואינו ניכר, ובברית עדיין יש שמחה למחרת, ועוד דבברית דעת מהר”ח או”ז שהמצוה נשארת אחר כך, ולכו”ע התיקון נשאר אחר כך, משא”כ בשבת שהסעודה היא רק על יציאת השבת, והוא חידוש בפני עצמו שהסעודה על מצוה שאינה עכשיו כבר, אבל לומר שיהיה אחר זמן הוא חידוש גדול יותר, וכמו שזה פשיטא שא”א להשלים סעודת שבת אחר השבת שכבר עבר זמנו.

והנה בגוף הנידון אם מלוה מלכה הוא רשות או חובה, ברש”י שבת קיח ע”א משמע שהוא רשות, וכן למד בדבריו רדב”ז בהל’ מתנ”ע, וכ”כ הריטב”א שבת קכ ע”א, ועי’ גם משנ”ב סי’ ש סק”ב ושוע”ר שם ס”ג דאין סעודה זו באותה דרגת חיוב כג’ סעודות של שבת.

והחי”א הל’ שבת כלל ח’ כ’ שהוא חובה, ואפשר דר”ל שקבלוהו עלייהו.

ועי’ רמב”ם פ”ל מהל’ שבת ה”ה, ואף שיש אחרונים שלמדו בדבריו שהוא חובה גמורה איני יודע אם הוא מוכרח, דהרי הרמב”ם שם מיירי על סידור השלחן שאפי’ בשבת אינו חיוב גמור מדרבנן אלא האכילה כזית, והרי האכילה כזית הזכיר רק דרך אגב, והלשון ויסדר שלחנו לעצמו אינו מוכרח דבחיובים מיירינן.

ואמנם בחרדים פרק מ’ אות א’ יש קצת משמעות שהוא חיוב מדרבנן, ומיהו אם נדייק בלשונו יש לדון אם הוא מוכרח, דהנה לגבי שבת כ’ מצות עשה וכו’ לענג וכו’ ולגבי מוצ”ש לא כתב ולענג ביציאתו אלא ויסדר וכו’ ושמא מילתא אחריתי קאמר דראוי לסדר.

קרא פחות