מבלי להיכנס האם מעיקר הדין משגיח נאמן או לא, שזהו נידון בפני עצמו, וכאן הדברים מתייחסים להנוהגים שלא לסמוך על זה, מלבד זה יש נידון נוסף האם אלו שאינם סומכים על משגיח מכל טעם שלא יהיה האם מחזיקים הפירות כספק ...קרא עוד

מבלי להיכנס האם מעיקר הדין משגיח נאמן או לא, שזהו נידון בפני עצמו, וכאן הדברים מתייחסים להנוהגים שלא לסמוך על זה, מלבד זה יש נידון נוסף האם אלו שאינם סומכים על משגיח מכל טעם שלא יהיה האם מחזיקים הפירות כספק טבל או כדמאי או באופן אחר.

ואקדים בזה שמסתמא שכבר גדולים וטובים ממני דנו בזה, ומ"מ אטול הרשות לכתוב קצת מו"מ בזה להלכה ולא למעשה.

ולכאורה יש לחלק בזה בין הפרשת תרומה גדולה דלענין זה יש מקום לטעון שא"א להסתמך על תקנת דמאי לפטור מתרומה גדולה, כיון שבניד"ד אינו קונה מע"ה אלא ממשומד ובמשומד לא אמרי' דודאי הפריש חיטה אחת על כל הכרי, דהרי שביק התירא ואכיל איסורא, ולמה יפריש כלל, והרי הספק הוא לא שמא הע"ה חס על ממונו ולא הפריש שלגבי חששא זו תרו"ג קלה, אלא כאן הספק הוא שמא המשגיח לא בדק כראוי או לא הפריש כראוי ובזה אין דרגת הספק קלה יותר לענין תרומה גדולה, ויש לדמות ענין זה דלא גרע מחזקות נאמנות שנגרעו לאחר שנתרשלו האנשים כעין הך שכ' הרמ"א באה"ע סי' יז ס"ב לגבי חזקה אין אשה מעיזה וכעין מש"כ הב"י ביו"ד בשם רבינו יונה לגבי מצויין אצל שחיטה וכעין דינא דחלב גוי.

ומאידך גיסא לגבי קולות אחרות הנוהגות בדמאי כגון בלוקח שמן לנר ולוקח לבהמה ולענין מוקף ולענין תערובת דמאי ועוד כיו"ב, יש מקום לטעון דמאחר וטעם ההיתרים והקולות שאמרו חכמים בדמאי הם משום רוב דברוב אזלי' אפי' בפיקו"נ בכ"מ (כגון בפ"ק דחולין דף יא ובסנהדרין פרק בן סורר ובפ"ח דיומא גבי פירשו לחצר אחרת ועוד לגבי רוב דעות) ולכן ככל שמדובר בהשגחה שאפשר לומר עליה שהרוב מעושר כעין דינא דרוב ע"ה מעשרין אע"פ שיש מכשולות, לכאורה יש מקום לדון ולטעון דשמא עדיין שייך בה כל קולות שנאמרו בדמאי (ועדיין יתכן שהשגחות שהוחזקו כאינם אחראים ואין אדם יודע מה נעשה שם אינם בכלל זה, וחתימתם כחספא בעלמא, ויש לדון בכל מקרה לגופו) ולמעשה צ"ע.

עוד בעניין המעשרות יש לציין דכ' הראשונים דהאידנא לא שכיחי ע"ה ומסתמא שע"ה שהיו בזמנם ג"כ היו בהם שלא היו בקיאין ברוב ככל דיני תרו"מ כגון הפרשה מן החדש על הישן וממין על שאינו מינו וגם בזמנם היה שייך לטעות ולהפריש ממה שקנה מאחד על מה שקנה מאחר וכדמוכח מפלוגתא דגבי לעשר מכל טפוס וטפוס שנאמרה לקונה מע"ה ומסתמא הע"ה גופיה היה יכול לטעות בזה ועכ"ז עדיין נשאר רוב ע"ה מעשרין.

ואף שגם לא כל אחד נקרא חבר אלא הוצרך לקבל עליו דברי חברות ויש כמה דינים כמפורש במשנה ובגמ' מ"מ הגבול של ע"ה היה כמעט ללא גבול אלא כל מי שאינו עובר עבירות במזיד לא גרוע מכלל ע"ה.

ומענין לענין יש לציין דרש"י פי' לענין עד אחד נאמן באיסורין דסברא היא דאל"כ אין אדם סומך על חבירו וא"א בלא זה עי"ש והיינו אף שאין כאן ודאות מוחלטת (ובנסוח אחר אף שלא ימלט שתהי' אי פעם טעות) מ"מ סגי לענין נאמנות זו לעניין זה, וכמו שהוא כך לגבי עוד חזקות ורוב שבתורה, ואע"ג שע"ה במעשר הוא גרוע יותר, מ"מ הענין מובן שטעות אינו מבטל כל הנאמנות של כולם, וסגי במה שאירעו חכמים חזקת ע"ה לדמאי ולא לספק מעושר, מלבד הטועה עצמו דאפשר שצריך ליבדק שוב ועי' בבכורות ל ע"ב גבי לקבל שוב דברי חברות ובשו"ע יו"ד הל' תולעים גבי האשה שנמצא אחריה תולעים.

ולענין השגחות מעולות יש לציין להוראת החזו"א הידועה בזה לענין לעשר בשבת, והיינו אע"פ שבדמאי אסור לאכול בלא עישור ואסור לעשר בשבת כמבואר במתני' ס"פ במה מדליקין, אעפ"כ כאן היקל ולא שייך לומר דהוא עדיף מדמאי לענין אחר וגריע מדמאי לענינים אחרים, דממ"נ לא יתכן לומר כן, אבל שאר עיקרי הטענות דלעיל לא נאמרו לענין השגחות המעולות ביותר שבהם מיירי החזו"א בהוראה הנ"ל.

קרא פחות

הנה בתוס' תענית ט ע"א משמע שהעמידו דין זה בעיקר לענין מעשר כספים, ומ"מ משמע דה"ה לענין מעשר דגן יש דין זה דהזכירו שם התוס' הברייתא דקאמרה מנין לרבות וכו' ומשמע דכ"ש עיקר דין מעשר דגן שהוא בכלל זה וכן ...קרא עוד

הנה בתוס' תענית ט ע"א משמע שהעמידו דין זה בעיקר לענין מעשר כספים, ומ"מ משמע דה"ה לענין מעשר דגן יש דין זה דהזכירו שם התוס' הברייתא דקאמרה מנין לרבות וכו' ומשמע דכ"ש עיקר דין מעשר דגן שהוא בכלל זה וכן לפי' הר"ח שם מבואר דגם מעשר דגן בכלל זה, וכמבואר בירושלמי דדמאי פ"א ה"ג בעובדא דרפב"י לענין עכברים, וכן אמר הגרח"ק למי שטען שיש לו פרעושים וכיו"ב בבית ואמר לו הגרח"ק שיקפיד לעשר מה שאוכל ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל (שמעתי ממי שהיה שם וכן הובא משמו גם בספר באר שבע עמ' מה וכעי"ז במנחת תודה עמ' עה ושם עמ' פב), ובגמ' בתענית שם מייתי קרא הביאו את כל המעשר וגו', וב' הדברים הם מענין מעשר גם העשירות וגם מניעת הענית וכדאמרי' (פסיקתא פ' עשר תעשר ועי' בתוס' תענית שם) עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר.

ויש לציין דלענין הרבה דברים מצינו שמה שקשור בתבואה הוא מעשר, כמבואר בריש תענית ב ע"ב לענין ד' מינים הללו דא"א בלא מים והם מרצין על המים ועוד כמה דברים שנזכרו שם שמרצין על הפרנסה מחמת שהם מצוות שנותן מפרנסתו מידה כנגד מידה וכנ"ל נזכר בפסיקתא פ' העומר ומד"ר ותנחומא פ' אמור לענין העומר שכשנותן מן העומר זוכה עי"ז להוסיף בתבואתו וכן בערלה ונטע רבעי כתיב להוסיף לכם תבואתו (ויקרא יט, כה) וכן בשביעית כתיב עד בא תבואתה וגו' (שם כה, כב), וכן מצינו שדרשו בכמה מדרשים כל אריכות קרא דזרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה וגו' (חגי א, ו) לענין מה שהפסידו אחר שלא הביאו קרבנות שכל אחד מן הקרבנות היה מרצה בפרנסה שכנגדו ושבזמן בהמ"ק היה מרויח כל אחד מן הקרבנות בפרנסה לדבר שכנגדו בתבואות וכה"ג אמרי' בכתובות סו ע"ב מלח ממון חסר דהיינו שע"י שנותן צדקה מקיים ממונו וכה"ג מאמרים רבים דמה שאדם מקפיד זוכה כנגד זה מידה כנגד מידה.

ולכן מאחר שעישור דבר הנקנה מכשרות הוא לכה"פ הידור חשוב שכן רוב ככל גדולי הוראה ופוסקי זמנינו חששו לזה אפי' אם י"א שאינו חובה לכו"ע מ"מ הידור חשוב הוא בודאי לכל הפחות א"כ לכאורה גם בזה יהיה ברכה על ידי שמעשר.

אם כי עיקר הנידון כאן האם ההבטחות שייכי בדרבנן, וידועים פלוגתת הראשונים לענין המחלל את המועדות אם שייך לומר דקאי על חוה"מ אם נימא דחוה"מ דרבנן ואכמ"ל (ועי' במשנ"ב ריש הל' חוה"מ שהביאו דעות הראשונים בנידון זה), ומ"מ יש לחלק בין עונש גרידא לאין לו חלק לעוה"ב, וכן ידועה פלוגתת הסמ"ע בחו"מ סי' סז סק"ב והחזו"א שביעית סי' יח סק"ד לענין ברכה של שמיטה לענין שביעית דרבנן, ונראה דלכו"ע שייך שיתברך בזה דאטו למה שלא יהיה לו מתן שכר, ועוד דהרי מקיים בזה רצון התורה וכוונת התורה וגדר והידור לדבר זה, ועוד הא אמרי' הזהיר בנר וכו' ופרש"י דשבת וחנוכה אע"ג שהוא דרבנן, א"כ צ"ל דשייך גם בדרבנן מתן שכר, והוא דבר פשוט שייך עונש בדרבנן כדדרשי' עה"פ ויותר מהמה וגו' וכל הענין וה"ה מתן שכר וכדאמרי' חביבין ד"ס יותר מיינה של תורה, הלכך פשיטא שזוכה ג"כ על ידי מידי דרבנן ואפי' על כל הידור (וידועים דברי הר"י סגינהור בהראב"ד לענין הידור בנר חנוכה שהוא במהדר מה שיכול וכו' וה"ה במהדר שיטות) וכן דין הידור דד' מינים שנוטל משל הקב"ה ג"כ מסתבר דה"ה בשל שאר ימים שאינו דאורייתא.

ובמדרש אמרי' בכ"מ דאין מתן שכר על יו"ט שני ומ"מ אין ראי' משם דיש תירוצים בזה כמו שכתבתי בביאורי על הפסיקתא רבתי דשם יש לומר דאינהו גרמו להתחייב בזה מחמת חטא וגם אינו בהכרח דהכונה שאין מתן שכר כלל רק דאין מתן שכר כהדאורייתא.

ובניד"ד יש להוסיף עוד דהנה פי' ר"ח עשר תעשר דהיינו שאם תעשר יהיה לך עוד ואז תעשר שוב, וא"כ עיקר הברכה היא על פעולת המעשר גופו שמוציא משלו וא"כ שייך יותר במי שמעשר בעצמו ממי שקונה מן השוק מעושר (וה"ה מי שקונה מהשוק מעושר שמשלם ביוקר מחמת זה הוא ג"כ בכלל זה אבל המעשר בעצמו הוא כמאמרה).

ובגוף הנידון אם במעשר שהוא רק דרבנן יש הך דינא דעשר בשביל שתתעשר יש לציין דלשי' הרבה פוסקים מעשר כספים אינו דאורייתא ואעפ"כ אמרי' עשר בשביל שתתעשר כמבואר בתוס' שם וא"כ ה"ה בכלל זה מעשר דרבנן כגון דמאי וכ"כ באגודת אזוב דף מב ע"א דהך עשר בשביל שתתעשר קאי גם על מעשר פירות דרבנן ומעשר דגן בזה"ז ובחי' בן אריה (להגרי"ג אדלשטיין הראשון אבד"ק שומיאץ) סי' כ' נקט יותר מזה דבדרבנן יעשר בשביל שיתעשר אבל בדאורייתא אסור לכוון לזה עי"ש, ומעין זה כתב גם בעין אליהו על הגמ' בתענית שם שעיקר דרשא זו נאמרה בייחוד על מעשר דרבנן עי"ש.

ולגבי מש"כ שם בגמ' דשרי לנסויי במעשר עי' רמ"א סי' רמז ס"ד ובפת"ש והגליון מהר"ש אייגר שם שהביאו דעות בזה לענין מעשר כספים ובאהבת חסד ח"ב פי"ח בהגה משמע שנקט להקל בזה, ועי' באורח צדקה פ"א סכ"א שהביא הרבה מ"מ לנידון זה.

ובאמת גמ' ערוכה היא בשבת קיט עשירין שבא"י במה זוכין בשביל שמעשרין וקאי על הזמה"ז כדמוכח שם אף שהוא מעשר דרבנן וצדקו דברי המגיה בכפתור ופרח פרק יא עמ' מז בדחייתו שם דלודקיא כיון שאין מעשרין שם בנתינה כדין אינה בכלל ברכה זו כמבואר בגמ' שם לפי מה שנתבאר בכפתור ופרח שם, ואדרבה מזה מוכח דבזה"ז לפנים משם בא"י ממש יש עשירות גם בזה"ז ועוד דן שם בדברי הסמ"ע והחזו"א הנ"ל.

ולענ"ד דגם להסמ"ע פשיטא במה שמהדר במצוה שנאמרה בה עשירות אפי' אינו חיוב אפי' מדרבנן יש בזה דבר המסוגל לעשירות ורק דההבטחה במקום שנאמרה הבטחה גמורה היא רק על הדאורייתא ולגבי שאר פרטים דרבנן והידורים תליא בעוד הרבה עניינים אחרים וכמ"ש החזו"א (הובא במנחת תודה) לגבי מי שעשה דבר שהוא סגולה לעשירות ולא באה אליו העשירות דשמא עשה ג"כ דבר שהוא סגולה לעניות.

וממילא גם להפוסקים שנקטו דא"א לנסות במעשר כספים יש לומר דדוקא נקטו לענין לנסות אבל עצם העשירות פשיטא שהיא בכל צדקה וכמו שנתבאר רק לנסות א"א שכן הבטחה לא נאמרה אלא במעשר דגן לשיטתם, וא"כ הידור במעשר דגן יש לומר דהוא ג"כ בלא הבטחה ממש ומ"מ מעשרת לפי שיטתם, ויש לציין דבגמ' רפ"ב דשבת משמע דדמאי אינו בשוה לשאר דרבנן לענין ברכה אע"ג שהוא חיוב ג"כ, וממילא יש מקום לומר דלענין הבטחה ג"כ לא עדיף ממעשר כספם עכ"פ להנך דעות.

קרא פחות