כבד

{עש"ק פרשת שמות כ' טבת תשע"ו}

ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה

א) מה שהקשה עמ"ש בברכות ס"ב א' דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ"ע היאך נכנס במקלו, דכתיב (שמות ד' ב') ויאמר ה' מזה בידך ויאמר מטה, א"כ היה לו מטה.

תשובה לכאורה היה זה רק במטה המועיל להליכה, אבל מטה כזה אשר הוא כבד מאוד כמבואר בחז"ל, ולכאורה רק דומיא דשאר הדברים אשר נזכרו במתני' שם, שהם משמשים את האדם הנושאן, כמו המנעל והאפונדא שם, משא"כ אם סוחב בידו דבר גרידא לא.

וכמו שהביא השואל ל' הר"מ בהל' בית הבחירה פ"ח ה"י, וכך הוא ממש במתני' פ"ק דתמיד מ"ב, שאיש הר הבית היה חובט במקלו למי שהיה ישן על משמרתו.

עוד עלה ברעיוני עוד ליישב ע"ד האפשר, דעיקר האיסור מה דילפי' מקרא הוא המנעלים, שבזה יש באמת בזיון טפי, ונזכר בפסוק להדיא, משא"כ מקלו שאין בו בזיון כ"כ, אי"ז מדאורייתא אלא מדרבנן, ובזמן שקודם מ"ת לא קיימו הדרבנן כמ"ש הרמב"ן בסה"מ, וכ"ש קודם מ"ת, [מיהו עי' יומא כ"ח ב' על אברהם, וי"ל דדוקא הוא], א"נ י"ל עוד דעיקר הקפידא שהיתה על מ"ר קודם מ"ת היתה על המנעלים שיש בו בזיון טפי וסברא הוא לאסור ליכנס בהן אף קודם מ"ת, משא"כ מקלו, דבעצם הרי לכאורה לא נתקדש המקום לגמרי, דגם אם נתנה התורה שם אח"כ הא כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר, ואע"ג די"ל דלפנ"ז חמיר טפי, וגם י"ל בדוחק דאסור לילך במנעלים גם אח"כ, מ"מ אכתי אין קדושתו כהר הבית.

אך לפ"ז עדיין צ"ל דמקלו הוא מדרבנן כמ"ש, דאל"כ מנ"ל לאסור מקלו, דאי ממנעל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

לכתוב שמו על דף ד"ת שכתב

ב) מה שתמה היאך מותר לחתום שמו על דף שכתב עליו ד"ת, כיון שאסור לכתוב דברי חול על דף שכתב בו ד"ת ואפי' תנאי לא מהני בזה, כמ"ש המ"ב סי' מ"ב סקכ"ג, וכ"ש איך מצינו להרבה גדולים שחתמו שמם והוסיפו חופ"ק פלוני.

התשובה לזה היא, דהנה מצינו בהרבה מקומות ואף באמצע סוגיא דבגמ' מייתי עובדא לפרטי פרטים, והכל בשביל דין א' שיוצא לבסוף מתוך המעשה, ותמוה הרי הפוסק ממשנתו הר"ז מתחייב בנפשו, וכי לא הו"מ הגמ' להביא רק השאלה והתשובה בזה, ונהי שע"פ סוד יש בהכל רמזים אך גם ע"פ פשט צריך להבין זאת, (ועי' באבן עזרא הקדמת איכה), וגם אחרי הגמ' מצינו זה במקומות שלא נתכונו לסודות, אלא על כרחך צ"ל שכל העניין היינו תורה, וכמ"ש בגמ' ברכות ו' א' מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ"ל דינא נמי היינו תורה, היינו גם כל הטענות והשקרים שיאמרו בעלי הדין, הכל נחשב בשביל הדיינין תורה, והשכינה באה לשם כמו דאייתי בגמ' שם קרא דבקרב אלהים ישפוט, [ומ"מ יש דרגות באיכות הלימוד, ולא לכל חשוב דין כת"ת, עי' שבת י' א'], וכ"כ הנפה"ח בריש שער ד' על הסברות של הרמאים שצריך לחשוב בשעת הלימוד כדי לידע ההלכה, דהכל הוא מלימוד התורה, וגם כשמזכירין שם האומר חשוב כת"ת, עיין אדר"נ פכ"ד, [ויעויין באיגרת הר"ש מאוסטרופוליא, מ"ש דשם האומר הוא גימטריא כפי המאמר שאמר, וגם תיבת 'רבי' כלול בחשבון זה, ובאמת מצינו כמ"פ ששם האומר הוא כשם המאמר שאמר], ומ"ש הגר"א שכל תיבה בת"ת שקולה כנגד כל המצוות (שנות אליהו רפ"ק דפאה), ברור אצלי שגם שם האומר נכלל בזה, וגם היכן שאנו שונים שם המקום ג"כ, כמו יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, בכל כה"ג גם תיבות איש צרידה נכלל במתן שכר הנ"ל על כל תיבה (ומיהו עמ"ש בעם סגולה ח"א בשם הגרח"ק שליט"א לבאר עיקר ענין דברי הגר"א באו"א, אבל מ"מ מקובל לבאר דבריו כפשטן).

ופ"א כתבתי למרן הגרח"ק שליט"א ביני שיטי שאלה בענינא דעלמא, וכתב לי תשובה גם ע"ז אף שלא היה ד"ת, והיינו משום שהקדמתי לכתוב ב' אותיות של חול, ויתכן שסמך ע"ז, או משום שהיה זה לצורך מצוה הקיל בזה, או משום כבוד הבריות סמך בזה על החיי"א המובא בביאור הלכה שם, או משום שכתבתי לו פתיחה למכתב, מיהו בדין זה שכתב דברי חול ואח"כ כתב ד"ת שמעתי מהגרמ"מ קארפ שליט"א שמועיל תנאי בזה כשכותב ד"ת שלא יקדש, ומשמע דס"ל דדוקא אם עשה תנאי ולא דמי להיה שם כתוב על ידות הכלים דסגי ליה ב'יגוד', ומשמע דלא נתקדש כלל, ואפשר דלכו"ע אם רושם ד"ת על עיתון וכדו' שהוא דבר שאינו שייך לד"ת כלל, בכה"ג אפשר דודאי לא צריך תנאי דהו"ל כידות הכלים.

ויסתר משה פניו

ג) מה דאיתא בשמות רבה ג' א' (וחלק מזה בברכות ז' א'), ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר [שמות לג] הראני נא את כבודך אמר הקב"ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אעפ"כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו שם שמות ל"ג ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובשכר כי ירא שם שמות לד וייראו מגשת אליו ובשכר מהביט [במדבר יב] ותמונת ה' יביט, ור' הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א"ל הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר [שמות לד] ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר [שמות כד] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו עכ"ל המדרש.

והקשה כת"ר, חדא מ"ט הסתיר פניו כיון שרצון היתה שלא יסתיר פניו, ועוד מ"ט קיבל שכר כיון שעבר על רצון ה'.

תשובה ראשית כל איני יודע אם יש הכרח שמ"ר ידע מעצמו מיד את רצון ה' בכ"ז, דהנה ע"כ ישנם דעות שרצון ה' היה שלא יזין עיניו מן השכינה, וא"כ גם לדעות החולקות ע"ז, מ"מ יתכן שמשה עצמו היה סבור כן, ומה שהקשה היאך קיבל שכר לפ"ז ניחא, שמ"מ קיבל שכר על מחשבתו הטובה, ומה דמשמע שם דהיתה עליו טענה אפשר שהיתה טענה עליו שהיה לו להשתדל להבין מעצמו, כמ"ש בב"ק צ"ב שב"נ נענש שהיה לו ללמוד ולא למד, וכעי"ז משמע בפ"ב דשבועות י"ח א' על ת"ח ע"ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

ועוד י"ל דכמדומה שמצינו בעלמא שיהא צדיק ירא להתקרב מדי בסוד ה' גם כשכך רצון ה', משום שמ"מ כך הוא כבוד ה', וחשיב שעושה בזה רצון ה' האמתי, ומקבל ג"כ שכר על הפרישה, וכעי"ז מה שגזרו רז"ל שלא לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת, דכיון שנראה להם לגזור כן ודאי רצון ה' האמתי הוא שלא יקיימו מצות אלו בשבת.

וכבר כתבתי כעי"ז במקו"א.

ובאמת בתוס' הרא"ש בברכות שם כתב, ותימה הוא למה הענישו על כך, ולא תירץ, וביאור דבריו היינו דמ"מ משה רצה לגדור עצמו שלא לראות, והיה זה לש"ש, ולכך לא היה לו ליענש.

וז"ל התוס' בסוטה ל"ז א' ד"ה והיו, כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג' שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג' שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין { ר"ל כועסין (עיין (סנהדרין (רש"י סנהדרין ק"ה א').

ובנ"א: צווחין.

}ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם עכ"ל.

בענין אין נא אלא ל' בקשה ובלשון 'אסורה נא'

ד) מה שהקשה עמ"ש (שמות ג' ג')

ה) ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו', דהרי אין נא אלא ל' בקשה, וממי ביקש משה רשות כאן.

תשובה זה נכון דאמרי' בכמה דוכתי (ברכות ט' א', סוטה י' ב', סנהדרין מ"ג ב', פ"ט ב' ועוד) דאין נא אלא ל' בקשה, מ"מ כבר כתבו המדקדקים הקדמונים (רש"י ורמב"ן בראשית י"ב י"א) שאי"ז המשמעות הבודדת של תיבת נא, דיש עוד משמעויות לתיבה זו והכל לפי הענין.

עיין חזקוני בראשית י"ב י"א דב' נא שם אינן ל' בקשה, וכעי"ז בריב"א שם, וע"ע בחזקוני ודעת זקנים במדבר י"ב י"ג על אל נא רפא נא לה, דגם שם ביארו ד'נא' אינו ל' בקשה, וע"ע רמב"ן בראשית מ' י"ד, ועיין בעקידת יצחק ['העקידה'] בחלק עה"ת בראשית כ"ה י' שאין ה'נא' שם ל' בקשה, וכן באברבנאל ר"פ וירא (בראשית י"ח) על הפ' יוקח נא מעט מים.

וכמדומה שאין צורך כלל להביא ראיות ע"ז מרוב פשטות הדברים.

אכן אין להקשות דבגמ' קאמר אין נא אלא ל' בקשה, דמצוי בגמ' גם לשונות כוללות של 'אין .

.

.

אלא .

.

.

', ואין הכונה שתמיד הוא כך, והדברים פשוטים, וניתן להביא דוגמאות רבים מספור, כמו הא דאיתא בשבת ס"ג א' אין דיבור אלא נחת (ע"ש ברש"י), שנאמר ידבר עמים תחתינו, ואין הכונה שכל מקום שנזכר דיבור הכונה לענין הזה, דאדרבה בד"כ שנאמר דיבור הכונה דיבור ממש, ע"ש, ושם ס"ז ב' אין דן אלא לשון ע"ז, ואין הכונה שכל מקום שנאמר דן הכונה ע"ז, דיש גם שבט דן ויש משפחת הדני, ולא תמיד הכונה לע"ז ממש כמו במקרה בגמ' שם ע"ש, ושם ק"כ א' אין ישא אלא לשון שבועה, והרי יש ישא שהוא לשון נשיאת עינים, ויש ישא של נשיאת כפים, וגם אם ראיה זו יש לדחות, אך מ"מ הראיות לזה הם רבים ואין כאן המקום.

וכן מצאתי ברא"ם בראשית כ"ב ב' שכתב על לשון רש"י 'אין נא אלא לשון בקשה', וז"ל, אינו רוצה לומר אין "נא" בכל מקום אלא לשון בקשה שהרי מצינו בכמה מקומות "נא" שאינו לשון בקשה [יב יא טז ב] ועוד אלא הכי פירושא אין "נא" האמור פה אלא לשון בקשה דאם לא כן "נא" למה לי עכ"ל.

וכ"כ בשמות י"א ב'.

ולא נחה דעת הרא"ם בזה עד שבמקום אחר (ויקרא ה' ט"ו) רצה להביא ראיה לגבי מילתא דהתם שהל' 'אין .

.

אלא.

.

.

' אינו תמיד כך, והביא ראיות לזה, וא' מן הראיות שהביא הוא מ"ש אין נא אלא ל' בקשה עכ"ד, ושמחתי.

והנה בעצם הקושיא כאן כנראה שהבין השואל בפרטי המעשה בכאן, שמתחילה לא ידע משה מהי האש הזו, ורק אח"כ היה גילוי שכינה לפניו, ואכן יש המפרשין כן, אך יעויין בצרור המור כאן מה שביאר עניין הסנה באריכות, ובדבריו הזכיר שמתחילה היה זה גילוי ע"י מלאך עד שנתגלה אליו הקב"ה, כמ"ש וירא אליו מלאך ה' וגו', עד וירא ה' כי סר לראות, ולפי מה שנתבאר בדבריו שכל ענין הסנה היו גילויים וענינים ע"י המלאך י"ל שמן המלאך גופיה ביקש משה אסורה נא, ולפ"ז יהא שייך ל' בקשה גם כאן.

{הנה מקטנותי היה אאמו"ר הגאון שליט"א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע"ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ"ש החזו"א, וגם אם אין החידושים אמת כמ"ש החת"ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ"ז, וכמ"ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס' יומא שיבואו אי"ה במקו"א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ"פ כמה חידושים שזיכני הקב"ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.

ואולי ירא ה' ויסייע מכאן ולהבא.

}

מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א"ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו.

הנה ב' תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר"י, אלא דעת בפ"ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר"י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר"י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ"ג דעירובין, וכוונת התי' דכונתו רק על הנך ולא על ב"ע, וי"ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה' ליראיו שראה ברוה"ק אופן המעשה ועי"ז שיער כמה היא, ואי"ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס' נפלאות מתורתך לר"י לורנץ בענין לא בשמים היא).

והנה במד"ר פ' נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב"ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ' דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ"ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע"פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה"ע סי' א', ומיהו ע"ז יתרץ המד"ר דכיון שהיה רק פ"א א"צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע"ד המד"ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ"ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ"ש בתוס' בע"א ד"ה כמה בשם הירוש' פ"א ה"ב, משא"כ החימום זה צריך לשער בעצמו.

חולין קל"ג א' אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו' משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.

פי' כדאי' בפ"ק דברכות דף ח' א' דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי' התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א' לל' יום או כעי"ז, וכדאי' בר"ה ל"ה א' גבי רב יהודה.

ב"מ ל' א', לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

פי' משום דאתיהיב למחילה, וכ"כ התו' בשבועות ל' א', ומשמע שכך גרסו בגמ', הלכך אמרי' ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג"כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק"ק מפ"ק דיבמות דף ה' דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או"א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו"א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.

ב"מ דף ל ע"ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

אע"ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ"מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א"נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ"ל שא"צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי' אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא"צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו"ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש"י בר"פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ"ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ' ב' אמרי' שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ"כ אפי' בכה"ג, משא"כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ"ש דלא דמי להא דקי"ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג"כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.

וכן לקמן ל"ג עמוד א' ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש"י כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע"כ.

חולין קלד ע"ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.

נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.

ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.

קידושין דף סט ע"ב כל הארצות עיסה וכו'.

וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא"י, וקשה דא"כ כל הארצות עדיפי מא"י דעכ"פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ"ז דה"ה לא תמצא מדינה א' בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י"ל דנהי שבא"י שכיחי פסולין, מ"מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא"כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע"פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא"י מ"מ מעט הפסולין שעכ"פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.

ולפ"ז ה"ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.

סנהדרין ק"ה ע"ב א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו' קללה ולא קללות.

הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ"ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו' אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.

ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וא"כ תמוה מ"ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי' בחז"ל, וגם אי ס"ל הרהור כדיבור ג"כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי"ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו"ל כדיבור, [וגם צ"ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע"י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ"ש רז"ל בדומה לזה עה"פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב"ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה', אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע"ז קבלו את הקללות.

אבל עדיין צ"ע.

ב"מ טז ע"א אמר רבא וכו' שלחוה לקמיה וכו' אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.

חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע"ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע"כ.

ומ"מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.

כתובות דף קיא ע"א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.

הרמ"א באו"ח סי' קכ"ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה"ב, ומצינא למימר דלק"מ דימות המשיח לאו היינו עוה"ב, אמנם גרסי' בירושלמי ספ"ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור"ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ"ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ"ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה' לדור תני בשם ר"מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ"ט [ישעי' כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי' נפלים מה טעם [ישעי' מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע"כ.

ומבואר דכ"ז מיירי על תחה"מ וימות המשיח יחד.

ועצם מה שהכריע הרמ"א כדעת זו בירוש' נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור"מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ' דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה"מ מהעוה"ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל - מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ'ורוח להולכים בה', משמע דמשוי להו להעוה"ב תחה"מ.

וי"ל דס"ל באגדה הלכה ככולהו [דה"נ אשכחנא כמ"פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ"כ בהלכה], והכא בסי' קכ"ד נקט זה שהוא מענין אמן.

קידושין ס"ח א', עם הדומה לחמור.

ניקודו בפתח תחת העי"ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי"א א' דדריש לה אקרא דהעם עליה.

נדרים ב ע"א ר"ן ד"ה כל, ואפי' לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.

אע"ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ"ש רז"ל בפ' נח עה"פ כי שם בלל ה' שפתם, ולא הי' מרצונם כלל, ועיין בס' הכוזרי מאמר א' דלא יתכן שימציאו בנ"א לשון מעצמם, מ"מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל' של בנ"א ולא משום שהוא לשון בעצם.

וג"כ כונת הר"ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.

נדרים ב ע"א בר"ן ד"ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז"ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ"ע, קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ"ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.

האחרונים הביאו בשם החזו"א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק"מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י"ז ב') הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י"ז א') הוא לכתחילה.

ולכאורה יש להקשות ע"ז מדברי הר"ן כאן בשם הר"י ב"ר חסדאי דגם בכל כה"ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה"ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה"ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה"ק וגם כונתו לדבר בלה"ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ"ע.

ומ"מ סברת הר"י ב"ר חסדאי דס"ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי"ז צ"ע, דבכל התורה קי"ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ"ש נדרים דאזלי' בתר לשון בנ"א כיון שדרך בנ"א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס"ד למימר דלא חשיב נדר, ומ"ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי"ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ"א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ"פ כלשון אחרת.

ולפ"ז גם דברי החזו"א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל"ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה"ג ס"ד הר"י בר"ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה"ק, וגם אי"ז כקרא בכל לשון וכנ"ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר"ש צביון נכד הגרח"ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.

[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.

הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ' זכור וכדו' שיש מקפידים לכתחילה.

ב.

לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.

ג.

לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש"ח].

נדרים ד ע"א בר"ן ד"ה ופרכינן הרי חטאת חלב - כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ"ל.

לשון הר"ן לכאורה אינו מדוקדק דאה"נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ"מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע"ק.

{עש"ק פ' מקץ נר ה' דחנוכה ע"ו
קרית ספר}

מה שהקשה עמ"ש רש"י בראשית ל"ז ל"ו שר הטבחים שוחטי בהמות המלך, וקשה איך היו שוחטין למלך מצרים בהמות, כיון שהיו עובדין אותו.

אביא בזה כל מה שכתבתי בביאורי על המכילתא דרשב"י פרשת בא אות ל"ב, דאמרינן התם גבי מה שנתנו המצרים לישראל בצאתם ממצרים, דכתיב (שמות י"ב ל"ב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי, ותניא התם, צאנכם גם צאנכם משלי בקרכם גם בקרכם משל שרים.

וז"ל חידושינו שם, יש להבין למה גבי צאן מרבי משל פרעה וגבי בקר מרבי משל שרים, דהא איפכא מסתברא דכיון דבקר חשיב טפי הו"ל לפרעה ליתן כיון שהוא מלך, אי לאו דעינו צרה היתה ורצה ליתן הגרוע משלו, ובפשוטו נראה דגם בתרא לרבויי אתא דלא תימא שנתן להם משלו רק פרעה, אלא גם שריו נתנו משלהם, והשתא בין פרעה ובין עבדיו נתנו להם בין צאן ובין בקר, כך נראה לומר לפי פשוטו.

אבל עלה ברעיוני בס"ד לבאר מכילתין כפשטה, דהנה כתיב גבי ביאת אחי יוסף למצרים (בפרשת ויגש), ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן, [וכ"כ אח"ז ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו, ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן], ומבואר דלא היו יכולין לגדל צאן במקומן של המצרים שכן הי' זה תועבת מצרים, ואח"ז כתיב שהשיב להם פרעה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי, ואינו מובן דעד עתה נמסר להם שאין מגדלין צאן במצרים, ואיך יוכל פרעה לומר להן ושמתם שרי מקנה על אשר לי, וצ"ל דמ"מ לפרעה גופיה היו נוהגין היתר לגדל צאן, ולכך נטל יוסף מקצה אחיו דהיינו החלשין, שלא יבקש פרעה מהם להיות שרי המקנה שלו וממילא כיון שהם תועבת מצרים יהיו צריכין לישב בארץ גושן, [ואעפ"כ רצה אותם], והטעם שהיו נוהגין לפרעה היתר טפי נראה דזה משום שהיה מחזיק עצמו לאלהים, דדוקא מי שאינו אלהים שהוא מגדל צאן תועבה היא למצרים, אבל מי שהוא גופיה אלהים, אם אלהים הוא ירב לו, ואין חוששין בזה שיגדל אלהים א' אלהים אחר אצלו, ומש"ה כשיצאו ממצרים נתנו להן השרים מבקרם אבל בקר לא היה להן, ולכך נתן להן פרעה צאן שק לו היה, אכן באבן עזרא פרשת ויגש כתב, כי תועבת מצרים כל רועה צאן לאות כי בימים ההם לא הי' המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו.

ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב.

ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה עכ"ל, ומעיקר לשונו נראה דהחסרון בכל יוצא מו החי ולאו דוקא בצאן, ולישנא דקרא לא א"ש לפ"ד, דכתיב צאן, אלא דברינו אתיא כדעת הזהר פ' פנחס, דמפרש לה משום ע"ז ממש, וז"ל, מאי תועבת מצרים וכי על דשנאין לי' כתיב תועבת מצרים, אלא דחלא דמצראי ואלהא דילהון אקרי תועבת מצרים.

והיינו דאוליף יוסף לאחיו למימר אנשי מקנה היו, וכי עביד לאחוי דישנאון להון מצראי ולא יחשבון להון, אלא דמצראי חשבין לאינון דרעאן לדחלהון כדחליהון, אעביד לאחי דיחשבון לון מצראי כדקא יאות, והיינו דאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן מחשבין להון כדחליהון, ע"ש.

ואע"פ שהזהר הרבה ע"ד הסוד מ"מ העיקר דמבואר מדברי הזהר דס"ל שהיה ע"ז ממש, וכבר נודע שהזהר הוא משורש רשב"י בעל מכילתין, וכ"כ עוד מפרשים שם.

וא"ת והא כתיב הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו, י"ל לפמ"ש בירוש' פ"ה דסוטה ה"ו, הירא את דבר ה', תנא ר' ישמעאל, איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמליא שלו היה, הדא הוא דכתיב, הירא את דבר ה' וכתיב ביה (איוב א') איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ע"כ, וא"כ שמר על מקנה פרעה, או שהי"ל מקנה מעצמו ולא האמין בע"ז הלזו ועשה בסתר או ברשות, או שהיה מארץ גושן ששם לא הקפידו מצרים כמבואר בקראי, וזה י"ל גם לרשב"י דאמר לקמן בר"פ בשלח דהירא את דבר ה' היה רשע, וא"כ לפי דעתו לא היה איוב, וי"ל כהך תי' בתרא.

עכ"ל חידושינו על המכילתא שם.

ולפ"ז יתורץ, חדא דאה"נ, אע"ג שהיה זה אלהי מצרים מ"מ היה פרעה מגדל בהמות וכנ"ל, ועוד לק"מ דהא לא היו עובדין אלא הצאן כדפרישית וי"ל דהיה שוחט שאר הבהמות.