ברכות

נראה דאף שהזכירו הראשונים והשו"ע דין זה של הואיל ואשתרי לגבי פת עכו"ם מ"מ שם ההגדרה היא הותרה לפי המבואר שם (היינו שהותר לבצוע לצורך האחר שלא נהג בפת עכו"ם דלדידיה הוא היתר גמור), משא"כ כאן החומרא דשש שעות הוא משום דחיישי' להראשונים המחמירים בזה, ורק לצורך ברכה לבטלה הקילו, וממילא לא שייך הואיל ואשתרי בזה.

ויש לציין בזה למש"כ הרמ"א בהל' פת עכו"ם לענין חבורות וכו' דאין למדין שאר איסורין מפת עכו"ם לענין המבואר שם וה"ה לענייננו והטעם דכאן הוא חשש איסור שנדחה מפני צורך גדול ולא היתר כמו שם.

ויעוי' גם בבהגר"א שציין לדין זה של הותר לכל הסעודה מקור דהואיל ואשתרי וכו' עי"ש והיינו במקום שהותר לגמרי ועי' בפ"ק דרבנן.

ויש לציין עוד הערה בזה דכבר נתקשו הפוסקים בדיני קדימה מה שייך חביב בפת עכו"ם כיון דבדיני קדימה לא נאמרו כלל דיני קדימה במה שאינו מתכוון לאכול (עי' ריש סי' קסח), ומה שונה פת עכו"ם מכל דבר אחר שאינו רוצה לאכול מחמת כל טעם או הנהגה או אפי' חומרא, ולהנ"ל מיושב ודוק.

ומענין לענין מלבד הנ"ל שהוא דחויה ולא הותרה וגם ספק איסור יש להוסיף דיש מהאחרונים שנקטו דהמחמיר בדבר משום ספק איסור אין בו משום נדר כיון שלא קיבל על עצמו.

בנצי"ב בהעמק שאלה סי' נג סק"ב מפורש דמש"כ במג"א בשם המדרש חייב לאו דוקא, וכן ציינו בזה דבכלבו סי' צט בשם תשוה"ג ובה"ג דמותר לענות אמן אחר רחמן (וסיים שם כך אנו אומרים אמן אחר תחנה כגון הרחמן וכו'), וכ"ה בא"ח דיני עניית אמן אחר הל' קריאה"ת ס"ג בשם תשוה"ג ובה"ג ומבואר דעכ"פ לשיטתם אינו חיוב ואפושי פלוגתא לא מפשינן, וכן ציינו בזה דבדברי הערה"ש הידועים בר"ס רטו דנכון לענות מטעם הנ"ל אמן אחר מי שבירך לא משמע שהוא חיוב.

וכך פשוט שאין חיוב לענות אמן על כל מה שאדם מברך חבירו, דהרי במציאות אינו כך וגם לא משמע בהרבה מקומות במקרא ובגמ' ומדרשים שכשאמרו דבר ברכה ותחינה היו כל העומדים שם עונים אמן אלא לכל היותר נזכר בקצת מקומות שהמתברך ענה אמן, וגם המנהג ידוע דלא על כל תחילה בסדר תחינות של כל השנה והמצוות לענות אמן על כל תחינה ותחינה דיש תחינות שעונים אמן ויש שאין עונים אמן וזה עצמו ראיה דאמן זה לענות אחר תחינה וברכה אינו חיוב.

וכן הגרח"ק כתב לי (על מה ששאלתי למה בהרחמן אין מקפידין על זה) פחמע"ד והוא ראשי תיבת פוק חזי מאי עמא דבר, ויש לציין דענין השאלה הי' שאנשים אין מקפידין ע"ז ולמה אין מקפידין ע"ד המשנ"ב, וע"ז השיב הגרח"ק פחמע"ד ר"ל פוק חזי מאי עמא דבר, ומצאתי שהשיב בגנזי הקודש עמ' רנח בנוסח זה בנידון אחר שג"כ בלשון השואל צויין מנהג העולם, והשיב ע"ז הגרח"ק פחמע"ד, ומבואר מזה דכשהשיב פחמע"ד על מנהג שהובא בדברי השואל היתה כוונתו למנהג זה, וממילא י"ל דה"ה לענייננו.

והנה בהרבה מקומות מצינו הלשון חייב בדבר שאינו חיוב וכבר האריכו בזה, ומ"מ צ"ב מה הוא הלשון חייב, ונראה דענין החיוב הוא שיש כאן הפסד אם לא יעשה כן, והו"ל כעין חוב הראוי לעשות כן, ומ"מ לענין חיוב נתבאר שאינו חיוב מצד הדין.

מה שנתקשה כת"ר בדברי הא"ר סי' קע בשם ספר הגן שאסור ברכת המזון על סעודה שאכל עד כדי שביעה באופן שמזיק וז"ש ובטן רשעים תחסר דהיינו תחסר מברכה אחרונה, ונתקשה כת"ר שכבר נתחייב קודם לכן.

ויתכן ליישב דאה"נ אסור לברך ואין לו תקנה שלא לברך כיון שנתחייב בברכה, (ומצינו בכ"מ דלשון אסור לאו דוקא), ומ"מ נענש על שהביא עצמו לחיוב לברך על סעודה שאסור לו לברך עליה כיון שהזיק לעצמו בסעודה זו ומזלזל בברכתו עי"ז ע"ד (שבת קיח ע"ב) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף מגדף, ואת האיסור עבר במה שאכל.

אבל הלשון תחסר מברכה אחרונה דחוק קצת לפ"ז ויש ליישב תחסר מברכה הראויה וצל"ע.

אבל אפשר ליישב באופן אחר דאה"נ אם אכל ושוב אכל עד שאכל אכילה גסה חייב לברך משום אכילה ראשונה אבל אם אכל עד ששבע וקץ במאכלו (כל' רש"י ביומא) ובירך בהמ"ז ושוב אכל אכילה גסה באופן שמזיק לעצמו סובר הספר הגן שאינו מברך על אכילה שניה ברכה אחרונה דאינו בכלל אכילה כדאשכחן גבי תרומה ויוה"כ ביומא שם (ועי' נזיר כג).

ואפי' אם נימא דהא"ר מיירי בסעודה רגילה שמברך עליה מחמת שתחילת הסעודה היתה כתיקונה מ"מ להסיר מחומר הקושיא יש לומר דכיון שעל המשך אכילתו אינו מחוייב בברכה לא קאי על זה הברכה ואינה שייכת לזה דברכה עניינה הודאה וכאן הרי הוא מזיק לעצמו וחשיב לענין זה כאכילה בלא ברכה והוא מגונה שמשתמש בעוה"ז בלא ברכה.

ויעוי' במשנ"ב ס"ס קצז ע"פ המג"א דהאוכל אכילה גסה ונהנה ממנה מברך והאוכל אכילה גסה ואינו נהנה אינו מברך, הלכך אם נימא דהספר הגן אין חולק ע"ז א"כ אם נעמיד דמיירי באופן שנהנה קצת שצריך לברך מדינא יהיה כהתירוץ הראשון, ואם נעמיד דמיירי באופן שאין נהנה כלל שא"צ לברך יהיה כהתירוץ השני, ומסתמא בטן רשעים תחסר מיירי כשנהנה קצת רק שיש לו חלאים עי"ז כמ"ש בא"ר שם בשם ספר הגן, אבל אפשר שהספר הגן חולק וסובר דאין ברכה על דבר שהוא מזיק וכפשטות הגמ' בברכות לה ע"ב ועי' בריא"ז, ואז אפשר לתרץ בלאו הכי כהתירוץ השני.

בתשובה על אמן יש להוסיף אחר התיבות יש בזה הפסק וכו' (בסוף הסוגריים לפני הסוגר האחרון) את התוספת דלהלן.

ומ"מ אולי יש ללמוד ממשמעות לשון הדרישה דאין לענות אמן לחינם על דבר שאין עונים עליו אמן והאיסור כאן אינו רק מצד שהוא באמצע חזהש"ץ, ועדיין יש מקום לטעון דמ"מ האיסור כאן הוא מצד שאמן הוא קבלת דברים וכעין שבועה ועונה אמן על דבר שאינו אמירה לענות עליו אמן, דהרי החזן אומר סיפור דברים שכך הוא הברכת כהים וכשהשומע עונה אמן משוי לזה לגבי עצמו כאילו אמר החזן דבר ברכה ועונה ע"ז אמן ונמצא אומר אמן שאינו נכון, ועדיין מנ"ל שהחמיר הדרישה גם באופן שאומר אמן בלבד ואינו עונה אמן על שום דבר או בעונה אמן על דבר אמיתי שאין בו שום תועלת, ומ"מ עדיין יש לטעון דבמשמעות לשונו של הדרישה סבר דבכל אמן שהוא לחינם הוא אסור.

*

השלמה לסוף התשובה הנ"ל

ולכל הצדדים הוא איסור דלכאורה אינו מפורש בתלמוד, ובדעת הדרישה יש לדון בזה כמשנ"ת דעיקר דבריו מיירי באופן שיש עוד טעמים שלא לענות אמן.

א) הב"י סי' קכד הביא בשם תלמידי ה"ר יונה בזה"ל ונראה למורי לתרץ דהתם מתוך כך היה מותר מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד וכיון שלא היו עושים לחיוב שכבר יצאו ידי חובתם לא נחוש אם לא שמעו הברכה אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית (ר"ל שאם מתכוון לצאת בברכה אז לענין עניית וכו') אמן צריך שישמע הברכה וגם הרא"ש הזכיר תירוץ זה בתירוצא בתרא עכ"ל הב"י.

ובסוף דבריו אחר האריכות כתב הב"י וכיון דהרמב"ם מסכים לדברי רבינו ניסים וה"ר יונה וגם הרא"ש כתב כן בתירוצא בתרא ומפורש בירושלמי כדבריהם הכי נקטינן עכ"ל.

והנה מלשון רבינו יונה דקאמר כשמתכוון לצאת מחיוב משמע לכאורה דהענין הוא אם מתכוון בשמיעתו לשם חיוב או לא.

ב) ועי' גם בטור שהביא דעה זו בזה"ל ופירש ר"י ה"מ שלא יצא ידי חובת הברכה ועונה אמן כדי לצאת אבל אם כבר יצא לית לן בה ע"כ, ובלשון זו ג"כ משמע דמתכוון לצאת בעצם עניית האמן ולכן אסרוהו חז"ל לענות אמן כדי לעשות היכר יותר שאינו יוצא כלל בברכה זו כיון שלא שמע.

ועי' בטור סי' רטו שכתב עונין אמן אחר ישראל המברך אף על פי שלא שמע כל הברכה אלא הזכרת השם ומוקמינן לה כשלא אכל אבל אם אכל ונתחייב בברכה אינו יוצא עד שישמע כל הברכה ע"כ, ומשמע דרק לענין לצאת אינו יוצא בלא לשמוע כל הברכה, ומאידך גיסא בתחילת דבריו קאמר ומוקמינן לה כשלא אכל ולמה לא קאמר ומוקמי' לה כשלא נתכוון לצאת ואולי מילתא דפסיקתא נקט.

ויש לבאר בכוונתו דאין הכונה שבא לאשמעי' שמי שאכל אינו יוצא עד שישמע כל הברכה דזה פשיטא שמה שלא שמע לא יצא (וכן מפורש הדין לגבי מגילה בפ"ב דמגילה וה"ה בכל דבר קטן המעכב שאם לא שמעו לא יצא), אלא ר"ל דמאחר שכך הוא הדין שאם לא שמע כל הברכה אינו יוצא ממילא מה שאם שמע חצי ברכה עונה אמן היינו כשלא אכל ואינו צריך לצאת.

ויתכן דלמדו דסתם הלשון עונה אמן היינו ביוצא יד"ח וכדאמרי' בשלהי נזיר גדול העונה אמן וכו' ומוכח שם דמיירי ביוצא יד"ח עי"ש במפרשים, לכך הוצרך הטור לומר דמיירי בלא אכל ועונה אמן.

אולם עי' בהגמ"י פ"א מהל' ברכות הי"א בסוגריים שכתב טור סימן רט"ו קאמר שאם אכל ונתחייב בברכה צריך לשמוע כל הברכה ע"כ, ומשמע דלמד דחיובא הוא, דהרי גם בלאו הכי אינו יוצא בברכה אם אינו שומע כל הברכה, אלא חיוב הוא שאם מחוייב צריך לשמוע כל הברכה.

אבל יש לדחות דהגמ"י בא להשמיע הדין דבלא זה לא יצא, דקאי על הרמב"ם שם שכתב כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן ע"כ, א"כ גם ההגמ"י מיירי לענין לצאת, אבל גם זה אינו ראיה להיפך די"ל דההגמ"י מיירי לענין אמן וכדמסיים בדברי הטור ואם שמע כל הברכה מפי כותי הרי זה עונה וכו'.

ג) ולפירוש זה דמיירי במי שמתכון לצאת ודלא מיירי בכל מי שאינו מתכוון לצאת ידי חובה יל"ע דממ"נ אם בת"ח עסקי' הרי בלאו הכי אינו מתכוון לצאת שהרי יודע שא"א לצאת בחצי ברכה ואם בע"ה ממ"נ אם ישמע לנו שלא לענות אמן ישמע לנו שלא לצאת ואם לא ישמע לנו או שלא יימלך א"כ לענין מי נתקנה התקנה, ודוחק לומר דר"ל דרק מי שהיה רוצה לצאת אילו היה שומע כל הברכה דסו"ס הרי אינו רוצה לצאת.

ויש ליישב דגזרו שלא יענה אמן כדי שלא יבוא לטעות ולומר שיוצא בזה.

ד) ועי' במשנ"ב בסי' קכד דעת המחבר דוקא אם רוצה לצאת בברכה שהוא חייב אבל אם אינו חייב וכו' עכ"ל, וגם מלשון זו יתכן ללמוד דר"ל דוקא אם רוצה לצאת על ידי שמיעה ואז גזרו שלא יענה כדי לעשות היכר שלא יצא בברכה זו, אבל אם בלאו הכי לא רצה לצאת אלא לברך בעצמו שמא לא מיירי בזה, (ומאידך יל"ע מה דמסיים אבל אם אינו חייב ולא קאמר אבל אם אינו רוצה לצאת, וביותר מה דמסיים כגון שכבר התפלל לעצמו וכו' דזה ראיה לכאורה להצד השני כדלקמן בקטע הסמוך וכן הב"י וכו').

ועי' גם בבה"ל ד"ה וזה שכתב דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה וכו' ומשמע דהאיסור לענות אמן הוא משום שרצה לצאת.

ואולי מאידך גיסא הלשון במשנ"ב ובבה"ל לצאת היינו לצאת ידי חובת הברכה ולאו דוקא על ידי שמיעה.

ה) וכן הב"י שם כתב דהאופנים שמותר לענות אמן כששמע חצי ברכה לשיטתו הוא כגון שכבר שמע או בברכות של קריאה"ת לפי שיטתו שאינם חיוב על הציבור לשמוע, ומשמע דוקא באופן זה שאינו צריך לצאת כלל, וכעי"ז במשנ"ב כנ"ל דהיינו בחזרת הש"ץ והוסיף דכ"ש שאר ברכות דעלמא (דבחזרת הש"ץ יש צד בפוסקים דחשיב ברכה שמחוייב בה דמחוייב לשמוע לש"ץ כדי שלא יראה ברכה לבטלה כמו שהובאה דעה כזו בב"י ובהמשך דברי המשנ"ב) ולכאורה יש ללמוד מדבריו ממה דלא אמר ברכות שאינו רוצה לצאת בהם דבזה לא סבר המשנ"ב דחשיב ברכה שאינו מחוייב בה (אלא אם נאמר דכ"ז בכלל ברכות דעלמא).

וכך ריהטא דלישנא דהירושלמי (ברכות פ"ח ה"ח) דקאמר איזו היא אמן יתומה ההוא דמיחייב לברכה ועני ולא ידע מה עני, [והיינו גי' הרבה הראשונים בירושלמי עי' בב"י, ולא כולם, עי' בבה"ל], וכך ריהטא דהרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הי"ד שכתב וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ע"כ והשו"ע, אם לא דנימא בדוחק דמחוייב הוא קיצור המכוון ור"ל שמסתמא כיון שמחוייב ובא לשמוע ברכה ממילא תשמע מינה רוצה לצאת ידי חיובו.

ואולי עיקר הענין מיירי במקומות שהש"ץ היה מוציאם בכל הברכות דבזה חשיב מסתמא כמי שמתכון לצאת.

אבל עדיין קשה לומר כן, הלשון בתחילת רבינו יונה מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד (וכעי"ז בטור בשם ר"י אבל אם כבר יצא ולא קאמר אבל אם אין רוצה לצאת) וכעי"ז בהרא"ש ברכות פ"ז סי' יז אי נמי כבר התפללו ולא היו חייבים באותה ברכה ע"כ, (והרא"ש לא כ' לשון הרר"י כשמתכון לצאת אלא רק דאם התפללו וכו' ומאידך לשון הירושלמי הנ"ל), והרי בשמונ"ע קי"ל דבבקי אינו יכול לצאת על ידי הש"צ ואעפ"כ מעמידים בהתפללו ולא כשאין מכוונים לצאת ודוחק לומר דמיירי שלא היו בקיאין דמאי פסקה (ועי' גם בהמשך דברי הב"י דעכ"פ בדעת התוס' נקט שהיו בקיאין).

וגם בב"י הלשון כבר נתבאר שרש"י (ברכות מז ע"א ד"ה יתומה) והתוספות (ד"ה אמן) בפרק שלשה שאכלו אינם מחלקים בין נתחייב באותה ברכה ללא נתחייב בה דאפילו לא נתחייב בה אסור לענות אמן יתומה וכו' ע"כ ומשמע דלהמחלקים החילוק הוא בין נתחייב ללא נתחייב ולא בכוונתו תליא.

וכן אח"ז כתב הב"י עוד שאם לא שמע הברכה אבל יודע איזו ברכה הוא מברך אפילו אם הוא מחוייב בה עונה אמן ונפטר בכך לדעת רש"י והתוספות בפרק שלשה שאכלו (היא הדעה שהביא הרמ"א), ולדעת ה"ר יונה (היא הדעה שהביא המחבר) ורבינו ניסים אינו עונה אמן דהוי עונה אמן יתומה מאחר שהוא מחוייב בה ואם אינו מחוייב באותה ברכה ולא שמע אותה וגם לא ידע איזו ברכה הוא מברך לדעת ה"ר יונה ורבינו ניסים עונה אמן אחר העונים ולא הויא אמן יתומה מאחר שאינו מחוייב באותה ברכה וכו' עכ"ל עי"ש, ומבואר שחילק בין מחוייב ללא מחוייב ולא יותר.

וכן בכס"מ על הרמב"ם שם אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש"ץ היו יכולים לענות אמן אף על פי שלא שמעו הברכה וכו' ע"כ, ומבואר ג"כ דהפטור רק מאחר שכבר התפללו.

ומ"מ אי משום הא אין ראיה לברכות שאינו רוצה לשומען, דמה דנקט שכבר התפללו ולא נקט שאין רוצים לצאת י"ל דרבותא הוא דאע"פ שכבר התפללו עם הציבור ומצוה עליהם לשמוע חזהש"ץ מ"מ כיון דמעיקר הדין אינם מחוייבים לשמוע לא חשיב חובה ולאפוקי ממאן דמחשיב לה לשמיעת ברכות חזהש"ץ לחובה.

וכך יש ליישב גם לשון רבינו יונה ודעת ר"י המובאת בטור.

ומ"מ בהרא"ש שהזכיר בלשונו רק הגדרת הירושלמי דמחייב למברכה ומאידך מי שכבר התפלל ע"כ מסתבר שלמד רק חילוק זה אם התפלל או עדיין מחוייב.

ו) ויעו' בהגמ"י על הרמב"ם שם שכתב בביאור דעה זו וז"ל, וכן כתב בערוך ערך אמן בשם רב נסים זצ"ל דלא קאי אלא על מי שהוא חייב באותה ברכה ובענייתו אמן יצא ידי חובתו כגון ברכת התפלה דבר שש"ץ מוציא רבים ידי חובתן אבל ברכות שאין חייב בהן אינו עונה אמן אלא למצוה כגון בקריאת ס"ת עונה אמן אף על פי שלא שמע הברכה וכו' עכ"ל, וגם בלשונו מתחילה נראה דרק במתכוון לצאת אסור לענות אמן ובסוף דבריו קאמר אלא למצוה וכו' ומשמע מסוף דבריו דאם הם ברכות שרק אינו מתכון לצאת אינם בכלל ההיתר.

ויש לומר דלא קשיא מידי רישא לסיפא דזה הוה פשיטא ליה דאם אינו מתכוון לצאת מותר לענות אמן, דסתם עונה אמן בגמ' בנזיר שם היינו שמתכוון לשמוע הברכה, אלא קאמר דאפי' ברכות שעונה אותם למצוה בעלמא ור"ל שגם שומע אותם למצוה כברכות התורה של ש"ץ דלכתחילה יש לציבור לשומען למצוה מ"מ שרי לענות אמן כיון שאין שומעין הברכות מצד חיובא, וק"ל.

ז) ויעוי' במהר"י אבוהב על הטור שם שהביא ל' הירושלמי דלפי דבריו מפרש גם הירושלמי דמיירי במי שעונה אמן כדי להפטר כדעת ר"י שהביא הטור, וז"ל המהרי"א בביאור דעת ר"י, שאמן יתומה הוא כשיכוין לצאת ידי אותה ברכה שעדיין לא בירך, וכך הוא בירושלמי איזהו אמן יתומה מאן דחייב לברך ועונה אמן כדי להפטר עכ"ל.

אולם בהמשך דברי המהר"י אבוהב אי' וכך כתבו תלמידי ר"י שלזה התירוץ אפי' לצאת ידי חובתו יכול לענות אמן עכ"ל, ור"ל דלפי החילוק (והוא מה שפסק הרמ"א) לחלק בין יודע איזו ברכה לאין יודע יהיה מותר אפי' בברכה שצריך לצאת ידי חובתו, והנה ע"כ אין הכונה שמתכוון לצאת או שיוצא ידי חובתו, דהרי לא שמע הברכה, אלא שצריך לצאת, וא"כ רישא דמילתיה בביאור הדעה הראשונה (והוא מה שפסק הב"י ושו"ע) שמתכוון לצאת יש לפרש דר"ל שצריך לברכה ולא שיוצא עכשיו בברכה זו.

ובזה יתכן עוד דמיושב שאין כאן פלוגתא בזה וגם אין סתירה ברבינו יונה ושאר פוסקים, אלא דבכל גווני כשהיא ברכה שצריך לברכה אסור לדעה ראשונה לענות אמן.

ח) אולם בשלחן הטהור סי' קכד סט"ז לכאורה למד דכל הנידון שאם נתכוון לצאת ולא שמע לא יענה אמן הוא באופן שהשתדל לשמוע לצאת וחיסר תיבות בשמיעתו אבל אם מתחילתו לא התכוון לצאת לא יצא, ולפי מה שנתבאר בדבריו יש כמה משמעויות בפוסקים גם לצד זה.

ט) ובריטב"א בסוכה משמע להדיא כשי' הראשון לציון (דלקמן) והשלחן הטהור שהנידון רק אם מתכוון לצאת בברכה זו או לא, (הובא בראשל"צ דלקמן ע"ש רשב"א דיש מחברים שקראו לריטב"א דסוכה רשב"א ע"פ מ"ש בריש הכרך שבע שיטות להרשב"א, עי' במבוא המהדיר לריטב"א סוכה הוצאת מוסה"ק).

י) יעוי' בראשון לציון לבעל האוה"ח על הגמ' בברכות מז ע"א דהוה פשיטא דכל ברכה שאינו מתכוון לצאת בה חשיב כברכה שאינה מחוייב בה בין לפרש"י ותוס' ובין להרמב"ם, ועפ"ז ביאר כל הסוגיא שם, אלא שמצאנו לו דבר חדש שלא מצינו בפוסקים שעליה ייסד שיטתו דאם ענה אמן על ברכה שהוא מחוייב בה ולא שמע הברכה אבל ידע על מה הוא עונה יצא באמן, ומכח זה נקט דלדעת הרמב"ם (שהיא כעין דעת השו"ע) עבר איסור באמן יתומה שהיה מחוייב בברכה ויצא באופן גרוע ואינו יכול להשלים הברכה משא"כ בנתכוון שלא לצאת או שלא ידע מה הברכה יצא לשיטתו.

וצ"ע דהרי יש דברים המעכבים שלא שמע ובמה חשיב שומע כעונה, וכן  בגמ' במגילה לגבי מגילה מבואר דצריך שישמע כולה, ובפוסקים נזכר בהרבה מקומות שאם לא שמע כל הברכה מפי המברך לא יצא, ויש להוסיף דלכמה פוסקים אמן לא מעכב לצאת הברכה וכן דעת רמב"ם גופא כמו שיובא לשונו לקמן בסמוך, וכ"ש דאינו יוצא באמן במקום הברכה עצמה.

ובראשון לציון שם נתקשה דבגמ' על המשנה עונין אחר ישראל המברך מוכח דלא יצא אם לא שמע כל ברכה, ונדחק שם טובא דאין הכונה שלא יצא אלא שאין צריך לברך עוד ועון תלוי בראשו ור"ל שהוא כעין צריך ואין לו תקנה והוא חידוש גדול שלא הובא בפוסקים.

ויש להוסיף דברמב"ם גופא בפ"א מהל' ברכות הי"א הלשון הוא כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה יצא ואע"פ שלא ענה אמן וכו' עכ"ל, ומשמע דאם לא שמע מתחילתה ועד סופה לא יצא אע"פ שענה אמן, וגם בכס"מ שם נקט בפשיטות שאפי' שמע מקצתה ואפי' ענה אמן לא יצא.

ובגוף מה שהביא שם מלשון הרמב"ם דכל השומע ברכה אפי' אינו מחוייב בה עונה אמן אע"פ שלא שמע, ודייק מינה דהיינו כ"ש אם מחוייב בה מ"מ עונה אמן ויתכוון שלא לצאת, אולי יש ליישב דיוק זה לדעת המפרשים החולקים (הסוברים דבמחוייב בברכה אסור לענות בכל גווני) דהרמב"ם ר"ל שאם מחוייב עליו להשתדל לשמוע הכל ולענות אבל אם אין מחוייב סגי במה שלא שמע הכל ולצדדין קתני ודוחק, ועד"ז יש ליישב בדוחק באופן אחר דלצדדין קתני מחוייב בה אם שמע ושאינו מחוייב בה אע"פ שלא שמע.

ועי' לח"מ שם בהי"ג דג"כ הוה פשיטא ליה דלא כהראשון לציון ומפרש דמש"כ אע"פ שאינו מחוייב דלא בא לכלול כ"ש אם מחוייב אלא רק באינו מחוייב ואעפ"כ שאינו מחוייב עי"ש.

ומ"מ אין קושיא מלשון הרמב"ם שם אלא רק אם נאמר דהרמב"ם סובר כהפוסקים דאפי' לא שמע מקצת הברכה שמחוייב בה מקרי אמן יתומה, אבל גם אם פוסקים אחרים סברו כן מ"מ הרמב"ם גופיה בהי"ד כתב שאמן יתומה היינו שלא שמע ברכה שמחוייב בה, וא"כ בלאו הכי יש ליישב בקל דבהי"ד מיירי שלא שמע כלל ואילו בהי"ג דקאמר הרמב"ם אע"פ שלא שמע כולה מתחילה ועד סוף ואע"פ שאינו חייב שם מיירי הרמב"ם בלא שמע כולה אבל מקצתה שמע כדמתחיל הרמב"ם הלשון כל השומע אחד מישראל וכו' (ויתכן שזו דעת בן ידיד שציינו בסהמ"פ שם הי"ג ואינו לפני כעת).

יא) ומאחר דיש כמה משמעויות לכאן ולכאן (דהרי לשונות רוב הפוסקים הוא שרק חילקו בין מחוייב לאין מחוייב כלשון הרמב"ם והשו"ע ומחה"ש וכמשמעות הרא"ש וגם בחשבון במהרי"א לכאורה נראה שלמד כן אפי' בלשון רבינו יונה על אף שבפשוטו סבר רבינו יונה כמ"ש השלה"ט) א"כ יש מקום לומר דספק אמן יתומה להחמיר משום סכנתא כמ"ש הבה"ל והאחרונים ולכן כשיש ברכה שמחוייב בה יענה אמן אחר ששומע כל הברכה (ועי' רמ"א ביו"ד סי' קטז דבסכנתא מחמרי' ס"ס).

והמנהג שלא החמירו בזה משום דבלאו הכי דעת כמה ראשונים להקל בכל היכא שיודע על מה מברך וגם הראיה שיש מהירושלמי לדעת המחבר עי' בבה"ל שלגירסתינו אין ראיה (ואמנם עיקר דבריו הם על הנידון לאידך גיסא במי שאינו יודע מה הברכה כשאין מחוייב בברכה אבל ה"ה שכך יוצא בניד"ד כיון דהא בהא תליא דלשי' הראשונה יתומה היינו בלא שמע הברכה שמחוייב בה ולשי' שניה יתומה היינו באינו יודע איזו ברכה בכל ברכה) ולכך בצירוף הסוברים דאם אינו רוצה לצאת אין איסור ממילא הו"ל ספק ספקא ואינו חמור כ"כ.

ועי' בכה"ח מה שכתב דלהלכה ע"פ הב"ח וכמה אחרונים (עי' מג"א ובאר היטב ועוד אחרונים) כיון דחמירא סכנתא דאמן יתומה (עי' בה"ל) יש להחמיר אפי' בברכה שכבר יצא בה כיון שהמברך מתכוון להוציא אחרים עי"ש וכ"ה בחי"א כלל ו ס"ה דבברכה שבא להוציא רבים יש מחמירין וחשש לדעתם (ועי"ש בכה"ח מה שהוסיף להחמיר עוד אפי' בברכות הנהנין).

ובמשנ"ב סקל"ג תפס דעת הב"ח והמג"א רק לענין חזהש"ץ כהדעה שהובאה בב"י שחזהש"ץ נחשבת כחובת ציבור לענין זה שנחשבין מחוייבים בברכה, וצע"ק דבמג"א נזכר אם הוא להוציא רבים וכו' (ובדוחק יש ליישב דעיקר סמך אלבוש ואילו דעת הב"ח והמג"א צירף רק לענין מה דשוו בחומרתם לחומרת הלבוש אבל לא החמיר יותר דיש מאידך הראשונים המקילים לגמרי כל שיודע על מה עונה וכמשנ"ת).

הגר"ש צביון העיר דלפ"ז יוצא עוד נידון גם על מלוה בריבית אם אפשר לברך על קבריהם עכ"ד, ולהנ"ל לכאורה יוצא שא"א, ומ"מ על רפורמים יותר ברור לדינא שא"א לברך, כיון דאינו בכלל ישראל להרבה דינים שיש חילוק בהם בין ישראל לעמים, וממילא שייך ללמוד כן כבר במשמעות הגמ' על הרואה קברי ישראל.

ולענין ריבית דרבנן אפשר דשייך לדברי התוס' והראשונים בביאור המחלל את המועדות אם שייך בדרבנן, ויעוי' בתשובה לענין עשירות במעשר דרבנן ובמ"מ שם, והרה"ג הנ"ל העיר עוד דממה שנענשו ישראל כנגד היובל בשנים שהיה היובל נוהג רק מדרבנן ש"מ דגם במידת פורענות נאמרו עונשים בדרבנן.

והביא עוד ספק לענין אם המלוה בריבית יכול לומר ואתה עתיד להחזירה וכו' בברכת המחזיר נשמות עכ"ד (והוא גם נפק"מ אם אפשר לצאת ממנו בברכה, ולענין שאר מינים יש לציין לתשובת הרמב"ם גבי קראים דמשמע שא"א לצאת ממנו משום שאינו מאמין בברכות ולכאורה משמע לדעת הרמב"ם דאין כל המינים שוים בדין זה, וק"ל, וילע"ע).

ואמרו לי בזה עצה למעשה בשם הגרנ"ק שהורה להג"ר צבי כהן שיורה בזה לרב צבאי שיאמר להם שמברך כדי ללמדם סדר הברכות של ההדלקה ואז יוכלו לברך, ע"פ המבואר בסי' רטו שיכול לומר כן לקטן על מנת ללמדו, ואמנם מצינו דבגדול י"א שא"א להוציא אפי' בברכת המצוות אלא באינו בקי, ובאמת אפשר דחשיבי אינם בקיאים, ועדיין צ"ע דאולי ההיתר לברך כשמלמד הוא רק בקטן, אבל יש לדון דכאן הוא מלמדם ואינו מוציאם ויהיה מותר כמו בקטן ליישב דברי הגרנ"ק ושוב מצאתי שכן מפורש להדיא במשנ"ב סי' תפד סק"ח ובשעה"צ שם חילק להדיא בין כשמוציא לבין כשמברך עמם ללמדם, והטעם בזה יש לומר דהנה לא תשא דברכה לבטלה למדנו משבועה ובשבועה כשאומר שבועה ואינו מכוון אינו מחיל בזה שבועה ואכמ"ל, ולכן גם בברכה כשאינו יכול לברך בשביל חבירו כגון מחמת שהוא בהמ"ז (כמו בנידון המשנ"ב הנ"ל) אם אינו מכוון לברכה אלא להתלמד לא החמירו בזה בלא תשא כל שהוא לצורך ללמד אפי' אם שבועה בכה"ג נימא שהיא אסורה מדרבנן כשהיא שלא לצורך (ואם הוא לצורך הרגין וחרמין וכו' עי' בנו"כ השו"ע בש"ך ובית מאיר אם הותר דוקא באומר בלבו היום או בכל גווני), ולכן בניד"ד בברכה כדי ללמד יהיה מותר כיון שהוא להתלמד.