עי' בביאור הלכה סי' צב ס"ב דאם התחיל לשמוע קריאה"ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה"ת ולענות ברך ה' המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ"ב סק"ט וכן בהמשך דברי הבה"ל שם) דהוא אף אם אינו יכול ...קרא עוד

עי' בביאור הלכה סי' צב ס"ב דאם התחיל לשמוע קריאה"ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה"ת ולענות ברך ה' המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ"ב סק"ט וכן בהמשך דברי הבה"ל שם) דהוא אף אם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה.

ומאידך גיסא משמע בבה"ל שם שאם נצרך ברמה של בל תשקצו (שהגדרתו שצריך להתאמץ ולהידחק כמ"ש המשנ"ב שם סק"י) אינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת ולא לענות ברוך ה' המבורך.

אבל לא דן המשנ"ב האם יכול לצאת אם רוצה, במקרה שנצרך לנקביו ואין בו משום בל תשקצו, וכן לא דן המשנ"ב באופן שיש בל תשקצו האם צריך להשאר במקומו עד שמסיימים הקריאה.

ולפו"ר היה נראה דבאופן שאין בל תשקצו מכיון שע"פ דין יכול להישאר ולשמוע הקריאה ממילא מחוייב נמי להישאר כמו כל אחד, מאידך גיסא מי שיש בו משום בל תשקצו כיון דאיסורא רמיא עליה להישאר, ומשמע בבה"ל שאינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת, א"כ לכאורה יצטרך להפסיק.

אולם בערוך השלחן הל' קריאה"ת כתב לחדש דמי שהוצרך לנקביו בקריאה"ת איסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד השכינה ולכן ככל שיכול להישאר צריך להישאר.

ולמעשה יתכן דגם המשנ"ב מודה שיכול לנהוג כהערוה"ש דאפי' לגבי תפילת שמונ"ע הביא המשנ"ב סי' צב סקי"א כמה פוסקים שסוברים דאם הוצרך לנקביו קודם שמונ"ע אפי' הגיע לבל תשקצו יכול להמתין עד סוף שמונ"ע, ומאחר דקריאה"ת קיל בהרבה עניינים יותר משמונ"ע א"כ לא יתכן להחמיר בזה יותר משמונ"ע בפרט שיש בזה גם צד של כבוד הבריות לצאת באמצע עליה (ועי' עוד בביה"ל לעיל ס"א ד"ה היה בסוף הדיבור מה שדן לגבי הקורא עצמו שהוצרך לנקביו דבזה ודאי אמרי' כבוד הבריות, ולגבי שמונ"ע עי' בסקי"א שהביא דיש פוסקים שחילקו בין תפילה ביחיד לבציבור מטעם זה), ומה שהבה"ל החמיר לגבי להמשיך לשמוע קריאה"ת כשנצרך לבל תשקצו היינו לדעת הרמ"א בס"ב ע"פ התה"ד סי טז להחמיר בשמונ"ע ובק"ש בכה"ג.

אבל אם לא רצה להמתין עד סוף קריאה"ת והגיע לבל תשקצו, א"כ לרוב הפוסקים בסקי"א שסוברים שבשמונ"ע יכול להפסיק במצב כזה, לכאורה כ"ש בקריאה"ת, ודברי העה"ש בזה מחודשין, דהרי לא נזכר בפוסקים שזה דוחה זה, ואדרבה נזכר בפוסקים שיש דברים שמותר להפסיק בדיבור בקריאה"ת דבכה"ג בתפילה אסור, ואין נחמיר כאן לענין יציאה בקריאה"ת יותר מבתפילה, (וצל"ע בענייננו מה דעת הערוה"ש דאולי דעתו כהחיי"א דגם בשמונ"ע אסור להפסיק, ואינו לפני כעת כלל), והבה"ל שמשמע מדבריו דבמצב של בל תשקצו אינו ממשיך לשמוע קריאה"ת ג"כ בפשיטות כוונתו שצריך לצאת עכ"פ להרמ"א ועכ"פ לרוב האחרונים (רמ"א ומג"א ודה"ח במשנ"ב סקי"א) מותר לצאת.

ומ"מ מי שאינו יכול אפי' בשמונ"ע אפי' להחי"א צריך להפסיק, וכ"ש בניד"ד.

קרא פחות

אם יכול לשבת ליד הקורא ישב, ואם אי אפשר יחזור למקומו וישב. בקריאה עצמה אין לשבת ומי שקשה לו יכול לסמוך ויזהר שתהיה סמיכה רפויה (שאם ינטל הדבר הנסמך לא יפול האדם) עכ"פ כשאפשר. במקרה שיש כבוד הבריות לאדם עם כסא גלגלים ...קרא עוד

אם יכול לשבת ליד הקורא ישב, ואם אי אפשר יחזור למקומו וישב.

בקריאה עצמה אין לשבת ומי שקשה לו יכול לסמוך ויזהר שתהיה סמיכה רפויה (שאם ינטל הדבר הנסמך לא יפול האדם) עכ"פ כשאפשר.

במקרה שיש כבוד הבריות לאדם עם כסא גלגלים שעלול להיפגע אם לא יעלוהו לתורה יש מקום לדון שאינו מעכב במצב כזה.

מקורות:

נראה דאין להחמיר במקרה כזה, דאמנם מנהגינו שהעולה אינו חוזר למקומו עד שמסיים העולה שלאחריו, כדי שלא ימנע מלשמוע הקריאה וכמש"כ המשנ"ב, אבל במקום שיש חולי או חולשה לא מסתבר שנהגו, דהרי כמה דינים חמורים מזה אינם נוהגים במקום חולי, כגון עמידה בשמונ"ע ועוד דיני עמידה, (וכאן א"צ חולה ממש בשביל זה דכל מי שיש לו צער יש לומר דבמקום צער לא נהגו), ועוד דאם יושב ליד מקום הקריאה יש צד לומר דאין מנהג לאסור לעשות כן, ולכן למעשה אם אפשרי ישב ליד מקום הקריאה עד סיום העולה שלאחריו ואז ישוב למקומו.

ולענין זמן הקריאה עצמה אם אינו יכול לעמוד אינו כדאי להעלותו, דקריאה"ת בעמידה אסמכוה אקרא במגילה כא ע"א.

וכן בשו"ע סי' קמא ס"א לא הקיל לבעל בשר אלא סמיכה וכןבמשנ"ב שם סק"ד לגבי חולה או זקן החמיר דוקא סמיכה שאינה גמורה ואפי' להדה"ח שהביא בשעה"צ שם סק"ד שאפשר בסמיכה ברורה וכתב דאפשר דמיירי במי שאינו יכול בלי זה אעפ"כ בישיבה לא הקיל, והמקור לזה דסמיכה מותרת למי שקשה לו הוא בירושלמי ברכות פ"א, ומשמע שישיבה לא רק דבשעה"ד גמור אפשר להחשיב גם סמיכה גמורה לסמיכה שאינה ישיבה ובמקום שאפשר להחמיר חיישי' להשיטות שהוא בכלל ישיבה.

ובמקום שיש בזה כבוד הבריות או בדיעבד יתכן דאינו מעכב להעלות אדם שיכול לברך על התורה רק בישיבה, דלא גרע מסומא שמעלין אותו אע"פ שאינו קורא בתורה דלדידן בשעה"ד יוצא דבמקום כבוד הבריות סמכי' על שי' מהרי"ל דאחד מברך ואחד קורא כפשטות הירושלמי שהביא הבה"ל,וכ"ש שבנידון דידן אפי' באותו עולה עצמו קורא וקרא מיושב אינו מעכב כמ"ש המשנ"ב סי' קמא סק"א.

ואף שלכתחילה אפי' הגבאי צריך לעמוד כמ"ש המשנ"ב שם בשם השער אפרים, וכ"ש העולה המברך (גם אם נימא שאין מסתמכים על קריאתו אלא רק על ברכותיו), מ"מ כל זה הם דינים קלים יותר מדין סומא שאינו קורא בתורה, וכשהקילו בסומא משום כבוד הבריות לכאורה יותר יש מקום להקל מצד שהעולה המברך יהיה בישיבה.

ועי' בתשובות הגרי"מ שטרן מה שדן לענין ש"ץ בכסא גלגלים.

במקרה של שאלתך שאתה כהן ואין לוי וקשה לך מאוד לעמוד שני עליות וגם לא מספיק לך ההסתמכות, הדבר הטוב במצב זה ע"פ הלכה הוא לעשות עבורך שני עליות קצרות של כהן שכל אחת מהן ג' פסוקים, אך אם אין המקום רוצה לשנות ממנהגו הדבר המועדף הוא לצאת בשני עליות אלו החוצה ולשמוע את הקריאה מבחוץ (כעין מה שכתבו הפוסקים במקרים דומים ובתשובה אחרת ציינתי לזה מקורות בד"ה האם כהן יכול למחול על עליית כהן כשיש חיובים בבהכנ"ס).

ויש לציין דבשו"ת מהר"י אסאד נקט שאם הכהן יודע שאין לוי ראוי לכתחילה שיצא כדי שלא יברך פעמיים, ובשם הגריש"א הובא (ישא יוסף ח"ב סי' מא) שמותר לצאת אך לא באופן קבוע, ועי' גם רשב"ץ ח"ג סי' צח שההיתר לצאת בין גברא לגברא הוא רק באקראי, הובא בבה"ל ריש סי' קמו.

לגבי מה ששאלת מתי לצאת, מסתבר שמכיון שהיציאה היא משום פגם הכהן (כמבואר בסי' קלה ס"ה ברמ"א ובמשנ"ב שם), א"כ ראוי שיצא לכה"פ לפני שמניחים את הספר ומוכנים לקרוא, ומ"מ אינו מוכרח דיש לומר שהפגם הוא רק ברגע שקראו לאדם אחר לעלות וכל עוד שלא קראו לאדם אחר לעלות עדיין אין כאן פגם לכהן.

אבל ודאי שכאשר קוראים לאחר לעלות כדאי שהכהן לא יהיה כדי שלא יהיה פגם ממה שלא קראוהו לעלות (ע"ע משנ"ב סי' קלו סק"כ וכאן אפשר להזהר בזה), וכ"ש בזמן הברכה שאז ודאי יש פגם וגם נכנסים לנידון אחר האם מותר לאדם לצאת בזמן שעולה מברך על התורה, עי' ביאוה"ל סי' קמו ס"א ד"ה שפיר.

ולפי מה שכתב שם לעיל [בד"ה כשהוא], אם כן עכ"פ לכתחילה אין לצאת מזמן שנפתח ס"ת אלא יש לצאת קודם לכן.

במקומות שנוהגים להגביה לפני קריאה"ת כדאי שלא להפסיד לראות את ההגבהה, ויש לדון אם נחשב שנפתח ס"ת, ויש מקום לומר שלא, מכיון שלא נפתח כרגע לצורך קריאה, אבל מכיון שעכשיו הוא ההכנה לקריאה יש מקום לדון בזה, ולכן כדאי לראות ההגבהה מבחוץ, ואם תמצא לומר שאפשר להקל עכ"פ יצטרך לצאת לפני שמחזירים אותו לבימה פתוח.

יש צד באחרונים שכל ס"ת שהוציאו מהארון אוסר על הציבור לצאת גם אם לא הוציאו לצורך קריאה (ראה תורת חיים סי' קמט סק"א שהסתפק בזה), וכ"ש קודם הקריאה, אולם מאחר שהרמ"א שם נקט כהדעות שאפי' אחר קריאה אין איסור על הציבור אלא על היחיד לכן אינו נוגע לענייננו (ויש להוסיף דאם היינו מחמירים תרי חומרי גם להחמיר עם היחיד וגם להחמיר ס"ת שעדיין לא קראו בו, א"כ היאך יתיישב דברי השו"ע סי' קמו הנ"ל ע"פ ברכות ח', אלא ע"כ דב' חומרות אלו יחד ודאי א"א, והתורת חיים מיירי אחר קולת הרמ"א שביחיד מותר וממילא סי' קמו ס"א מיירי ביחיד, א"כ מה הדין בציבור שלם שיוצא, וק"ל).

קרא פחות

אלו שהפסיקו את הבחור לאחר קריאת הפסוק לא עשו כדין, אלא הקורא יקרא עד וביום השבת והשלישי ידלג לאחוריו ויקרא מעולת תמיד וב' פסוקים של פרשת וביום השבת, והרביעי יתחיל מובראשי חדשיכם, שבמקרה כזה גם המחבר והפוסקים שכך יש לנהוג ...קרא עוד

אלו שהפסיקו את הבחור לאחר קריאת הפסוק לא עשו כדין, אלא הקורא יקרא עד וביום השבת והשלישי ידלג לאחוריו ויקרא מעולת תמיד וב' פסוקים של פרשת וביום השבת, והרביעי יתחיל מובראשי חדשיכם, שבמקרה כזה גם המחבר והפוסקים שכך יש לנהוג מדינא כמו שהוא מנהג הגר"א.

מקורות: הנה מאחר שקרא עולת תמיד וגו' נמצא ששייר בפרשה ב' פסוקים עד סוף הפרשה, דאחר ב' פסוקים מתחיל וביום השבת, ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים, הלכך צריך לקרוא עד וביום השבת, ואחר כך בשלישי יחזור ויקרא שוב מעולת תמיד, ואע"ג דבמקרה רגיל אין מדלגין כמ"ש המשנ"ב סי' קלח סק"א, ועי' רמ"א סי' רפב, מ"מ היכא דלא אפשר מדלגין, כמ"ש בגמ' מגילה כג ובשו"ע או"ח סי' תכג ס"ב, ומדלגין היינו לאחרויו, כלומר חוזר לאחוריו.

וכל ראש חודש נקרא שלא אפשר לענין דילוג מקראות כמבואר בגמ' שם ובשו"ע הל' ר"ח, וכמ"ש התוס' במגילה דבכל קריאה שהפרשיות הסמוכות לקריאה אינן מענין הקריאה מקרי לא אפשר, וראש חודש הוא בכלל דין זה כדמוכח בגמ' שם, ואע"ג דלדעת השו"ע מתחילה אין השלישי דולג ג' פסוקים מ"מ בענייננו דלא אפשר דמאחר שהשני מחוייב לגמור כל הפרשה מצד הדין, א"כ השלישי יצטרך לדלוג ג' פסוקים והיכא דלא אפשר דולג.

ואין לטעון דכל דין דולג הוא רק אם העולה הדולג מחדש לקרוא דבר חדש, דהרי היכא דלא אפשר דולג גם בכל הקריאה כמו שמצינו בפרי החג כמ"ש השו"ע סי' קלז ס"ו, ומה שהחמיר שם השו"ע הוא רק במקום שאפשר כמ"ש שם המשנ"ב סק"כ.

ומכל מקום בנידון דידן השלישי באמת מוסיף כיון שקורא אחר כך וביום השבת בניד"ד, וגם ב' פסוקים חשיב הוספה כשאפשר עכ"פ בב' פסוקים, כמבואר בסי' קלז שם, ויש לציין דשיטת הגר"א שהביא המשנ"ב בסי' תכג סק"ג דלכתחילה השני מסיים כל הפרשה ההיא והשלישי חוזר ג' פסוקים וקורא וביום השבת, והם רק חילוקי מנהגים ולא מדינא, כמ"ש הבה"ל שם בשם הרמב"ן, ולכן בודאי דכאן להמחבר מדינא ישה כהגר"א, וגם בלא שכך מנהג הגר"א מ"מ כך יוצא הדין לפי החשבון בניד"ד וכמו שנתבאר דהשתא שקרא השני עולת תמיד א"כ מחוייב השני לסיים הפרשה, וגם השלישי מחוייב להתחיל מעולת תמיד כי אין ב' עליות עד סוף הקריאה, וכדי שלא להתחיל הפרשה פחות מג' פסוקים, צריך להתחיל השלישי מעולת תמיד, ובזה גם המחבר מודה להגר"א שהישראל יקרא ב' פסוקים דפרשת יום השבת, דהרי המחבר סובר בסי' קלז שם דהיכא דאפשר יש לו להשלים לכה"פ ב' פסוקים שלא קרא הראשון ולא היקל בפרי החג אלא משום דלא אפשר, ומאידך מה שפסק המחבר בסי' רפב שיכול לקרות עוד אדם אף שאינו מוסיף פסוקים שלא קראו הראשונים היינו באופן שאינו עולה למנין הקרואים כמ"ש המשנ"ב, וגם הרמ"א שם פליג דגם בכה"ג לא יעלה מלבד בשמח"ת עי"ש, אבל כאן הרי בעי' ד' קרואים ואין כאן הוספה.

ויש לציין דיש דיעה אחת שלפיה המפסיקים את הבחור לא עברו איסור, דהרמב"ן גרס במסכת סופרים שיש שם ב' דעות, ואחת מהדעות שם סברה שהשני קורא עד עולת תמיד והשלישי חוזר פסוק אחד לאחוריו, ולפי דעה זו המפסיקים עשו כדין ממש כשיטה זו, אולם חדא דהרמב"ן גופא גרס במסכת סופרים ב' דעות ולא נקט כדעה זו להלכה אלא אדרבה הביא סמך למנהג מהדעה השניה, והשו"ע וכל הפוסקים לא פסקו כדעה זו, ועוד דלגירסת הגר"א אין דעה זו במ"ס כלל, כמ"ש הביאה"ל, ועוד דבגמ' אין היתר לדבר זה לשייר בפרשה פחות מג' פסוקים, ואע"ג דבמעמדות יש היתר לזה בסוגי' שם, והבא אחריו חוזר לאחוריו ובפשוטו הכונה פסוק אחד דאם כופל האמצעי כל הפרשה פשיטא דאמצעי דולג דמי יוכל לדלוג מלבדו, דמשום דינא דאין משיירין פחות מג' פסוקים כתב המפרש תענית כז ע"ב דליכא משום דלא אפשר (והיינו לפי הגר"א דמפרש דקאי אמעמדות ועי' רמב"ן ורשב"א מש"כ בזה, ועי' תענית כז ע"ב ששם הובא דין מעמדות ולא דין ר"ח ושם לא הובא דין אמצעי דולגן, וגם בלשון הלכתא משמע על ר"ח דבד"כ לא מסיק הלכתא למשיחא ועי' תוס' בפ"ק דיומא ובזבחים ואעפ"כ הוא דחוק לענייננו וגם הלשון הלכתא מאי משמע לעכשיו), מ"מ הרי הוא רק בדלא אפשר ובדאפשר קיימא לן במגילה כב ע"א םננ שאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים, ואולי הך מסכת סופרים סברה דמשיירין פחות מג' פסוקים, וממילא הך מ"ס דלא כהלכתא.

קרא פחות

ברמ"א סי' קלט ס"י אי' שאומרים למסיים לקרות התורה, ובלשון הפוסקים כשנקטו לפעמים הקורא בתורה הכונה לזה שעולה לתורה מאחר שעיקר התקנה שהעולה הוא הקורא אע"פ שכהיום לא נהגינן הכי שלא לבייש את מי שאינם יודעים לקרות כמ"ש הרא"ש. והנה לכאורה ...קרא עוד

ברמ"א סי' קלט ס"י אי' שאומרים למסיים לקרות התורה, ובלשון הפוסקים כשנקטו לפעמים הקורא בתורה הכונה לזה שעולה לתורה מאחר שעיקר התקנה שהעולה הוא הקורא אע"פ שכהיום לא נהגינן הכי שלא לבייש את מי שאינם יודעים לקרות כמ"ש הרא"ש.

והנה לכאורה היה יותר מקום לומר שהוא ברכה לבעל קורא דהוא טרח בקריאה בדקדוק הקריאה ובחזרת הקריאה והעולה לא טרח כלל (ובפרט שחושבין העליה לתורה למתנה או לכיבוד), ועוד דהרי עיקר קריאת הספר נעשתה על ידי הבעל קורא ויותר ראוי לו לקבל ברכה ואיישר, ולמה אומרים כן לעולה שלא טרח כלל ומניחין מלברך הקורא ויכבדו העולה.

אמנם למעשה המנהג הוא שהקורא חוזר ואומר והעולה אינו חוזר ואומר, והיינו משום שעיקר הקריאה לדידן הוא המברך ולא הקורא (עי' ביאור הלכה סי' קמא ס"ב) דהמברך עולה למנין ז' והקורא רק משמיע לרבים, וכן נקט הגריש"א דכוונת הרמ"א על העולה ולא על הקורא.

[ונראה שכך מדוייק גם בלשון הרמ"א שכ' ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק ולא כ' לקורא בתורה כשמסיים בכל פעם, או כיו"ב, ומדנקט למסיים לקרות בתורה משמע שאדם שתפקידו הוא רק שמסיים לקרות, ועי' בב"י שם בשם הא"ח (שהוא מקורו של הרמ"א) דמיירי להדיא על מי שמברך, אם כי אין הוכחה מדבריו דלדידן לא היה מברך בברכת חזק גם את מי שקורא, אבל יש לטעון דכל קריאת חזק ואמץ הוא על הקורא שנאמר בו לא ימוש ספר התורה הזה משום שאוחז בו בשעת הברכה, הלכך שייך בו חזק ואמץ שנאמר בסמוך לו בריש יהושע, עי' בלשון הב"י שם, ובזה מצאת גם טעם למה אין מברכין הבעל קורא].

ואפי' אם היינו אומרים שברכת חזק חזק היא על קורא מ"מ העולה אינו חוזר ואומר דהא לכתחילה ודאי חיישי' לשי' הרא"ש שאם ישוח בין הקריאה לבין הברכה ברכתו לבטלה, ואע"פ שבביאור הלכה הביא כמה דעות בזה ויש אחרונים שלא נקטו כהרא"ש וגם אנן במקום כבוד הבריות מקילינן בסומא כמ"ש הרמ"א בשם מהרי"ל,  מ"מ עיקר דינא להרמ"א כהרא"ש כמ"ש המשנ"ב (והרחבתי בתשובות אחרות, ד"ה האם נער בשבת שלפני הבר מצוה יכול לעלות לתורה לפרשת פרה, וד"ה האם אילם יכול לעלות לתורה) ולכן בודאי אינו הגון שישוח בין הקריאה להברכה.

ולפ"ז במקרה ששאלתם שהקורא הוא העולה לשביעי ג"כ נראה שלא יאמר חזק מב' טעמים, טעם הא' דהו"ל הפסק וטעם שני שהוא ברכה שמברכין אותו ולא נתקן שיברך את עצמו, וביותר דהרי הא"ח שהוא מקור דין זה מסתמא מיירי כשהקורא הוא העולה, ועל זה קאמר שמברכין אותו ואומרים לו חזק ואמץ ולא שהוא אומר לעצמו.

לגבי מה ששאלת שבמשנ"ב מהדורת דרשו הביאו שיש קצת גדולים שנהגו לומר גם כשהיו עולים בעצמם לתורה בשמחת תורה, הנה ראשית כל יש לציין שעיינתי כעת בפנים המהדורה הנ"ל והרוב המוחלט של מנהגי הפוסקים המובאים שם נקטו ונהגו שלא לעשות כן, ובודאי שיש להחמיר בחשש ברכה לבטלה כמו שראינו שחששו בברכה לבטלה יותר כמו בבדיקה בציצית, וכן בספק ספקא בברכות דאזלי' לקולא כמ"ש המשנ"ב, ועי' כה"ח סי' קכד מה שהביא בשם החסד לאלפים לענין סב"ל נגד השו"ע.

ומ"מ מה שיש שנהגו קצת גדולים לעשות כן אינו תמיהה כ"כ דהרי כך דעת המהרי"ל וסייעתו שאחד מברך ואחד קורא כמו שהביא הבה"ל פשטות הירושלמי לפי איך שלמדוהו חלק מהאחרונים וכך נפסק להלכה בסומא משום כבוד הבריות כמו שציינתי בתשובה אחרת דלעיל, ואם כן אפשר שסברו הנך גדולים שכך הוא פסק הרמ"א לגמרי, וגם לפי מה שנקט המשנ"ב בדעת הרמ"א (וכך מבואר בדרכי משה) שהרמ"א היקל רק בסומא שהוא צורך גדול אבל עדיין אפשר שהחשיבו גם צורך מצוה ושמחה של תורה ג"כ כצורך שיהיה אפשר מחמת כן לסמוך על המהרי"ל וסייעתו, ואעפ"כ לדידן לכתחילה יש להחמיר כדעת הרא"ש כמבואר במשנ"ב.

ויש להוסיף על זה דאותם גדולים ששמענו עליהם שנהגו בשמחת תורה לחוד יש לומר ג"כ שסמכו על מה שבכמה דברים אנו נוהגים בשמחת תורה להקל בדברים שמחמירים בהם בשאר ימות השנה משום שמחה של תורה כמו שכתבו הפוסקים על כמה דברים (ואחד מהם הוא להוסיף בקרואים למנהג בני אשכנז ועוד כמה דברים יעוי' בפוסקים) והרי לומר חזק הוא בודאי משמחה של תורה, וא"כ אותם גדולים גופא אפשר שלא היו נוהגים כן בשאר ימות השנה.

לגבי המנהג בזמנינו הנה המנהג ידוע שהבעל קורא חוזר ואומר חזק בקול כדי שישמעו כל הציבור, ומכיון שמבואר ברמ"א שאומרים זאת למישהו, א"כ מכיון שהקורא אומר ע"כ שאין אומרים זאת לקורא אלא לעולה, וא"כ העולה אינו חוזר ואומר, וכמו שאין מנהג כזה שהעולה חוזר ואומר בקול ומסתמא יש טעם לזה שכן הוא הפסק וכמו שנתבאר, ואמנם בלחש יתכן שהעולה אומר מה שרוצה ואיני יודע אם יש מנהג קבוע לכולם בזה אבל מסתמא שברוב המקרים אינו אומר מכיון שאכן יש כאן חשש הפסק והרי הכל יודעין שאין להעולה להפסיק בין קריאה לברכה, וכמו שנתבאר גם בציונים שבמשנ"ב המהדורה הנ"ל שהרוב המוחלט שדברו בזה אמרו שהעולה לא יחזור ויאמר.

קרא פחות

מנהג האשכנזים כיום שאין אומרים יהי רצון מלפני אבינו שבשמים בתעניות, אלא רק בשני ובחמישי, וכן בסידור רב עמרם גאון אי' שאומרים אותו בשני ובחמישי, והטעם לזה כתבו האחרונים משום ששני וחמישי הם ימי רצון ולכך אומרים אז יהי רצון, ...קרא עוד

מנהג האשכנזים כיום שאין אומרים יהי רצון מלפני אבינו שבשמים בתעניות, אלא רק בשני ובחמישי, וכן בסידור רב עמרם גאון אי' שאומרים אותו בשני ובחמישי, והטעם לזה כתבו האחרונים משום ששני וחמישי הם ימי רצון ולכך אומרים אז יהי רצון, עי' תוס' ב"ק פב ע"א.

ובמחזור ויטרי סי' קצט הזכירו בקריאה"ת של מנחה של שבת, ובכלבו סי' לז ואבודרהם סדר ר"ח אי' שאומרים אותו בשבת שלפני ר"ח, וכ"ה מנהג הספרדים, ועי' בסדר רב עמרם שהזכיר היהי רצון בתפילת ר"ח.

אולם בספר מנהגי אמשטרדם פ"ג ס"ו הובא מנהג שהיו אומרים יהי רצון גם בתעניות שחלו בשאר ימי השבוע.

ועי' במנהגי החת"ס עמ' שה אות קכ שבעת צרה היה אומר יהי רצון אף שלא היה שני וחמישי.

קרא פחות

ברמב"ם משמע שכן, דהרמב"ם בפי"ג מהל' תפילה ה"א כ' דהמנהג הפשוט להשלים התורה בשנה אחת ויש מי שמשלים התורה בג' שנים ואינו המנהג הפשוט, ובהל' ב' כתב דעזרא תיקן שיהיו קוראין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה ...קרא עוד

ברמב"ם משמע שכן, דהרמב"ם בפי"ג מהל' תפילה ה"א כ' דהמנהג הפשוט להשלים התורה בשנה אחת ויש מי שמשלים התורה בג' שנים ואינו המנהג הפשוט, ובהל' ב' כתב דעזרא תיקן שיהיו קוראין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה ושהמנהג הפשוט שיהיו קוראין במדבר סיני קודם עצרת וכו' ע"כ.

ומשמע שם בה"ב שיש תקנת עזרא ובאופן קיום תקנת עזרא יש המנהג הפשוט, ומאידך גיסא מבואר לעיל דיש המנהג הפשוט לענין לסיים התורה בשנה או בג' שנים, ויש המנהג שאינו פשוט, ומשמע דתקנת עזרא אינו סותר המנהג שאינו פשוט.

ואע"פ שיש לומר דמה שתקנת עזרא אינו סותר המנהג שאינו פשוט הוא רק לענין מנהג אחר שאינו פשוט לקיים תקנת עזרא כפשטה (לקרות הקללות שבתו"כ קודם עצרת וכו') ולא לקרות במדבר קודם עצרת וכו' וכמ"ש הרמב"ם שם והתוס' במגילה שם שכך נהגו עכשיו, אבל המנהג שאינו פשוט דלעיל (לסיים התורה בג' שנים) תקנת עזרא סותרת לו, מ"מ מאחר והביא המנהג שאינו פשוט דלעיל כמנהג שאינו טעות וחשיב מנהג (ולא משמע שאסור לעשותו) ואחר כך הביא תקנת עזרא א"כ משמע דתקנת עזרא היא לכל המנהגים.

ואע"פ שיש לטעון דמעיקרא תקנת עזרא נתקנה רק למי שנוהג כמנהג בבל (כמו שאכתוב להלן בדרך אפשר לדעת המאירי) ק' חדא דהלשון עזרא תיקן להם לישראל במגילה שם משמע לכל ישראל ולא למנהג מסויים, ועוד דסדר הדברים בהרמב"ם לפי זה אינו מדוייק, דהרי הרמב"ם סיים בהלכה א' במנהג שאינו פשוט לסיים התורה בג' שנים ומיד כ' אחר זה שעזרא תיקן וכו' ולכל הפחות היה לו לפרש דבריו שלפי המנהג הפשוט תיקן וכו', וגם הלשון מגומגם דהרי שוב קאמר אחר כך דהמנהג הפשוט הוא לסיים במדבר קודם עצרת וכו', והרי כל התקנה הוא רק להמנהג הפשוט.

ומ"מ אי משום הא יש לומר דלעולם התקנה היתה רק לפי המנהג לסיים שנה שהי' בזמן חז"ל ועכשיו תקנה זו נשתנתה ע"י המנהג הפשוט שמסיימים במדבר קודם עצרת וכו'.

אבל עדיין המשמעות הפשוטה שעזרא תיקן להם וכו' הוא לכל המנהגים שנזכרו עד עכשיו.

ומיהו הראוני דבמאירי בקרית ספר מאמר ה' ח"א (וציין לו במקורות וציונים על הרמב"ם שם) דבני א"י לא היה שייך להם תקנת עזרא הזו של זמן פרשיות הקללות.

ודבריו דחוקין מאוד, דהרי עזרא העמיד וייסד היישוב בא"י ולא היה יישוב לפניו והוא הביאם ויסדם, ולמה נתקבלה תקנתו רק בבבל.

ועוד דהרי כל שאר תקנותיו נתקבלו בכל מקום ולמה תקנה זו נתקבלה רק בבבל, ודוחק לומר דהתקנה מעיקרא נתייסדה רק עבור המנהג שמסיים בכל שנה את התורה.

ובפנ"י בסוף מגילה כתב דלא קיימא לן כבני מערבא דמסקי אורייתא בתלת שנין אלא כרשב"א דעזרא תיקן להם לישראל וכו', ומשמע מדבריו דהך ברייתא דרשב"א בן אלעזר אתיא כבני בבל ולא כבני מערבא, וא"כ יש לומר דבני מערבא סבירא להו דמעולם לא תיקן עזרא דבר זה, ע"ד מה שתי' בגמ' בריש הגוזל עי"ש ובדוכתי טובא.

ובתירוצו האחרון שם דרך בדרך אחרת עי"ש ולא נתבאר שם לתי' האחרון האיך מיישב תקנת עזרא לפ"ז עי"ש.

ויעוי' עוד בשו"ת בית דינו של שלמה או"ח סי' יב.

הוספה ממה שכתבתי בחידושי הש"ס בבחרותי:

לא ע"ב, בספ"ד, עזרא תיקן להן לישראל כו' לעיל [כט ע"ב] אמרי' דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין, וצ"ע א"כ היאך מקיימין תקנת עזרא הזו, והנה יש לחקור בגדר תקנה זו אם התקנה לקרות הפרשה רק דכיון דבלא"ה חל בזמן ההוא הן חסר הן יתר מקדמינן ליה או מאחרינן ליה לפי הצורך, או דלמא דעיקר התקנה הי' על קריאה"ת של השבתות שכשקורין פרשיות אלו יקראום בזמן זה, והנה לצד ראשון צ"ל שבאמת בני מערבא היו מוציאין ב' תורות וקורין בפרשיות אלו כשאר קריאת מועדות ולצד השני ג"כ ניחא דהתקנה הי' דוקא כשקורין שם דלא יקראו בזמן אחר אלא קודם עצרת ור"ה אבל אם אין מחזיקין שם אי"צ, ויותר מראה כהצד הב' דלהצד הא' הו"ל למחשביה בהדי קריאת מועדות.

שוב כתב אלי מרן הגרח"ק שליט"א (במכתב) דתקנת עזרא מתחילה היתה פעם בג' שנים והיינו כיון דעזרא היה בא"י ששם המנהג פעם בג' שנים א"כ התקנה לא היתה ליותר מפעם בג' שנים ולפ"ז למנהגינו שקורין סדר שלם כל שנה מן הדין היה להקפיד שיארעו הקללות בסדר זה רק פעם בג' שנים ואעפ"כ אנו נוהגין רשות וכן משמע בפשטות מן הדברים א"נ עתה נשתנית התקנה דאחר שקורין כל שנה ממילא יש חיוב להתאים הקריאה לזמן.

קרא פחות

בשם הגראי"ל שטינמן הובא שלא לכפול הכל, כיון שאם כופל הכל יצא בודאי ידי חובה בקריאה ראשונה ואחרי שכבר יצא אינו יכול להדר שוב, כלומר דלפי הצד שהפעם הראשונה שקרא לא היה בניקוד הנכון אינו יכול להשלים אחר כך הניקוד ...קרא עוד

בשם הגראי"ל שטינמן הובא שלא לכפול הכל, כיון שאם כופל הכל יצא בודאי ידי חובה בקריאה ראשונה ואחרי שכבר יצא אינו יכול להדר שוב, כלומר דלפי הצד שהפעם הראשונה שקרא לא היה בניקוד הנכון אינו יכול להשלים אחר כך הניקוד הנכון, מאחר שכבר יצא בדיעבד.

ואמנם לגוף הדברים יל"ע אם לא שייך לצאת שוב, ועי' תוס' ר"ה כח ע"ב, וגם תלוי בנידון אם מדאורייתא יש זמן לזכירת עמלק, מ"מ בתקנה דרבנן ודאי יש תקנה של פרשת זכור פעם אחת, ועכ"פ מכיון שיש כאן צד להחמיר לכן טוב לחוש לזה.

ומ"מ יש לציין דלא יכפול רק מילה אחת, דהבה"ל מסתפק מי שכופל בק"ש מילה אחת אם יצא אפי' בדיעבד לפי שי' חלק מהראשונים, ואע"פ שבדיעבד נהגו להקל בזה, ובפרט שכאן יש מקום לטעון שמתקן את עצמו מספק ואולי יש מקום לצדד דבזה לא מיירי הבה"ל, מ"מ טוב לחוש לזה ולכפול כל המשפט ולא רק מילה אחת, שאז יש צד שהמשפט מאבד המשמעות (דלכל היותר גם אם נימא שיש משמעות כל שהיא לזכר זכר לא משמע אלא זכר של הזכר, וזה לא כתוב בתורה).

קרא פחות

במשנ"ב סי' קלט סקכ"א משמע שאף שגוללים הס"ת, מ"מ מכיון שיש הפסק משמעותי בקדיש שלא מענין הס"ת שפיר יש לכסות, וה"ה בכל הפסק משמעותי כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שבירך יש לכסות בסודר.ונראה דגלילה לבד לא מספיקה דהרי ...קרא עוד

במשנ"ב סי' קלט סקכ"א משמע שאף שגוללים הס"ת, מ"מ מכיון שיש הפסק משמעותי בקדיש שלא מענין הס"ת שפיר יש לכסות, וה"ה בכל הפסק משמעותי כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שבירך יש לכסות בסודר.

ונראה דגלילה לבד לא מספיקה דהרי המשנ"ב שם קאי על הרמ"א שנהגו לגלול בין גברא לגברא, וע"ז כתב בשם הט"ז שא"צ עוד כיסוי מלבד הגלילה, וע"ז הוסיף שכאן כן צריך כיסוי, ומשמע דגלילה בלבד לא סגי.

ועוד נראה דכיסוי בלבד בלי גלילה גם לא מספיק, דאם גלילה בלא כיסוי אינו מספיק כ"ש דכיסוי בלא גלילה אינו מספיק, כדמוכח שם במשנ"ב על הרמ"א דאפי' בין גברא לגברא לשי' הרמ"א בשם המנהג לא סגי בכיסוי אלא בעי' גלילה, ש"מ שכיסוי בלא גלילה גרוע מגלילה בלא כיסוי, וא"כ כ"ש שכיסוי בלא גלילה לא יועיל כאן, אלא בעינן גלילה וגם כיסוי.

קרא פחות

כל יום שאין אומרים תחנון אין אומרים יהי רצון.מקורות: לבוש תכט ב, הובא בעט"ז שם סק"ב, מחה"ש שם סק"ה בשם חק יעקב בשם מנהגים, משנ"ב שם, הגר"ז שם ב, קצש"ע כג, כז. וראיתי בפסקי תשובות קמז ז שציין לאחרונים שתמהו ...קרא עוד

כל יום שאין אומרים תחנון אין אומרים יהי רצון.

מקורות: לבוש תכט ב, הובא בעט"ז שם סק"ב, מחה"ש שם סק"ה בשם חק יעקב בשם מנהגים, משנ"ב שם, הגר"ז שם ב, קצש"ע כג, כז.

וראיתי בפסקי תשובות קמז ז שציין לאחרונים שתמהו על מנהג זה שנסתר מדברי הראשונים, ומ"מ נ"ל שההגדרה בזה היא מאחר שאינו דין אלא מנהג, לכן מכיון שיש מנהג ברור לא שבקי' מנהג ברור שלנו ואזלי' בתר מנהג הראשונים שאינו נוהג עכשיו.

קרא פחות