בין המצרים

נראה להתיר מב' טעמים, טעם א' דהו"ל ס"ס, דהרי נחלקו הט"ז והמג"א אם יש איסור נטילת ציפרניו בשבוע שחל בו, כמ"ש השעה"צ בסי' תקנא, ועוד דאפי' לענין תספורת נחלקו בזה המהרש"ל והמאמ"ר בשם שכנה"ג אם נאסר מצד המנהג או לא, כמו שהביא הבה"ל, א"כ יש סברא לומר דבמנהג אין להחמיר בס"ס.

והטעם השני להקל בזה, דאפי' מר"ח עד שבוע שחל בו הקיל הט"ז (והט"ז הוא הדעה המחמירה בזה בשבוע שחל בו שהביא השעה"צ) לענין נטילת ציפרניו, וכן יש צד להבין בדברי המשנ"ב (והרחבתי בזה בתשובה אחרת), א"כ אפי' מר"ח ועד שבוע שחל בו דחמור מותר בנטילת ציפרניו כ"ש בליל עשירי במוצאי ת"ב שהקילו בו המשנ"ב והפוסקים בכמה דברים יותר מר"ח ועד שבוע שחל בו שיהיה מותר בנטילת ציפרניו, ואף שאולי יש צד שהיום נהגו בכל ט' ימים בנטילת ציפרניו (ועי' בתשובתי הנ"ל) מ"מ לענין עשירי דקיל לענין כמה דברים וגם יש עוד ספק ספקא כמו שנתבאר א"צ להחמיר בנטילת ציפרניו.

ואפי' ביותר מזה התיר א' מן הפוסקים בכיבוס במניעת טירחא שצירף דעת המקילים בכיבוס בליל י' אב וכמו שהבאתי בתשובה אחרת, וכנראה צירף בזה צד דשמא במקום טירחא לא נהגו, בצירוף שהאיסור קל יותר ובצירוף עם המתירים בכיבוס, וכאן כמדומה שהוא יותר פשוט להתיר מאחר דלהמג"א גם בשבוע שחל בו לא נאסר נטילת ציפרניים, ואילו במקום טירחא בשבוע שחל בו איני יודע אם יש מי שהתיר לכבס להדיא מחמת כן (וגם האג"מ שהתיר מה ששייך לטירחא לא התיר לכבס להדיא כדי למנוע טירחא וכמו שביארתי בתשובה אחרת).

עי' בתשובה אחרת (לענין אמירת על נהרות בבל) שהרחבתי בזה, והענין הוא שתשעה באב אמנם נקרא מועד אבל עיקרו לקינה ואבלות ולא לשמחה, ונקרא מועד כדי שנזכור הנחמה שעתיד ליהפך לשמחה לעתיד, ולכן די שעושין היכר לזה לענין תחנון.

יתקן הנעליים הישנות.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים 

נראה דגם אם נרחיב את דברי השו"ע (סי' תקנא ס"ז)  לאסור גם תיקוני בגדים ישנים, מ"מ נעליים חדשות חמור יותר כיון שמבטל בזה עיקר האיסור של כיבוס, ע"י שלובש בגד חדש שהוא כמו בגד מכובס, משא"כ אם רק מתקן הנעל ולובשו כך כשאינו חדש הרי איסור תיקון הוא רק מחמת איסור כיבוס [ויעוי' במשנ"ב סי' תקנא סקמ"ח דהוא מצד מנהגא דלא למשתי עמרא בס"ח], וגם הכרעת הבה"ל (בסי' תקנא ס"ו ד"ה ונהגו להקל) דהוא יותר קל מאיסור כיבוס לעניין המבואר שם.

ויש להוסיף עוד דגם איסור הקניה נלמד מאיסור הכיבוס שדומה לאיסור הכיבוס [יד אפרים סי' תקנה ס"ז], אבל כ"ז כשלובש הנעליים החדשות רק לאחר ת"ב, ואז דמי לכבס ולהניח, אבל אם לובש הנעליים החדשות עכשיו הרי זה כעין מכבס ולובש, ואז עובר גם מצד מה שלובש בגד חדש, אבל נעליים מתוקנות משומשות אחר שתוקן בהם קרע וכיו"ב לא חשיבי בגד מכובס דאפי' בגד שהוא חדש עבורו אבל משומש לא חשיב חדש [הגרח"ק בקובץ צוהר אהל אבי עזרי עמ' קפה] ופשוט, ונמצא שהוא קל יותר באופן זה שמתקן ממה שקונה חדש.

וראיתי בביאורים ומוספים [על המשנ"ב סקמ"ט] שהקשו על דעת האג"מ באו"ח ח"ג סי' פב שנקט דרק בבגדים יש איסור קניה, מדברי היעב"ץ [סידור בית יעקב שער השלכת אשנב א אות כ] שנקט דאיסור כלים חדשים הוא בכל כלי, ויש לציין דגם האג"מ שם מודה בדבר של שמחה שאסור לקנותו בימים אלו, כמפורש בדבריו להדיא, וכמבואר בפוסקים דממעטין במשא ומתן עכ"פ של שמחה כמ"ש במשנ"ב סי' תקנא סקי"א (ויש כמה דעות בזה בב"י ומשנ"ב), ואולי היעב"ץ דאסר כלים חדשים מיירי באופן כזה כגון כלים חדשים שמברכים עליהם שהחינו וצלע"ש.

וכן אי' בלקט יושר [עמ' קז] שהתרוה"ד התיר לקנות כפות וקערות, וכן הובא בשם הגרנ"ק [נחמת ישראל פ"י הערה יג] להתיר לקנות כלי בית קטנים, ועי' עוד בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם סקי"א מה שהביאו בזה, אולם לפי מה שהובא שם בשם הגרש"ו משמע שנקט שיש איסור קניית כלים חדשים כמו שנקטו בשם היעב"ץ הנ"ל עי"ש.

ויש לציין דלפי מה שהבאתי מהפוסקים [בתשובה על שימוש במדיח כלים בתשעת הימים ובתשובה על כיבוס בובות בתשעת הימים] דאין איסור כיבוס בכלים, אם נימא דדין קניית כלים חדשים נלמד מדין כיבוס כמ"ש היד אפרים הנ"ל, וכפשטות דברי הרמ"א ס"ז דקאי על דינא דהמחבר שם שלא לתקן בגדים שהוא מדין כיבוס כמבואר שם בבה"ל בשם הבהגר"א [וכדמוכח ג"כ במשנ"ב שם סקמ"ח שתלה דין זה דהמחבר במנהגא דלא למשתי בשו"ע סעי' ח, ומנהג זה הוא רק בבגדים כמבואר במשנ"ב סקנ"ד], א"כ אם נימא הכי דדין קנית כלים נלמד מכיבוס א"כ לכאורה הוא רק בבגדים, דהבו דלא לוסיף עלה, וכמו שהעיר האג"מ שם לענין תיקון כלים.

ובאמת כך מסתבר דהוא נלמד מכיבוס, חדא דמנא לן דין זה ומהיכי תיתי לה אם לא מדין כיבוס, ועוד דלמה לא הזכיר הרמ"א דין זה יחד עם דינא דממעטין במשא ומתן ולוסיף דלקנות כלים יש להזהר ג"כ מר"ח, ומאחר שכן מבואר גם באג"מ ושיש לומר שכך גם דעת הלקט יושר וכן החוט שני ועוד מפוסקי זמנינו לא אסרו קניית כל כלי [ובפשיטות אפשר דגם המשנ"ב בדבריו על משא ומתן של שמחה סבר כן מדלא אשתמיט וקאמר שבכלים חדשים אסור גם אם צריך אותם ואין בהם שמחה וברכת שהחיינו וגם דבסקנ"ד לגבי עשיית כלים משמע דנקט דשרי מה שאינו בגד], א"כ לכאורה יש לסמוך על זה במקום הצורך בדבר שאינו בגד או נעל (דנעל דינו כבגד לענין תיקון כמבואר בשו"ע וה"ה לענין קניה).

אחר שכתבתי כ"ז מצאתי דיש הרבה פוסקים [עי' במשנה אחרונה בסי' תקנא אות צז על המשנ"ב סקמ"ו שהביא כן בשם הכה"ח וארחות רבינו בשם החזו"א ואג"מ והגרשז"א והגריש"א והגרש"ו והגרנ"ק, וכן איתא בטעמא דקרא להגרח"ק בהנהגות החזו"א אות כא בשם החזו"א ובארחות רבינו ח"ב עמ' קכט בשם הגרח"ק] שהתירו לגמרי לתפור קרע בתשעת הימים בבגד ישן ולא אסרו אלא בתיקון דבר שהוא בגד חדש (או עכ"פ בדבר שנוצר ממנו בגד חדש לחלק מהדעות שאז אסור גם אם הוא נוצר מתוך בגד ישן וכך מסתבר, ועי' מה שהביא שם בזה, וראיתי בתורת המועדים סי' תקנא סמ"ט סק"א שכתב בשם האג"מ דגם בבגד ישן שצריך תיקון אם יש לו בגד אחר ויכול ללובשו שלא יתקן, אולם באג"מ שלפני או"ח ח"ג סי' עט מבואר דאיסור תיקון בגדים ישנים הוא רק להופכם לחדשים עה"ד שנתבאר שם ע"פ המבואר בפוסקים), ויש לציין דאם מדובר על קניית נעלי ת"ב אינו מוסכם לכו"ע להתיר [עי"ש באות צד מה שהביא מהגרח"ק בזה בהערה].

ומיהו אם נקל לגמרי בתיקון בגד ישן יל"ע מה בא השו"ע בס"ז להוסיף על דין הירושלמי שהביא בס"ח, ויעוי' בתשובה הבאה [לענין תפירת שם על טלית בתשעת הימים] מה שאכתוב בזה.

וראיתי בשם הגר"י קמינצקי [אמת ליעקב עמ' רכה] דלגבי קטן עדיף לקנות לו מלכבס דאיסור קניה לא נזכר בגמ' משא"כ כיבוס, ואולי שם מאחר שהלבישה נעשית ע"י קטן א"כ עצם קניה קילא ממעשה כיבוס, אבל באופן שהלבישה נעשית על ידי גדול אפשר דמודה דאין עדיפות בבגד חדש על בגד מכובס.

פשטות הדין נוטה להתיר עכ"פ אם יש צורך בדבר, ועי' במקורות.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

בפוסקים מבואר שריק בגדים אסור לכבס וכלים מותר, עי' בהרחבה בתשובתי בענין מדיח כלים [ד"ה האם מותר להפעיל מכשיר מדיח כלים בתשעת הימים].

ואולם יש לדון דכלי העשוי מאריג אולי לענין זה נחשב בגד, דהרי מבואר בטושו"ע סי' תקנא ס"ד לענין מטפחות הידיים והשולחן שאסור ג"כ.

ויש להביא סמך לזה מה שהביא השו"ע סי' תקנא ס"ח דינא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מנהגא ולפי חלק מהפירושים הכונה להעמדת השתי של הבגד, ומבואר דהאיסור הוא מצד צורת אריג.

אולם מאידך גיסא במשנ"ב שם סקנ"ד כתב דלענין עשיית עיטורים לכלי עץ וכיו"ב מותר לתפור בימים אלו, ומבואר א"כ דאין איסור מצד אריג אלא מצד אריג לבגד דוקא, א"כ בניד"ד שאינו בגד לכאורה יש להתיר.

וע"פ המשנ"ב הנ"ל כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' ד סק"ז) להתיר תפירה באופן שרק תופרים חלקי בד להתלמד בלא מטרת תפירת בגד כלל.

ויש להוסיף סמך לזה דבשו"ע סי' תקנא ס"ז כתב דאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים וזה מדינא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מנהגא, כמ"ש שם המשנ"ב סקמ"ח, ואם נימא דהמנהג הוא מצד אריג א"כ מנעלים שאינו אריג מנ"ל לאסור, ומיהו אי משום הא יש לדחות דהאיסור באריג אע"פ שאינו בגד ובבגד אע"פ שאינו אריג, אבל יותר פשוט לומר דתליא רק מצד בגד לחוד ולא מצד אריג או אינו אריג וכפשטת המשנ"ב בסקנ"ד, ואז בגד אסור לתקנו אע"פ שאינו אריג.

ועוד מצאתי שכתב החוט שני (ר"ה עמ' תיד) דמגבות כלים מסתבר שאין איסור להחליפם כיון שאין בזה הנאת הגוף ושיש לברר המנהג בזה עכ"ד.

ומשמע שנקט דטעם האיסור אינו מחמת אריג או בגד אלא מחמת שבא במגע עם הגוף, ולכן התיר להשתמש במגבת כלים חדשה כיון שאינה באה במגע עם הכלי, ואף דאפי' מטפחות השלחן אסר השו"ע אפשר דשם תכליתה לשימוש האדם משא"כ הכא תכליתה אינו מיועד לשימוש בני אדם אלא לשימוש הכלי.

ועדיין צ"ב ע"פ פשט מה הוא החילוק בין מטפחות השלחן שאסר השו"ע בס"ג לכבס לבין עיטורים לכלי עץ שהתיר המשנ"ב בסקנ"ד, דהרי סו"ס יש כאן דבר שמשמש את האדם בסופו של דבר, ואולי כיבוס חמיר מתפירה כיון דיש כיבוס שאסור מעיקר הדין, ואם נימא שזהו החילוק א"כ היה צריך להיות לכאורה דגם מגבות כלים יהיה אסור לכבס ויל"ע.

וגם יש לדון מה סבר לענין כיבוס ממש.

וראיתי באג"מ או"ח ח"ג סי' פב שהביא הך ראיה מדין עיטורי העצים שכתבתי (והביא שם ראי' זו ע"פ המג"א סקכ"ג שהוא מקור המשנ"ב הנ"ל בסקנ"ד) ומזה למד שם להתיר לתפור תיק הספר בתשעת הימים, והוסיף שם דאפי' לדעת הגר"א שהובא בביאה"ל דדין טוייה נלמד מכל שכן מדין כיבוס גם לזה אפשר דלא ילפי' לשאר כלים עכ"ד.

ואפשר דר"ל דילפי' לענין איסור טוייה רק בגדים דוקא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, וצ"ע דהרי לענין כיבוס אסרי' גם מטפחות הידיים והשולחן שאינם בגד כלל, וא"כ מה שייך דיו בזה, דכמו שלגבי כיבוס אסרי' בכל גוני א"כ ה"ה לענין תיקון הבגד.

ואולי סובר כמו החוט שני דגם בכיבוס לא כל אריג נאסר בכיבוס, ויל"ע ממטפחות השלחן כנ"ל.

ואולי טעם האיסור במטפחות השלחן לפי שפעמים מקנח ידיו ומשתמש בהם כמ"ש ביו"ד סי' שא ס"ט בהג"ה, ואולי במגבות כלים סובר החוט שני שאינו בכלל זה.

ושו"ר דבמרדכי מו"ק רמז תתקה כ' וז"ל וכתב רבינו אברהם דכמו שאסור ללובשו כך אסור להציע תחתיו בלילה שלא אסרום מפני הנאת לבישה לחודא אלא משום הנאת הגוף עכ"ל, ולפ"ז אפשר דגם מטפחות השלחן הוא באופן שמשמש הנאת הגוף כגון באופן המבואר ביו"ד הנ"ל, או שהיה משמש להנחת הידיים בלבד.

ויש להוסיף דגוף דברי הגר"א הנ"ל (שהביא האג"מ) הובאו בבה"ל ללמוד חידוש דין מכיבוס לתיקון בגד עי"ש, ומאחר שהוא דוחק לומר שיש סתירה בדברי המשנ"ב (ממה שלא הביא חולק לגבי דין המג"א הנ"ל לענין עיטורי עצים) לכאורה נצטרך לומר דגם בכיבוס מותר לכבס אריג שאינו בגד.

[ובגוף הנידון לגבי הכלי הנ"ל, הנה לענין להכניס לביתו כלי חדש כזה דן באג"מ שם לאסור מצד שמחה של כלי חדש ודן שם בגדרי שהחיינו ג"כ ועי"ש עוד, ויש להוסיף על דבריו דקנין בגד חדש הוא חמור יותר ואינו תלוי בגדרי שמחה, דקנין בגד חדש נלמד מדין איסור לכבס ולהניח כמ"ש המשנ"ב סי' תקנא סקמ"ט, וממה שדן כאן בגדרי שמחה מבואר שוב דלא סבר שיש לזה דין של כיבוס להניח].

והיה מקום לדון כאן מטעם נוסף דהבובות הם שימוש קטנים וברמ"א הביא בסי"ד המנהג להקל בבגדי קטנים, ויש לדון בדברים שאינם ממש של קטנים, ועי' מה שאכתוב בס"ד בתשובה על מפות בגן קטנים אם מותר לכבסן בתשעת הימים.

אע"פ שיש מקום גדול לומר דמעיקר הדין מותר להסירו, מ"מ אפשר דטוב יותר להסירו בשינוי להסירם בידיו או בשיניו ויכול גם להתחיל את החיתוך בסדק עם סכין ולסיים אותו בידיו, וי"א דמועיל גם בסכין שאינו מיועד לציפרניים וי"א דמועיל ליטול על ידי אחר, וליטול על ידי גוי מסתבר להקל.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

הנה יש פוסקים שהתירו דבר האבד בט' הימים [עי' אג"מ או"ח ח"ה סי' כד אות ט והליכ"ש בין המצרים פי"ד ס"ז], וכדין אבל לאחר ג' ימים דפסק הרמ"א [יו"ד סי' שפ ס"ה] שמותר לעשות מלאכה בדבר האבד, ועי' ברע"א שם בשם החכמ"א בקונטרס מצבת משה דגם לצורך דבר האבד של אדם אחר מותר לאבל לעשות מלאכה אז.

והיה מקום לומר דכ"ש נטילת ציפרניים שאינו מוסכם בלאו הכי לאסור בשבוע שחל בו והוא מחלוקת הט"ז והמג"א כמו שהביא השעה"צ בסי' תקנא.

אולם למעשה קשה להתיר כיון שההפסד כאן הוא קטן, והפוסקים הנ"ל שהזכרתי התירו רק בהפסד גדול ולא בכל הפסד עי"ש, וגם האג"מ גופיה [או"ח ח"ד סע' קב] לא רצה להקל מחמת הפסד אלא בט' הימים ולא בשבוע שחל בו, ובאידך תשובה לא הקיל אלא בהפסד גדול מאוד וכ"ה בהליכ"ש שם שיש להתיר רק אם לפי ראות המורה יש חשש הפסד גדול וכו'.

ואולם ברמ"א ביו"ד שם משמע דלא מיירי בהפסד מרובה דהא קאמר דתוך ג' ימים יש להתיר רק בהפסד מרובה, ולא עיינתי בפנים האג"מ אך לא משמע דמדמי לה לתוך ג' ימים ויל"ע (ואולי יתכן שהטעם שהקפידו שם לגבי גילוח זקן במקום העבודה שיהיה ברור שיש הפסד משום דלולא זה עלול לצאת מזה מכשול להתיר בכל מיני אופנים וד"ל).

אולם באמת צל"ע בהגדרת דבר האבד אם כל הפסד כל דהוא כלול בזה, גם הפסד קל שלא היה אדם טורח הרבה להצילו, וכמו כן יל"ע דכיון שיכול להחמיר בזה כדלהלן ומאחר ומצינו בכמה דברים שהחמירו בבין המצרים יותר מעיקר הדין, דרוב דינים הנוהגים בבין המצרים הם מחומרא, וגם אבלות דקטן בבין המצרים יש שנקטו בכוונת המג"א סקל"ח שהוא חומרא רק כאן [עי' ערוך השלחן סי' תקנא סל"א], ועי' גם בשע"ת סי' תקנא סקי"ז מה שהביא דיש להחמיר יותר משאר איסורין מחמת ת"ב, וא"כ בניד"ד שיש היכי תמצי לעשות בהיתר כמו שיתבאר א"כ אפשר דאין להתיר ליטלן כדרכו וגם אפשר דכיון שאפשר בשינוי אין בזה משום דבר האבד אולם בהל' חוה"מ ריש סי' תקלז לא משמע כן, [ודוחק לחלק ולומר שדבר שהותר לכתחילה בשינוי שאז יעשה בשינוי כדי שלא להיכנס כלל להיתר דבר האבד], ויל"ע.

וע"ע בכה"ח סי' תקנא סקמ"ט דגם מה שהתיר הבא"ח [שנה א דברים אות יג] ליטול הציפרניים אם הם עודפים על הבשר ונדבקים בהם החיצוניים, מ"מ אם אפשר יש לחתוך אותם בידיו או בשיניו.

ולגוף הנידון אם נטילת ציפורניים הוא איסור בכל ט' הימים או בשבוע שחל בו הרחבתי בתשובה אחרת [ד"ה האם מותר בשבוע שחל בו תשעה באב לגזוז ציפרניים לכבוד שבת].

אם כי יש לציין דיש פתרון גם בלא להיכנס לכל חשש, דהרי בנטילת הציפרניים בידיו או בשיניו בלא כלי נקט השו"ע [יו"ד ס"ס שצ] לגבי אבלות דשרי כיון שנוטל בשינוי, ואף אם נוטל מעט בסכין והשאר בידיו או בשיניו התיר השבו"י [ח"ג סי' ק], וכן הביא בתורת המועדים [סי' תקנא סק"כ] בשם הגריש"א גם בענייננו להתיר בשינוי בידיו או בשיניו.

ולענין נטילת הציפרניים על ידי אדם אחר, דעת הט"ז ביו"ד [סי' שצ] בדעת הרמ"א שם דחשיב ג"כ שינוי והש"ך שם בנקוה"כ חולק ע"ז.

ובקובץ מבית לוי [גליון ט' עמ' נג] נקט דבזמנינו שהדרך לגזוז בכלי המיוחד לזה, א"כ הגוזז בסכין בזמנינו חשיב שינוי, ויל"ע בזה למעשה דבתוס' במו"ק יח ע"א מוכח שסברו דבכל כלי אסור ורק בשיניו שרי, וכן כתבו כמה פוסקים דבכלי אסור [רמב"ם פ"ה מהל' אבלות ה"ב רמב"ן בתורת האדם עמ' קצג וסמ"ג הל' אבלות רמו ע"ב], וכן באו"ז סי' תמב נקט דבסכין הדעת נוטה לאיסור ועי' רמ"א בהל' חוה"מ סי' תקלב ס"א, ומ"מ אין כאן קושי' גמורה דיש לומר דבזמן האו"ז נהגו גם בנטילת סכין [ואף דלא נהגו לגמרי דא"כ הוה קאמר בפשיטות דאסור מ"מ נהגו בזה ג"כ קצת].

ולפמ"ש בערך לחם ביו"ד ס"ס שצ דעל ידי גוי יש להקל בציפרניים גדולות באיסטניס באבל, ומסתמא גם בצורך כזה, ויש לצרף גם דעת הט"ז דעל ידי אחר חשיב שינוי וגם דעת המג"א דבבין המצרים לא גזרו על נטילת ציפרניו.

עכ"פ מאחר דמבואר דיש כמה אופנים להתיר נטילת ציפרניו ע"י שינוי א"כ אינו פשוט דיש להתיר גם בלא שינוי.

יש מקור לאכול הלחם עם האפר אחר סוף אכילתו.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

נראה דיש טעם למה שיאכל אחר כל הסעודה דהא אי' בירושלמי פ"ד דתענית ה"ו ובמד"ר שאחר שאכל רב כל צרכו אכל פת באפר ואמר זהו סעודת ת"ב, והטעם כתבתי בתשובה אחרת ע"פ המפרשים כדי שהסעודה המפסקת עצמה תהיה בפת באפר בלבד ולא בשאר מאכלים.

וכן נקט ברמ"א סי' תקנב ס"ו הלשון לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו על שם ויגרס בחצץ וגו', ומבואר הענין שיהיה אחר אכילתו דוקא.

ולענין הטעם שהזכרתם לאכול האפר אחר אכילתו כדי שיישאר בפיו טעם האפר, יש לציין דכעי"ז מצינו בפוסקים לגבי מצה וקרבן פסח (עי' פסחים קכ), ואולי יש ללמוד שיש ענין גם בניד"ד ממה שהזכירו בענייננו הפסוק ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר (איכה ג, טז), ומלשון הכתוב משמע דמיירי על עצם החצץ והאפר שבפה ולא דוקא דרך אכילה.

וראיתי בפוסקי זמנינו (הליכ"ש ניסן פט"ו הערה ה, חוט שני יו"ט עמ' שמט) שכתבו דהישיבה ע"ג קרקע בסעודה המפסקת צריכה להיות כל הסעודה ולא רק באכילת הביצה בסופה, והנה לכאורה דין זה יהיה תלוי במחלוקת בין גירסת הירושלמי לגירסת המד"ר דמאן דגריס שהיה אוכל סעודה בפני עצמה קודם לכן ואח"כ אוכל פת באפר כדי לקיים בזה סעודה המפסקת של ת"ב בפת באפר [ואפשר דבסעודה שקודם לכן היה אוכל ג"כ ב' תבשילין או בשר ויין מה שאסור בסעודה המפסקת, עי' במג"א סי' תקנב], א"כ סובר שרק חילוק סעודה לגמרי חשיב סעודה נפרדת, עי' במג"א הנ"ל מה שכ' בפי' דברי הירושלמי, אבל למאן דגריס שאחר שאכל כל צרכו היה מייחד פת לאוכלה באפר ובפשוטו משמע דבאותה סעודה גופא היה מייחד אחר כך פת לסעודת ת"ב, ולכן היה אומר "זהו סעודת ת"ב", א"כ אפשר דא"צ לישב כל הסעודה ע"ג קרקע, ומ"מ בגמ' דידן בתענית דף ל' משמע דבעי' חילוק סעודה שיהיו לגמרי ב' סעודות כדי להתיר ב' תבשילין ובשר ויין בסעודה הראשונה [מדינא דגמ'], וא"כ לדידן דנהגי' כהבבלי יש לישב ע"ג קרקע כל הסעודה וכפשטות מנהג ר' יהודה שהובא בבבלי שם [ועי' ב"י ורע"א].

והנה מאחר שלדידן בלאו הכי אי אפשר לייחד שרק סוף הסעודה יהיה לסעודת ת"ב א"כ יל"ע למה כ' הרמ"א אחר אכילתו ואולי לגי' דגריס שהיו ב' סעודות [כמ"ש המג"א] ס"ל דמה שהיה אוכל פת באפר אחר אכילתו הוא כדי שיישאר בפיו אפר או טעם אפר לקיים הכפישני באפר.

אולם גם לטעם זה יל"ע למה כ' המשנ"ב שיאמר זהו סעודת ת"ב אם נימא דמעיקרא דדינא אמר כן רק כדי לחלק את הסעודה לב' חלקים לפי מה שנתבאר, ויש להוסיף דבלאו הכי תיקשי דבירושלמי שם הרי משמע שהיו ב' סעודות, ואעפ"כ בא לייחד בפה את הסעודה השניה לסעודת ת"ב, אבל אי משום הא לק"מ דרצה לעשות היכר שיידעו שסעודה הראשונה אינה מחמת ת"ב, אבל המשנ"ב דמיירי בכל אחד שאוכל פת באפר אחר אכילתו שהיתה כדין [בלא ב' תבשילין ובלא חילוק סעודה בפני עצמה] א"כ למה צריך לומר זהו סעודת ת"ב, וי"ל דמ"מ לעשות היכר שההפסקה לת"ב עצמה תהיה באופן של אבלות.

ומה שציין הרמ"א סמך ממד"ר לעשות סעודה טובה לת"ב זכר לנחמה לא נראה דשייך לפרש כאן כן לענין הפת באפר, עי' מה שכתבתי בתשובה אחרת בענין זה [ד"ה האם סעודה המפסקת הוא דוקא בפת].

ובאחרונים (מועד לכל חי סי' י אות כט) נזכר מנהג ג"כ לטבל הביצה באפר, ומה שבירושלמי נזכר שטיבל פת אפשר דהוא כדי להרגיש צער האפר יותר שהוא בלא תבשיל.

מותר.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג סי' ל כתב יותר מזה שאם התלכלך מותר לשטוף הריצפה וא"צ לנקות רק מקום הכתם, ובהליכ"ש ניסן פי"ד סכ"א כ' עוד דאת מקום הלכלוך עצמו מותר אפי' בת"ב.

ועי' מבית לוי (בין המצרים עמ' יא) שכ' שנוהגים שלא לשטוף ולעשות ניקיון בבית אלא רק בצורה קלה ולא באופן יסודי ואם התלכלך יעשה כפי הצורך.

ופ"א נשאלתי במקרה שמישהו נתן דירה לשבת חזון ומטבע הדברים הריצפה היתה צריכה ניקיון לאחר השבת, והשבתי דודאי ינקו ככל הנצרך, דהרי כאן מצד שאלה מחוייבים להחזיר הדירה כמו שהיתה קודם לכן (דהנה לכלוך בית הוא דבר שהמלכלך צריך לדאוג לנקיונו לפ"מ שלמד החזו"א מדין כתם, וכאן אע"פ שנעשה על ידי קטנים מ"מ הרי שואל חייב אפי' בא'ו'נ'סין), ומנהג זה שלא לשטוף הריצפה לא נזכר בשו"ע ומשנ"ב ובפוסקים עד זמנם, ואמנם הריצפה היתה עשוי באופן שונה בחלק מהמקומות והזמנים אבל מבואר בפוסקים שגזירת כיבוס היא רק בבגדים ולא בכלים (כמו שהרחבתי בתשובה על מדיח כלים בתשעת הימים), וגם כהיום אינו ברור שמנהג זה התקבל בכל מקום, וגם בשם הגריש"א ראיתי שכ' (אשרי האיש או"ח ח"ג פס"ט סעי' סז) שמי שאינו רגיל לשטוף דירתו באמצע השבוע ראוי להחמיר מלשטוף, וכאן אינו שייך כי בודאי רגילים לשטוף אחרי שימוש עם ילדים בבית של מישהו אחר באופן כזה [וכידוע שבנוסף לכ"ז הוא גם צורך גדול ואי נעימות גדולה אם ימנע מלנקות הדירה ועלול לגרום כעס וכיו"ב וחוסר אפשרות להשתמש שוב בדירה אח"כ], וגם יש לצרף ענין חלוק אחד אף שנהגו להחמיר בשבוע שחל בו כמ"ש בסי' תקנא סקכ"ט וכאן אין לבעה"ב דירה אחרת, וגם א"צ לכל זה דבפוסקים הנ"ל מבואר שמותר לשטוף הבית בט' הימים אם התלכלך לפי הצורך.

ובגוף נידון השאלה כאן יש לציין דגם אינו מוסכם לדינא לכו"ע אפי' לענין כיבוס שניקוי כתם בבגד חשיב כיבוס, וכבר דברו מזה כמה פוסקי זמנינו ואכמ"ל, ועי' בחוט שני על ר"ה שחילק בזה בין מנקה כתם אחד למנקה כל הכתמים בבגד.

יעוי' בשו"ע סי' תקנד סוף ס"א שכ' דגם כשלומד את הנבואות הרעות מ"מ כשמגיע לפסוקי נחמה צריך לדלגם, ומשמע מזה שאינו מותר מחמת שיודע על ידי זה מה הפסדנו, דהרי השו"ע מיירי באדם שבא במיוחד ללמוד ענייני הפורענות וחורבן בהמ"ק ובודאי שכשמגיע לענייני הנחמה מצטער על מה שעדיין לא באנו לזה, ואעפ"כ אינו מותר על ידי זה ללמוד פסוקי הנחמה.

ומיהו יש מקום לחלק בין פסוקי נחמה על העתיד שצריך לדלגם מכיון שאינם צער אלא תקוה לבין פסוקים המדברים ממה שהיה בעבר דבזה יש צער על מה שהיה ונחרב.

ומ"מ מסתימת הפוסקים לא נראה שהתירו דבר זה, דהרי הזכירו כמה עניינים שמותר ללמוד ולא הזכירו כלל מס' מידות וענייני בנין בהמ"ק כמו הל' בית הבחירה להרמב"ם, ועוד דא"כ אין לדבר סוף דא"כ רוב סדר קדשים ורוב מס' יומא ופסחים יהיה מותר ללמוד באופן שעי"ז מצטער ואולי גם עוד כמה דינים כמו דיני יובל ודיני עבד עברי וסדר טהרות וכיו"ב על הכול יטעון שמצטער על מה שאין יכולין עכשיו לקיים כל מצוות אלו, ולכן לא נראה שיש היתר בלימוד מס' מידות בתשעה באב.

וכמו"כ גם אם יש רגשי צער על מה שהפסדנו אבל יש בזה הרי גם רגשי תקוה שנזכה לזה, וכמו שכתוב במדרש שהוא משל לאשת המלך שהלך בעלה למקום רחוק שבכל זמן שקוראה כתובתה מיד מתנחמת, כך ישראל כשקורין בגלות הבטחות והתהלכתי בתוככם וכו' מיד מתנחמין ומלאין תקוה ומחזיקין כח בגלות כמ"ש בפסיקתא דר"כ, הלכך בודאי שיש תקוה בלב ומשמחי לב בלימוד מס' מידות וכיו"ב.

ויש להוסיף דבשו"ע סי' תקנד ס"ג דמה שהותר פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן היינו רק מחמת שהוא סדר היום, וביותר מבואר במשנ"ב שם דלא כל פרסת הקרבנות מותר בת"ב, ולא הזכירו כלל מהיתר שמצטער על מה שאבד וכעי"ז מבואר בדרכי משה (סי' תקנט סק"ז) לענין פיטום הקטורת (הובא ברמ"א סי' תקנט ס"ד), וציין לדין זה במשנ"ב הנ"ל.

וכן העירו עוד הגרשז"א והגרח"ק [קרא עלי מועד פ"ח הערה ו] דמי שאינו רגיל בכל יום בדברים שנזכרו בשו"ע שם אין לו היתר לאומרם, ועכ"פ מכ"ז מבואר דאין היתר לעסוק בדיני בהמ"ק בת"ב.

ויש להזכיר בזה עוד מש"כ הערוך השלחן יור"ד סי' שפב ס"ד אבל לצד שהשמחה מצד קיום המצוה היאך התירו לעסוק בדברים הרעים הא גם בדברים הרעים מקיים מצוה דתלמוד תורה בדיוק כמו שמקיים בשאר דברים, וי"ל בשיטה זו דדברים הרעים הם קיום מצות היום למצות האפילות ולא למצות תלמוד תורה כמו שהובא בבית יוסף תקנ"ד בשם הכל בו קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן ביהמ"ק עכ"ל, ולדבריו מבואר דההיתר הוא רק מצד שהוא מחיובי היום להזכיר החורבן ומה שאינו מכלל זה לא הותר, ודוחק לומר דגם לימוד בהמ"ק מזכיר בזה את חורבנו, דהענין הוא להזכיר את החורבן עצמו, דרק זה מתיר את איסור הלימוד של דברים אלו.