כבר נתבאר בתשובה אחרת שאין די לסמוך על הנידונים הללו להתיר טומאת כהנים דאורייתא, אולם לגוף שאלתך האם הנידונים שייכים גם לגבי נזיר, רוב הנידונים שייכים גם לגבי נזיר, דהנה לגבי הנידון על קבר שלפני הדיבור דהיינו שלפני מתן תורה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

כבר נתבאר בתשובה אחרת שאין די לסמוך על הנידונים הללו להתיר טומאת כהנים דאורייתא, אולם לגוף שאלתך האם הנידונים שייכים גם לגבי נזיר, רוב הנידונים שייכים גם לגבי נזיר, דהנה לגבי הנידון על קבר שלפני הדיבור דהיינו שלפני מתן תורה הוא התרבה גם לענין נזיר, כמבואר בנזיר נד ע"א ובתוס' שם, אלא דתלוי שם בכמה תירוצי ופירושי התוס' מה גדר קבר שלפני הדיבור לרבנן ולר"ש, אבל לכל התירוצים שם שנתבאר מה סוברים לענין קבר שלפני הדיבור לר"ש אינו יותר טהור מקברי גוים שמטמאין במגע ובמשא, וכן טומאה רצוצה אסורה בנזיר כמו בכהן, ועי' בתשובה ההיא מה שציינתי לענין טומאה רצוצה בקברים שלפני הדיבור.

וגם לענין פותח טפח ופתחים וכל גדרי טומאה בנזיר הוא אסור כמו בכהן, רק דלענין קרבן יש חילוקים מתי הנזיר מגלח ומתי לא, וזה תלוי ברוב הפעמים בכמות העצמות שנשארו, וזה דבר שבד"כ אי אפשר לבררו בקלות.

אלא דיש נידון אחד ששייך רק לגבי כהונה, והוא מה שהזכירו דברי התוס' בכתובות קג ע"ב לגבי משמת רבי בטלה כהונה, אע"פ שא"א לסמוך ע"ז לענין טומאת כהנים בקברי צדיקים אבל מ"מ היה מקום לומר דהנידון הוא מצד טומאת צדיקים שהוא כעין קרוב אבל נידון זה מעיקרו שייך רק בכהונה ולא בנזירות.

אבל לפי הטעם המובא בירושלמי רפ"ז דנזיר שהנשיא הוא כמת מצוה, נידון זה שווה בכהן ובנזיר כמ"ש בסי' שעד ס"א וכדתנן במשנה בנזיר ר"פ שני נזירין ונזיר מח ע"ב.

ועי' בשו"ע סי' שעד סי"א דלפי המבואר שם בנו"כ אפשר שהוא מחלוקת הב"ח והגר"א וחי' בית הלל אם נוהג זה גם האידנא או לא, דלהב"ח אינו נוהג האידנא ולפוסקים אחרים משמע דנוהג גם האידנא בגדול שבכל הדור כולו וכעי"ז משמע ברמב"ן בתורת האדם, יעוי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' סד מש"כ בזה, וציין ע"פ הב"י שם דהשו"ע ודאי מפרש שהוא מצד מת מצוה ולא מצד שצדיקים אין מטמאין דדין זה שצדיקים אינן מטמאין אמנם נזכר בילקוט [משלי יד] אבל לא נפסק להלכה כדמוכח בב"ח נח ע"א עי"ש.

ובגוף מה שהביא המנחת אלעזר ראי' מדברי השו"ע וקצת לשונות הפוסקים שהזכירו היתר דנשיא האידנא יש לדחות קצת הראי' דאף שנשיא אין נוהג היום מ"מ שייך למנות נשיא, משא"כ הב"ח מיירי מצד מה שבפועל לא נהגו למנות נשיא דלפ"ז לא שייך דין זה, וגם שאר דיני אבלות שנוהגים בנשיא אין נוהגים בחכם כמו בנשיא כמבואר בגמ' מו"ק ושו"ע, וזה ראי' ששייך שהשו"ע יתכוון לנשיא ממש אע"פ שאינו נוהג האידנא.

ומ"מ אפשר דאף אם נוהג האידנא הוא דוקא במי שהוא ת"ח ואע"פ שהביא הש"ך בשם המהרי"ל דהיום אין ת"ח מ"מ כ' החכ"א דיש יוצאים מן הכלל, משא"כ נשיא נקט הב"ח שאינו נוהג השתא כלל, ועי' כס"מ פ"ג מהל' אבל ה"י שציין לדין נשיא דירושלמי לדברי הגמ' פסחים ע ע"ב, ומשמע שם שהוא דין בנשיא ולא בגדול הדור.

ובגוף הנידון אם טומאה לנשיא מדין מת מצוה או מדין קרוב, יעוי' בר"ן שכ' כדברי הירושלמי שהוא מדין מת מצוה, והרמב"ן בתורת האדם נקט ג"כ  שהוא מדין מת מצוה אלא שהוסיף שהוא ג"כ דין קרוב, שהנשיא כל ישראל קרובין לו, ואפשר דלישנא בעלמא נקט כמ"ש מת מצוה הכל קרוביו, אע"פ שיש בו מה שאין בקרוב שנזיר וכה"ג נטמאין לו כדתנן במשנה הנ"ל, או דר"ל דקרוב לענין חומרא לענין מנהגי אבלות כמבואר במו"ק ובוש"ע יו"ד הל' אבלות ולא לענין קולא.

אבל לענין קבר ממש לא שייך הנידון על טומאת קרובים אפי' בכהן וה"ה בטומאת מת מצוה בין בכהן ובין בנזיר, דהרי דינים אלו נוהגים רק בשעת קבורה, אלא אם כן נימא דקולתו של ר' חיים כהן בתוס' שם הוא מצד הך ילקוט דצדיקים אינן מטמאין, יעוי' בערל"נ יבמות סא ע"ב ובפנים יפות עה"ת, אבל כבר הוכיחו מהרבה מקומות בש"ס דאין דין זה נוהג להלכה, ובלאו הכי בלשון ר"ח כהן בתוס' דכתובות שם מבואר שההיתר זה היה אילו היה בשעת אשכבתיה דר"ת בלבד ועכשיו כבר לא.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

לגוף שאלתך מי הוא נשיא ואב"ד, הנשיא הוא בראש ואב"ד הוא שני לנשיא, עי' בחגיגה יז ע"א ובגמ' ובמפרשים שם, וע"ע סוף הוריות וביו"ד  בהל' כבוד רבו ובהרחבה עוד יותר בהל' אבילות (ואפשר להעזר בחיפושי מחשב למצוא המקומות המדוייקים). ובגמ' חגיגה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לגוף שאלתך מי הוא נשיא ואב"ד, הנשיא הוא בראש ואב"ד הוא שני לנשיא, עי' בחגיגה יז ע"א ובגמ' ובמפרשים שם, וע"ע סוף הוריות וביו"ד  בהל' כבוד רבו ובהרחבה עוד יותר בהל' אבילות (ואפשר להעזר בחיפושי מחשב למצוא המקומות המדוייקים).

ובגמ' חגיגה שם משמע שהי' שייך שהנשיא לא יהיה בב"ד בשעת ד"ת ולפי הצד שלא היו יותר ממנין סנהדרין (אם ע' או ע"א לכל מר כדאי' ליה עי' מתני' פ"ק דסנהדרין דף ב ע"א) צריך לצאת שהנשיא לא היה ממנין סנהדרין, ויעו' עוד בשער יוסף דלהלן.

ולגבי מופלא שבב"ד ברמב"ם ומפרשים פ"ק דהוריות מבואר שהוא ראש הישיבה דהיינו נשיא וכמבואר ברש"י שם דף ד ע"ב שם דאינו ממנין הסנהדרין, ומ"מ אי משום קושייתו דרש"י לכאורה היה מקום ליישב שהשלימו הרכב אחר, אבל הפשטות בסוגיות בסנהדרין שלא היו הרכבים אלא רק אם מת אחד מהם היו משלימין מן השורות כדתנן בסנהדרין שם, וכמבואר עוד שלא היו יוצאים אלא לצרכים מסויימים ומשמע שלא היו הרכבים, ומ"מ תירץ רש"י (ואיכא למימר וכו') דבמקום הצורך אפשר שהיו משלימים אחד, ומשמע דקצת ספוקי מספקא ליה, אלא דמתחילת לשונו משמע טפי שהחזיק בפשיטות שהמופלא אינו מן הסנהדרין.

והתוס' שם לכאורה אזלי כדחייתו של רש"י והרמב"ם לכאורה קאי כפי' הראשון ברש"י, ויעוי' במאירי דלכאורה דרך בפירושו הראשון של רש"י אבל לא פי' כהרמב"ם שפי' שהוא ראש ישיבה וז"ל, או שלא היה מופלא שבבית דין שם פי' אפילו מנו אחר במקומו להוראה זו או שהיה אחד מהם מי שאינו ראוי לימנות בסנהדרין כגון גר או נתין או ממזר או זקן ר"ל מופלג בשנים או מי שלא ראה בנים שכל אלו אין מתמנין בסנהדרין כמו שיתבאר במקומו עכ"ל.

ויעוי' בשאר מפרשים שם, כגון בשער יוסף להחיד"א על הגמ' בהוריות שם שהאריך טובא והביא הרבה מ"מ בענין זה אם מופלא הוא מב"ד או לא ואם הוא נשיא ואם הוא ממונה על כל בתי דינים.

ונראה עוד דאמנם יש מחלוקת ראשונים במשמעות של מופלא שבב"ד האם לשון זו כוללת שהוא היה חלק מהב"ד או שלא בהכרח שכך, מ"מ באופן כללי מה שנקטו הלשון מופלא שבב"ד ולא גדול שבב"ד או גדול שבדיינים או ראש ב"ד, א"כ המשמעות הוא על מי שהדיינים כפופים לו, דהיינו אדם גדול בדורו שהדיינים נשמעים להוראותיו, ולכך פירש המאירי דהיינו דיין הראוי להוראה אלא שאינו יכול לישב בב"ד, וגם הרמב"ם שפי' ראש ישיבה הכונה לאדם שהמינוי שלו לא מצד הב"ד (ואפי' אם נפרש בכוונת הרמב"ם שראש הישיבה היה בב"ד מ"מ מינויו הוא לא מצד ב"ד אלא מצד שהוא חכם גדול שבב"ד שהב"ד נשמעין לו, וזהו הלשון מופלא שבב"ד ולא ראש ב"ד).

ועי' ברכות כח וחגיגה ג ע"ב דמוכח שראש הישיבה הוא הנשיא והיינו בא"י (דבבבל הריש גלותא לא היה הראש ישיבה ועי' סנהדרין ה ע"א ובתוס' שם), ולענין כפיפות האב"ד לנשיא אף אם הנשיא לא היה ראש הב"ד יעוי' בסוגי' דפ"ב דחגיגה הנ"ל שציינתי בריש התשובה מה שהובא שם יז ע"ב גבי שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אסור. מקורות: יעוי' בנזיר לט ע"ב דקי"ל כר' יאשיה דאמר התם דאפי' בלא תער חייב, דגם בלא גילוח אלא באופן של תלישה חייב נמי כמבואר שם, והכי קי"ל כמו שפסק הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות הי"א כמ"ד זה (ור' יונתן בנזיר שם יש ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

forbidden.

Sources:

יעוי' בנזיר לט ע"ב דקי"ל כר' יאשיה דאמר התם דאפי' בלא תער חייב, דגם בלא גילוח אלא באופן של תלישה חייב נמי כמבואר שם, והכי קי"ל כמו שפסק הרמב"ם פ"ה מהל' נזירות הי"א כמ"ד זה (ור' יונתן בנזיר שם יש לדון בדעתו בגדר הדבר מדאורייתא, אבל הלכה כר' יאשיה, ומ"מ גם לר' יונתן שם משמע דפטור אבל אסור, ומ"מ נראה דלדידיה דר' יונתן איסורא דאורייתא ליכא, דהרי כבר נתבאר בתשובה אחרת דלייזר אינו דרך גילוח, ולר' יונתן דבעי תער כ"ש דשלא בדרך גילוח לא אסור מדאורייתא), ובאופן של לייזר שתולש השערה מעיקרו הוא בודאי בכלל זה, וכמבואר ברמב"ם שם שהאיסור הוא רק אם קצצו מעיקרו.

ואולם דעת התוס' בנזיר שם שגם בגילוח במספריים שלא כעין תער (דהיינו שמשאיר יותר משיעור של כדי לכוף ראשו לעיקרו) עובר איסור עשה דאורייתא, כמו שהביא הלח"מ שם, וכן מבואר בתוס' ריש שבועות דף ב ע"ב סוף ד"ה חייב לפי מה שפירשו שם דברי התו"כ (מצורע פ"ב ה"ד) שעובר איסור דאורייתא גם במספריים גרידא (וצע"ק דלפי התוס' דנזיר יוצא שהאיסור הוא רק עשה וממילא לכאורה יוצא שה"ראשו" הנזכר בתוכ" שם הוא גדל פרע שער ראשו ולא תער לא יעבור על ראשו, וצריך להתישב בדבר).

עכ"פ בין הרמב"ם ובין התוס' מודים שאם מסיר מראשו שיער עד עיקרי השיער עובר איסור דאורייתא, והסרה בלייזר הוא בכלל זה.

אבל יש לדון האם האיסור בלייזר הוא בלאו או בעשה, דבגמ' בנזיר לט ע"ב מבואר שיש איסור להסיר גם בסם, ולכמה ראשונים (מאירי בשם גדולי הרבנים ור"א מן ההר ופי' הרא"ש לט ע"ב) משמע שהוא איסור לאו כתולש לר' יאשיה, אבל הרמב"ם  שם הי"ב נקט שהוא איסור עשה, ומקורו בסה"מ מ"ע צב הוא ממכילתא וכן הוא בילקוט ריש פר' נזיר בשם ספרי זוטא, והטעם משום שאינו העברה ביד, ובפשטות סובר הרמב"ם שהוא כעין גרמא או גרמי באופן של פסיק רישא, שבזה לא חשיב שהסיר השיער בידיים אבל כן חשיב בכלל שמונע מעצמו בידיים לגדל פרע.

וכנראה שלא מדובר במקרה שעושה אחר כך ההסרה עם מקל כנהוג כיום בהסרה בסם, דא"כ סו"ס הו"ל הסרה ביד ולא עדיף מתולש, וממילא לייזר אפשר דחשיב הסרה בידיים לפי מה שהזכרתי בתשובה על הסרה בלייזר בפיאות שיש בזה פעולתו כל מה שעושה על ידי מכשיר חשמלי ע"פ החזו"א שחידש כן ע"פ חרישה דרמב"ן.

עכ"פ לייזר לא גרע מסם שמוסכם שהוא איסור ורק הנידון אם הוא רק עשה או גם לאו, והמנ"ח מ' שעג נקט דגם הרמב"ם מודה שיש בזה איסור לאו אחר של בל יחל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

הגדר של איסורי נזיר הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, מאידך גיסא יש איסור לנזיר להתקרב ליין ולשותי יין לדעת הרמב"ם. קיימא לן דאיסורי אכילה אסורים בסחורה בדרך קבע ובאקראי אסור, ובאיסורים שהיה להם שעת הכושר יש מהפוסקים שנקטו שהוא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

הגדר של איסורי נזיר הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, מאידך גיסא יש איסור לנזיר להתקרב ליין ולשותי יין לדעת הרמב"ם.

קיימא לן דאיסורי אכילה אסורים בסחורה בדרך קבע ובאקראי אסור, ובאיסורים שהיה להם שעת הכושר יש מהפוסקים שנקטו שהוא רק דרבנן, ויש שנקטו שהוא גם דאורייתא, ובאיסורים שישנם בשאלה יש מהפוסקים שנקטו שאינו בכלל זה.

כמו כן יש נידון נפרד האם מותר לפועל לעבוד בדבר שהוא איסורי אכילה, ופשטות הסוגיות שאין איסור מלבד בנזיר כנ"ל (או בדברים שיש בהם איסור הנאה או קדו"ש), ויש מהאחרונים שנקטו שיש איסור לפועל לעבוד בדבר שהוא איסור אכילה.

Sources:

הסוגיות כאן הם רחבות מאוד מכיון שיש הרבה ספרי שו"ת שדנו בדין האם מותר לעבוד באיסורי אכילה והאם איסור סחורה באיסורי אכילה הם דאורייתא לגמרי או חלק, ומ"מ מכיון שהדברים כאן בהקשר לגבי נזיר אינם נוגעים בד"כ הלכה למעשה אפשר להסתפק בתמצית הדברים שיתבארו להלן:

האם לנזיר אסור להתקרב לענבים וליין או לא

בכ"מ בגמ' הביאו דינא דאמרי' על נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב (ב"מ צב ע"א, ע"ז נט ע"א ועוד), והיה מקום לומר שהובא רק כמשל על מה שראוי שיהיה כדי ללמוד מזה לאסור דברים אחרים בהרבה סוגיות שהן קרובים לאיסור, ולא שיש גזירה לאוסרו, (אף שהובא כמשל על דברים שאכן נאסרו כמ"ש בר"פ במה אשה בשבת ועוד הרבה מקומות בגמ'), דהרי באיסורי אכילה לכאורה לא מצינו שגזרו עיסוק בהם, אלא רק באיסורי הנאה כגון יין נסך בע"ז סב ע"א, או בשביעית (בע"ז שם ובשלהי הניזקין) שהעיסוק עצמו שלא לצורך אכילה אלא לסחורה הוא איסור משום דלאכלה ולא לדבר אחר, או באופן שמסייע על ידי זה את הע"ה לעבור עבירה (גיטין סא ריש ע"ב וברש"י שם), או משום שמטמא את חלת התרומה בזמן העיסוק  (עי' רש"י גיטין סא סע"א), או אם טוחנת עם אשת ע"ה שאז יש חשש שאשת הע"ה תתן לה לאכול (עי' גיטין סב ע"א), ואדרבה באיסורי אכילה מצינו במשנה בשביעית פ"ז מ"ג שרק מסחר קבוע אסור ומקרא ילפי' לה, וכן מבואר בחולין קח שרק כשעוסק באכילה גזרו שלא יתקרב לאיסורי אכילה כשהם עמו על השלחן ורק מטעמים שנתבארו שם, ומשמע שהעיסוק או הקירבה לאיסורין אינו אסור בשאר איסורין מלבד נזיר.

אולם בגמ' בב"מ שם (עכ"פ בתי' לדעת הסלקא דעתך שם) משמע שקונסים נזיר שהשכיר עצמו לעסוק בכרם, ואעפ"כ עדיין היה מקום לומר דהקנס הוא על מה שנהג שלא כשורה וכמו שמצינו בכמה מקומות שקנסו חכמים במי שלא נהג כשורה גם בדברים שלא נאמר בהם איסור ברור, ועי' שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' קכב) שמשמע שהבין שהוא רק קנסא ולא דעבד איסורא, ויעוי' בחלקת יואב (יו"ד סי' יח) דמשמע דמצד הפעולה באיסור לא עבד איסורא והקנסא הוא מצד מה שקרב לכרם, ויעוי' באמרי יושר (ח"א סי' קיח וח"ב סי' קט) ובח"א שם משמע שהבין בהו"א סברו דעבד איסורא ולמסקנא לא, ועי' גם קהלת יעקב למהרי"ט אלגזי (תוספת דרבנן אות רלב) וספרי דבי רב (נשא פ' כג) וחת"ס (יו"ד סי' קד) מש"כ בנידון זה אם מותר להשכיר עצמו לאיסורי אכילה.

אולם ברמב"ם בפ"ה מהל' נזירות ה"י איתא מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב עכ"ל.
ומשמע שתפס שהוא איסור גמור ותקנה דרבנן.
ואולי הוא דין מיוחד בנזיר כיון שאין לו שום אפשרות להגיע להיתר בזה, אבל יל"ע דאם זהו הטעם א"כ למה הובא בהרבה מקומות בגמ' לראיה לגזור על עניינים אחרים כההיא דפרק במה אשה.

ובערוה"ש העתיד הל' נזירות ס"ס יד כתב ג"כ דס"ל להרמב"ם דאין זה רק מאמר כדאמרי אינשי אלא דין גמור הוא מדרבנן ואע"ג דאין להתרחק מכלן האיסורים זהו מפני שאינו רגיל בהם ולא יבא למכשול משא"כ יין שרגיל בו עד עתה וכן ענבים ועשאוה כחמץ בפסח שכתבו התוס' ריש פסחים דאע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הצריכו בדיקה שלא יבא לאכול מפני שהוא רגיל בו כל השנה וכן בספ"ק דפסחים חיישינן לתקלה והא דתנן ברפ"ג דעירובין מערבין לנזיר ביין באמת אינו רשאי להיות ממש אצל היין אלא שברשותו מונח וקונה שביתה בזה ורש"י לא פי' על זה בשום מקום עכ"ל.

ויש לציין על דבריו סוגי' דפסחים יא על החילוקים בין דבר דבדיל מיניה לדבר דלא בדיל מיניה.
ומה שכתב שרש"י לא פירש על זה בשום מקום, אפשר שכוונתו בזה דרש"י אפשר דלא ס"ל כהרמב"ם שהוא איסור גמור.

ועי' בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' קמג אות ח שדן והביא צדדים בדברי הגמ' שם דאפשר שהוא רק עצה טובה ולמסקנא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל דמבואר שהוא איסור גמור.

ויש להוסיף בזה דברי החזו"א (הבאתי בתשובה אחרת בשם הגרח"ג) שכל דבר שהוא קרוב לאיסור הוא גזור ועומד, אולם עדיין בגדרי קרוב לאיסור צריך אומדן חכמים לזה מה נחשב קרוב לאיסור, וכמו שנתבאר שבאיסורים אחרים מצינו שלא נאסר להתקרב לאיסור עד כדי כך באופן שנאסר לנזיר.

 

האם מותר לנזיר לעסוק בענבים ויין לסחורה ולרפואה או לא

ולגבי איסור סחורה הנזכרת לגבי איסורי הנאה במתני' דשביעית פ"ז מ"ג ויו"ד סי' קיז יש לדון מצד כמה נידונים, א' האם גם באיסורים שאינם אסורים על כל העולם יש איסור כזה, וב' האם גם באיסורים שישנם בשאלה, וג' אולי אף נימא דנזיר אסור רק להתקרב לאיסור אבל אם עושה סחורה על ידי שלוחיו שמא שרי, ד' גם אם נימא דנזיר לא עדיף משאר איסורים, מ"מ יש לדון דאולי חמיר דבשאר איסורין מותר באקראי ובנזיר אפי' באקראי אסור.

יעוי' בפסחים כג ע"א דהנאה בנזיר מותרת, ולענין סחורה ורפואה יעוי' בספרי פרשת נשא פיסקא כג מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, מותר הוא בסחורתו ורפואתו עכ"ל.
ויל"ע אם הוא רק מדאורייתא או גם מדרבנן ובפשטות מסתימת הדברים משמע שההיתר הוא גם מדרבנן, וכן למד בחלקת יואב שם, אמנם בחסדי דוד שם נקט בפשיטות דההיתר בסחורה הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ע"פ דברי המהרי"א אלגזי בקהלת יעקב שם (והמהריט"א מסתמיך על רבינו הלל שם), ועי"ש בחס"ד שציין למתני' דשביעית הנ"ל ולדברי הפוסקים ע"ז, וצ"ע דשם הנידון רק בדרך קבע כמבואר במשנה שם ובשו"ע יו"ד שם, וכאן הנידון מעיקרו הוא בתורת איסור דרבנן ואפי' באקראי, דדין זה של בכרמא לא תקרב הוא נידון אפי' באקראי, ושמא אה"נ לא מיירי מצד נידון זה, אבל עי"ש שכתב דמה שלא הזכיר הרמב"ם איסור סחורה ורפואה מדרבנן הוא משום שנלמד במכ"ש ממה שהזכיר הרמב"ם דין הנ"ל דמכרמא לא תקרב ויל"ע בדבריו, ואולי כוונתו דכיון שאסור להתקרב בדרך אקראי למקום שותי יין כ"ש שסחורה קבועה הוא בכלל קריבות ליין ועדיין צ"ע.

ומ"מ לענין סחורה עדיין יש ליישב להתיר גם מדרבנן ובאופן דאקראי או דנימא אפי' שלא באקראי שגם רבנן לא גזרו בדברים שלא היה להם שעת הכושר להסוברים שהם רק מדרבנן, אלא רק בדברים שאסורים אכו"ע, שלא להרבות את התפלה, אבל לא בדברים שלא אסורים אכו"ע, ואע"ג שאין עושין סחורה בתרומות, אולי יש לחלק בין דבר שעיקרו אסור לדבר שעיקרו היתר ורק אדם אחד אסר על עצמו ולרוב העולם מותר, ויש בנותן טעם בזה דבדבר שהוא אסור לרוב העולם ולפעמים אין דרך להשתמש בו בהיתר כלל במקום שאין כהן שייך יותר לחשוש לתקלה משא"כ בדבר שהוא מותר לכל העולם פחות שייך תקלה כיון שרוב שימושו הוא בהיתר, וממילא הענין של דילמא משהי ליה יותר שייך בדבר שלפעמים מצוי שאין לו תקנה בהיתר.

ומצאתי שבשו"ת ברית יעקב סי' מג נקט שמה שאדם אוסר על עצמו בנדר אינו בכלל איסור סחורה וחילק שם בין תרומות לנדר דבתרומות קי"ל שאסור לעשות סחורה משום שכאן ישנו בשאלה ועי"ש מ"ש לגבי תרומה, ויש שחלקו עליו, ומדברי הרמב"ם אין ראיה דהרמב"ם מיירי באופן של קירבה וכל הנידון כאן בסחורה הוא רק באופן שאין קירבה דלא מיירי באופן שנוגע ומתעסק בהם עצמם אלא כגון על ידי שליח.

אבל לענין רפואה ע"כ שמתקרב אליהם, ויש ליישב ע"פ מ"ש הרמ"א סי' קנה ס"ג דכל דבר שאיסורו מדרבנן (וה"ה אפי' נימא שנזיר יש לו איסור מדרבנן להתקרב לענבים וליין) אין בו איסור התרפאות אם הריפוי הוא שלא בדרך אכילה, אפי' אם הריפוי הוא כדרך הנאתו (דמה שמתיר בספרי הוא מסתמא אפי' כדרך הנאתו, אבל יעוי' בחיד' ספרי דבי רב על הספרי שם להר"ד פארדו בעל החסדי דוד שכ' ע"פ הרמב"ם פ"ח מהל' מאכ"ס דכל דבר שעיקרו לאכילה כל הנאה אחרת בגוף האיסור חשיב שלא כדרך הנאתו, ולפ"ז הכתוב בא להתיר שלא כדרך הנאתו ועי"ש מה היה ס"ד בזה ומה שכ' שם לגבי דרך הנאתו, ולמסקנא מדרבנן שם אסר להתרפאות מהם וצ"ע, ואולי מיירי שלא בחולה ודוחק).

אולם יש לומר דדברי הרמ"א לא שייכי לאיסורי נזיר שנאמר בהם דין מיוחד שאסור להתקרב אליהם, כמבואר בערוה"ש הנ"ל שהוא דין מיוחד רק בנזיר, וממילא להתיר רפואה בדבר כזה אפשר דאין היתר, כיון שאינו כמו איסור אחר שההתעסקות בו אינו עיקר האיסור, דבנזיר כיון שההתעסקות בו הוא עיקר איסור בפני עצמו מדרבנן אפשר דאין היתר מדרבנן.

ויש להביא סמך למה שנקט החסדי דוד דהספרי מיירי רק מדאורייתא, דבספרי זוטא אי' שומעני לא ירד לתוך הגת וכו', וזה הרי ודאי אסור מדרבנן כמו שנתבאר, א"כ גם הספרי דידן אפשר לפרש רק מדאורייתא מותר סחורה ומדרבנן אסור, וזה יהיה או בסחורה בדרך קבע כדברי החסדי דוד הנ"ל או אפי' באופן של אקראי באופן שנפגש עם הסחורה.

ובעלי תמר על הירושלמי שביעית פ"ז ה"א יצא לטעון בדבר החדש (וכנראה ע"ד הספרי הנ"ל שהובא שם מקודם לכן ובזה רצה ליישב גם הספרי זוטא הנ"ל), ולומר דכל מה שנאסר ליקרב לנזיר ביין הוא רק שלא לצורך סחורה אבל לצורך סחורה התירו, ודבריו תמוהין, דהרי כלל זה של לכרמא לא תקרב נאמר בב"מ שם גופא לגבי פועל, וממ"נ אם נקבל דברי קצת אחרונים שזה לא נאמר מדינא א"כ לעולם הוא מותר מעיקר הדין, ואם נפסוק כהרמב"ם וסייעתו שכלל זה (דלכרמא לא תקרב) נאמר מדינא, א"כ מצינו שנאמר כלל זה להדיא לגבי פועל.

ובערך השלחן ביו"ד סי' קיז הביא דכבר נחלקו הראשונים אם הספרי מיירי מדאורייתא (כדעת החס"ד והמהריט"א) או אף מדרבנן כדעת החולקים, ושנחלקו בזה רבינו הלל והיראים עי"ש.

 

האם מותר לנזיר לספר אחרים בקביעות

הנה יש לדון מצד איסור סחורה בקביעות ומצד התקרבות לתספורת.

ונראה לכאורה דבזה אין לאסור כיון שמצד הסחורה לגבי הנזיר אין כאן שום איסור בעין והאיסור נוצר על ידי מעשה התספורת והרי לגבי מעשה תספורת זה שהיא תספורת של אחרים אין איסור כלל.

ויש לדמותו למי שמוכר לגוים מאכלי חלב ובשר יחד (שלא בתערובת) באופן של קביעות שלא שמענו לאסור בזה, מאחר שלגביו המאכלים הם כשרים, דלא נזכר במתני' בשביעית פ"ז מ"ג אלא דברים שהם איסור בעין כגון שקצים ונבלות וכגון תרומות.

ויש להביא ראיה לזה ממה שנחלקו רש"י ותוס' כמ"ש בתוס' ס"פ הניזקין האם מותר לעבוד בשדה גוי בשביעית ועד כאן לא פליגי אלא אם נאמר איסור לישראל לעבוד בשדה גוי בשביעית או לא, אבל זה ברור דלפי הצד שהדבר מצד עצמו אינו איסור, אין כאן טעם לאסור עוד מחמת שאם היה שדה ישראל עצמו היה איסור.

ויש לציין עוד דעיקר האיסור בסחורה באיסורי אכילה הוא בדברי מאכל עי' ביו"ד סי' קיז ס"א [ואף ששם המדובר לגבי דבר שאסור באכילה שאם הוא מיוחד לאכילה אסור למוכרו לאכילה ולא נידון שם להדיא על דבר המיוחד לשימוש אחר ואסור לאותו השימוש, מ"מ לא מצינו שנאמר לאיסור, ועי' במשנה דשביעית והובא בגיטין ס"פ הניזקין לגבי כלים המיוחדים לדבר איסור, אבל שם מיירי שנותנו לישראל חשוד ואדרבה לגוי לא נזכר שם איסור אלא רק בדברים שגם לגוים הם איסור או נזק כמו שאין מוכרים לגוים כלי מלחמה ודברים שיש בהם נזק, ואדרבה לענין מכירת בהמה גסה לגוים נקטו שהאיסור הוא רק משום שעל ידי המכירה גם הישראל יכשל באיסור אי משום שאלה ושכירות ונסיוני משום מחמר, אבל בעצם לקבוע עצמו למכור דבר שהוא עצמו אין לו איסור בזה והאיסור נוצר על ידי המשתמש לא שמענו], וגם האיסור המיוחד לנזיר להתקרב ליין נאמר רק לגבי יין וענבים שהם מושכים לבו של אדם אבל תספורת אין בה שום תענוג או הנאה לזמן, ולא מצינו שנזכר בה איסור, ולכן לא מצינו שאסור לנזיר להתקרב למקום תספורת או לכלי תספורת, והבו דלא לוסיף עלה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

נראה דלא, דהרי מה דמרבי' חמשת מיני דגן שיש להם דין לחם הוא משום דבעי' דבר הבא לידי חימוץ ורק ה' מיני דגן מחמיצין ואורז אינו בא לידי חימוץ כמבואר במכילתא פרשת בא (מס' דפסחא פי"ז) ובירושלמי ריש חלה (פ"א ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

נראה דלא, דהרי מה דמרבי' חמשת מיני דגן שיש להם דין לחם הוא משום דבעי' דבר הבא לידי חימוץ ורק ה' מיני דגן מחמיצין ואורז אינו בא לידי חימוץ כמבואר במכילתא פרשת בא (מס' דפסחא פי"ז) ובירושלמי ריש חלה (פ"א ה"א) בדברי ר' ישמעאל ובדרשא בתרייתא במכילתא דרשב"י פ' בא (יב, כ), ומזה ילפי' להפרשת חלה שכתוב בה לחם דבעי' מין שמחמיץ בגז"ש כמבואר שם, ויעוי' גם במנחות ע ע"ב מעין המבואר במכילתא וירושלמי שם, ויעוי' גם בשאר המקורות שהבאתי באיפת צדק על המכילתא דרשב"י שם ששם ביארתי הדברים היטב.

וריב"נ סובר שתפיחת האורז הוא חימוץ, ולכך הוא בכלל לחם הנלמד בברייתא הנ"ל במכילתא כיון שהוא מחמיץ, ורבנן פליגי וסבירא להו שאורז אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סירחון, כמבואר כ"ז בגמ' דפסחים לה ע"א.

אבל לענין לעשות את האורז מין חיטים ושעורים לא, כגון דין מין חיטים ושעורים להדעות שסוברות שג' מיני דגן הנזכרים במשנה חלה פ"ד מ"ב שהם מין חיטים ושעורים ג"כ שייכי לבכורים, ע"ז לא דברו כלל, דמין חיטה או מין שעורה אינו שייך לנידון אם נקרא לחם ודגן.

ויעוי' ברא"ש בפ"ו דברכות על דף לז דהוה פשיטא ליה דלר' יוחנן בן נורי דינו כלחם, והיינו טעמא משום דילפי' לחם לחם בחלה ממצה כמבואר בברייתות הנ"ל, וממילא גם לחם דכתיב גבי ואכלת ושבעת כמבואר בברכות מג ג"כ ילפי' ה' מינים מזה, דאין מקור אחר שה' מינים נקראים לחם מלבד הלימוד מדבר הבא לידי חימוץ, ומאחר דלריב"נ הילפותא כוללת גם פת אורז א"כ ה"ה לענייננו.

ויש להוסיף בזה עוד דלענין דברים מסויימים קי"ל דשאר מיני דגן אינם נחשבים מין חיטים ושעורים כמו שציינתי בתשובה אחרת [ד"ה מי שיש לו ב' חלות וכו'] ע"פ השו"ע או"ח סי' ריא ס"ו, על אף שיש פוסקים שהזכירו כן כהמהרש"א ועוד כמ"ש בדרך אמונה בפ"ב מהל' בכורים בשער הציון על דרך אמונה סקי"ט בהרחבה, [ובתשובה הנ"ל הרחבתי בזה עוד], ואע"פ כן לענין כלאים פסקו הרמב"ם והשו"ע שאינם כלאים (וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' כלאים והשו"ע ביו"ד סי' רצז [הראשון] סי"ד וכן החטים עם הוונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון וכו' אינם כלאים זה בזה, והוא ע"פ מתני' פ"ק דכלאים, ואף דלדעת השו"ע לשאר סתם דברים אינם חשובים אותו המין כדהוכחתי בתשובה אחרת).

והטעם כמבואר שם שלענין כלאים יש גדרים אחרים, דתלוי בדמיון הפרי ולא במין חימוץ ולכך הגדרים וגם הדינים שונים כמבואר שם, ולפי דרכנו למדנו דאורז אין צד כלל שדומה לשאר מיני דגן, דהא קחזינן שבכלאים אזלי' בתר דמיון ולא אכפת לן מה מין דגן או מביא לידי חימוץ וכו' כמבואר ברמב"ם ושו"ע בהל' כלאים דבכלאים אזלי' בתר דמיון, (וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' כלאים ה"ה והשו"ע יו"ד סי' רצז [הראשון] סט"ו יש זרעים ואילנות אחרים אף על פי שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומים לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה, כיצד הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוים והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה מפני שהעלים שוים וכו' עכ"ל, ויש דעות בהגדרת דומה, עי' ר"ש ורא"ש כלאים פ"א מ"ה ומהר"י קורקוס כלאים פ"ג ה"ו וחזו"א כלאים סי' ג סק"ה), ולגבי כוסמין עם שיפון מבואר טעם ההיתר ברמב"ם מפני שצורתן שוה, ואעפ"כ אורז אינו בפרשה כלל.

וע"פ דרכנו למדנו שאפי' דומה לחיטין או לשעורים לא זכה האורז להיות לדידן אפי' בדבר דלא תליא אלא באורז, ומזה נלמוד גם לר"י בן נורי דאינו מין חיטים או שעורים לעניינים שנאמרו בהם גם לדידן מין חיטים או שעורים על שאר שלושת מיני דגן (כוסמין שיפון ושבולת שועל) לכל מר כדאית ליה, דאפי' בדמיון לא דמי כלל (משא"כ ג' מיני דגן הנ"ל שיש להם דמיון מה לחיטים או לשעורים), והטעם כמשנ"ת דלגבי דיני מצה תליא בדבר הבא לידי חימוץ ובשאלה מה נחשב חימוץ ולא במינים כלל.

 

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אילם לא נזכר במומים לא של אדם ולא של בהמה לא במשנה ובגמ' ולא ברמב"ם, ואדרבה נזכר בסוגיות בבכורות מ ע"א ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

אילם לא נזכר במומים לא של אדם ולא של בהמה לא במשנה ובגמ' ולא ברמב"ם, ואדרבה נזכר בסוגיות בבכורות מ ע"א וקידושין כה ע"א פלוגתא לגבי ניטל הלשון ובפרטי הדינים שם מוכח שהנידון רק מצד צורת הלשון שניטלה ולא מצד שאינו יכול לדבר, (חדא ממה שלפי משנה ראשונה ניטל רוב המדבר כשר עד שינטל רוב הלשון אע"פ שכבר אינו יכול לדבר עכשיו, ועוד דגם לפי משנה אחרונה מסתבר דהרי גם קודם שניטל רוב המדבר יתכן שלא יוכל לדבר, והרי לא תלו הדבר כלל באם יכול לדבר או לא), ומבואר שמי שאינו יכול לדבר אינו בעל מום.

וצע"ג דהרי מבואר בסוגיא בפ"ק דקידושין כה ע"א לדעת רבי (שכמותו פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש) שטעם מה שנחתך הלשון באופן הנ"ל חשיב בעל מום הוא משום שהלשון נחשב מומין שבגלוי, וממילא יל"ע על מה שאמרנו שאילם אינו בעל מום אע"ג דודאי יש כאן כחישותא בלשונו, וק' מ"ט כחישותא בלבד בלשון אינו מום, דהרי לענין שולט בשתי ידיו מבואר דטעם הפסול לרבנן הוא משום כחישותא דאתחלא בימין כמ"ש בספ"ז דבכורות מה ע"ב, וכן לגבי עינים מצינו שכחישותא הוא פסול כדמשמע שם מד ע"א לענין סני שמש עי"ש (ואולם יעוי' שם כל מחמת כהיותא וכו' והיה מקום לפרש דאפי' כהיותא מעט אולם הר"ג שם פי' שאינו רואה כלל וכן ברש"י שם לפי גי' השטמ"ק, ואולי הכי קאמר דאי הוה כתיב רק איש הוה ילפי' רק כהיותא, אבל צ"ע דכחישותא במעט לא נזכר שם בשאר הפסוקים שהביא אלא רק מומין שיש להם איזה היכר באיזה אופן כמו מחסריתא מבלבליתא ומשניותא), ומבואר דכחישותא בלבד במקום גלוי הוא נחשב מומין שבגלוי, וממילא מכיון שכחישותא הוא נחשב גלוי ולשון לדידן שהוא מקום גלוי כשי' רבי, א"כ למה כחישותא בלשון בלבד לא יהיה מום.

ונראה דהיישוב בזה הוא לפמ"ש ברפ"ו דבכורות לז ע"א לגבי חיטיו הפנימיות שנעקרו הו"ל מום ולא שנפגמו, דאין זה "דבר רע" כלשה"כ, ומבואר שם ע"פ פרש"י דכיון שפגימה בלבד אינו ניכר מכיון שאינו גלוי  ממילא אינו דבר רע, ומבואר מזה שדבר שהוא מכוסה, רק בהיכר גמור ייחשב מום, דבחיטיו החיצונות אפי' אם רק נפגמו כבר מום כמבואר שם.

ואולי בחולשא בלשון גרע מחיטיו החיצונות שנפגמו ולהכי רק בניטל רוב המדבר שבלשונו הו"ל מום שאז ניכר המום.

ובזה מבואר עוד למה בלשון שנפגם אינו מום עד שניטל רוב המדבר שבלשונו, ואילו לגבי אוזן שנפגמה כבר הו"ל מום כמ"ש לז ע"א נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור, מכיון שאוזן הוא גלוי לגמרי ולכך אפי' פגם קטן כבר הו"ל מום, ומ"מ לענין עור אינו מום גם באזנו דהדרא בריא כדפרש"י שם.

אבל בחשבון הוא צ"ע דלמה לשון שנפגם באופן משמעותי דלא הדרא בריא ועדיין לא ניטל רוב המדבר, הוא קל יותר מחיטיו החיצונות שנפגמו, ואולי מכיון שחיטיו יש להם צורה קבועה ניכר הפגם יותר משא"כ לשון.

אבל עדיין צ"ע דבקידושין שם משמע דמדמה דיני לשון דמומין לשאר דינים אם נחשב גלוי או לא, דקאמר שנחלקו התנאים גם לענין הזאה אם חשיב הלשון מגולה או לא, (וגם בדברים שם שלשון דינו חלוק אפשר שהוא רק מחמת גזה"כ כמבואר שם), והרי לפי מה שנתבאר נחשב גלוי רק בהיכר גמור, וצ"ל דגם הדברים שם נחשבים היכר גמור דבהזאה שנפלה על לשונו חשיב היכר גמור למאן דסבר שבחיתוך לשון דינו כהיכר, או דלא בכל דבר בעי' היכר גמור אלא רק במום דכתיב ביה כל דבר רע כדפרש"י הנ"ל ברפ"ז דבכורות לז ריש ע"ב ד"ה מום רע.

ועי' עוד מש"כ בשו"ת עונג יו"ט סי' ד', ובמה שדן שם בדין רוח קצרית מה גדרו במום, מאחר שיש צד שפסולו מדין שוטה לכך לא הזכרתי לעיל דבר זה יחד עם הנידונים על הגדרת מום דחולשא.

ולמעשה כהן אילם אינו יכול לעבוד בבהמ"ק דאילם אינו יכול לברך כמ"ש במתני' פ"ק דתרומות וכך פסק השו"ע בהל' חלה, וגם אם יכול להניע בשפתיו ואפי' אם נימא דיוצא בזה בברכה בדיעבד ובתשובה אחרת הרחבתי בזה אם דינו כמדבר שאינו משמיע לאזנו או גרוע יותר (בתשובה לגבי אילם בקריאה"ת וכן בתשובה לגבי ספיה"ע באילם), אבל לכתחילה לא.

ולענין אם יכול הכהן להקריב קרבן של עצמו בבהמ"ק או שגם בזה יצטרך להביא לכהן אחר שיכול לברך, יעוי' בנו"כ השו"ע מה הדין בהפרשת חלת האילם האם בזה הוא מותר להפריש לעצמו אף שאין יכול לברך או שגם בזה צריך להביא לאחר.

ויש לציין בזה למה שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא כל בעלי מומין יתרפאו, ולענין זה כל מום יתרפא גם אלמין אף אם נימא דאילם אין דינו כבעל מום, לפי שכך אי' בחז"ל להדיא שגם אלמים יוכלו לדבר ומייתי לה מקרא אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם, וגם מרע"ה שהיה כבד פה וכבד לשון נתרפא מזה כמבואר במדה"ג ובעוד אחרונים, רק דבמדה"ג יש לפרש שנתרפא קודם מ"ת.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

מסתבר דלא דהרי בגמ' יבמות נג ע"א ובפוסקים באה"ע ס"ס קסו מבואר דנפל ונתקע ומת הוא גריעא מאופנים דחשיב בי' גרועה, ואף דבי' גרועה לא קנה לכל מ"מ כאן גריעא יותר דלא קנה כלל, ומשמע דאפי' לאוסרה על האחין לא, ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

מסתבר דלא דהרי בגמ' יבמות נג ע"א ובפוסקים באה"ע ס"ס קסו מבואר דנפל ונתקע ומת הוא גריעא מאופנים דחשיב בי' גרועה, ואף דבי' גרועה לא קנה לכל מ"מ כאן גריעא יותר דלא קנה כלל, ומשמע דאפי' לאוסרה על האחין לא, וכמו לענין בי' פחות מבן ט' דאמרי' לא קנה בסי' קסז, ומבואר שם שהוא גרוע יותר מבי' בן ט' ובן ט' גופא ביאתו רק ביאה גרועה דעשו בי' בן ט' כמאמר בגדול ודינו כבי' גרועה כמבואר בסוגיות, ומבואר מזה שהלשון לא קנה הוא גרוע יותר מבי' גרועה ואינו יכול לעשות אפי' כמאמר לאוסרה על האחין שזה מה שבי' גרועה יכולה לעשות.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' בסוגי' דחגיגה דמבואר שם שעיבור כזה אפי' לכה"ג מותרת, ולדעת האג"מ אה"ע ח"א סי' י וסי' עא גם א"א שנתעברה באופן זה מותרת לבעלה, ואף שיש שחלקו עליו מ"מ כבר הביאו כמה ראיות מדברי הראשונים לדעת האג"מ [ממרדכי קטן ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יעוי' בסוגי' דחגיגה דמבואר שם שעיבור כזה אפי' לכה"ג מותרת, ולדעת האג"מ אה"ע ח"א סי' י וסי' עא גם א"א שנתעברה באופן זה מותרת לבעלה, ואף שיש שחלקו עליו מ"מ כבר הביאו כמה ראיות מדברי הראשונים לדעת האג"מ [ממרדכי קטן מכת"י ותוס' יבמות עו ע"א בשם ריב"ן, ויעוי' בנו"כ באה"ע סי' א ס"ו], וכן מבואר בהרבה פוסקים כדעת האג"מ יעוי' במל"מ הל' אישות פט"ז ה"ד ומה שציין והגהת סמ"ק וב"ח ועי' נשמת אברהם באה"ע שם ולא אכפול כאן כל דבריו (וגם בלא להסתמך על מעשה דבן סירא שהוא מפוקפק ולא אמין אבל עדיין זה מסתבר שמי שכ' מהפוסקים שלא יעשה כן שמא ישא אחותו מאביו אינו סובר שיש בזה איסור לבעלה), ועי' שבט הלוי ח"ג סי' קעה.

ובניד"ד ביבום דכתיב יבמה יבוא עליה דתלאה הכתוב בביאה פשיטא דמותרת, וכן ביבום אמנם עיקר המצוה היא הקמת שם דהיינו בביאה שיכולה להקים שם על ידי זה, כמו שציינתי בתשובה אחרת לדברי הראשונים ביבמות כ ע"ב ובעיקר לדברי המאירי שם, מ"מ עיקר הקובע הוא הביאה ולא הקמת שם, ולהכי ביאה באופן הראוי להקמת שם הו"ל ביאה גם אם יש מניעה להקמת שם עי' בתוס' יבמות כ ע"א ד"ה יבוא ובב"ש סי' קסו סק"ו, אבל הקמת שם בלא ביאה אינה ביאה כלל ואין כאן יבום.

ועי' גם מנח"ש ח"ג סי' צח אות ב' שזה פשוט וא"צ לפנים דאי אפשר להקים לאחיו שם על ידי הזמל"א.

אבל בשאלה מורכבת יותר יש נידון לענין הזמל"א על ידי הבעל גופיה בחייו או במותו האם פוטר אשתו מיבום, ובמותו מסתבר דפטור כמ"ש דרכיה דרכי נועם לענין דומה אבל בחייו יש יותר לדון בזה, ותלוי בנידון אם חשיב בנו, והוא נושא ארוכה מארץ מידה ועי' במנח"ש שם, וכן בנשמת אברהם שם ובעוד הרבה חיבורים שדנו בנושא.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

כן. מקורות: לדעת התוס' ביבמות כ ע"ב רק הער' הותר לו, ולדעת שא"ר הותר לו גם גמר ביאה, אבל לכו"ע הער' קונה כבגמר ביאה גם לענייננו כמבואר בלשונות עכ"פ חלק מהראשונים דבהעראה שמועילה מודים להתוס', דהעראה היא ודאי קונה כגמר ביאה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

Yes.

מקורות: לדעת התוס' ביבמות כ ע"ב רק הער' הותר לו, ולדעת שא"ר הותר לו גם גמר ביאה, אבל לכו"ע הער' קונה כבגמר ביאה גם לענייננו כמבואר בלשונות עכ"פ חלק מהראשונים דבהעראה שמועילה מודים להתוס', דהעראה היא ודאי קונה כגמר ביאה כמבואר במשנה יבמות נג ע"ב ובשו"ע אה"ע סי' קסו סוף ס"ח ובהרחבה בב"ש שם סק"ו.

ועיקר ההרחבה בתשובה זו היא בתשובה השניה [ד"ה ביבמה דחייבי לאוין דמדאורייתא עשה דוחה לא תעשה בבי' ראשונה מה הדין אם בי' ראשונה היתה בהער' האם הותרה בי' שניה מדאורייתא].

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יצוי' שבתרגום יונתן שם לא כתב מה הם ב' הדברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם אלא רק כ' בסתמא שיש שני דברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם מיד כדי להודיע לדורות את הזהירות ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יצוי' שבתרגום יונתן שם לא כתב מה הם ב' הדברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם אלא רק כ' בסתמא שיש שני דברים של דיני ממונות שלא השיב משה תשובה עליהם מיד כדי להודיע לדורות את הזהירות הנדרשת בדיני ממונות ולא רק בדיני נפשות ועי"ש, ולפ"ז יש לומר דהשנים של דיני ממונות אינם בנות צלפחד וק"פ אלא בנות צפלחד והצעת יתרו על שרי עשרות וכו' שהם שני דברים שלא השיב משה מיד אלא שאל לפני ה' וכהיום כבר התברר שהתרגום ירושלמי היא עריכה נוספת של הספר המכונה תרגום יונתן שהתגלה הספר בכת"י רומי בשנת תשט"ז ונדפס במדריד שבספרד וחלקו בתורה שלמה.

וע"ד הפלפול יתכן לומר שהיה צד למ"ר דכיון שהם עשו שליחות הציבור כמ"ש בסוכה כז שנושאי עצמות יוסף היו או אליצפן וכו' עי"ש ממילא היה צד למ"ר שמוטל על הציבור להטמאות כדי שיעשו ק"פ בטומאה, ויעוי' בפסחים הרי שהיו ישראל מחצה על מחצה דאמר עולא משלחין אחד לדרך רחוקה, וקא"ר נחמן מאן עקר סיכיה ומשכניה ורהיט, ורב נחמן דיינא הוה לכך טען טענה בדין, שא"א לכפות על אדם לעשות כן, ממילא אפשר דכאן קודם שנאמר דין פסח שני והם עשו שליחות כל ישראל להיטמא למת, היה למ"ר צד שיש לחייב כולם להיטמאות כדי שיעשו בטומאה, וממילא היה כאן שאלה של דיני ממונות.

או באופן אחר יש לומר דדיני ממונות לאו דוקא אלא קאמר התם דיש ב' דברים שהם דיני נפשות שהשיב עליהם משה מיד וב' דברים הם דיני ממונות ולא השיב מיד ללמד המתינות הנצרכת בדיני ממונות, ואיסורין דינם לחלק מרבוותא כדיני ממונות, ממילא כלל התרגום ירושלמי דין איסורין בדין ממונות, דהנה קי"ל דעדות מיוחדת כשרה לדיני ממונות ופסולה לדיני נפשות, ונחלקו האחרונים מה דין עדות איסורין, עי"ש בב"ח וקצה"ח ומחנ"א, ממילא יש לומר דהתרגום ירושלמי סובר שדינו כדין ממונות וק"ל.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen